תפריט עמוד

מסלול מקיף ומיוחד בברצלונה

מסלול מקיף ומיוחד בברצלונה

מסלול מיוחד בברצלונה המקיף את מרבית האטרקציות, ומאפשר לטייל בעיר כפי שנכון לטייל בה: במסלולים בלתי צפויים, דרך כיכרות עלומות, וברעבתנות

ברצלונה לא נועדה להשרות שלווה, לפחות לא במובן המקובל. לארכיטקטורה יש קווים מטורפים, והברים המתמלאים כל ערב מעידים שהעיר אינה קופאת על שמריה. אפילו הכיכרות מניעות את העיר ואת תושביה בקצב מיוחד. בצהרי היום, ללא שום סיבה נראית לעין, מתמקמות להקות בכיכרות הרבות הסמוכות זו לזו בבאריו גותיקו (BARRIO GOTICO), בחלק העתיק, הלב הפועם של העיר, והקהל מחליט בעצלתיים איזו כיכר למלא.
אומרים על ברצלונה שהיא עיר שידעה לנצל הזדמנויות. בתחילת המאה הפכו ביתנים ארעיים שנבנו עבור תערוכות למבנים קבועים, כמו הפביליון של מיז ואן דר רוהה (MIES VAN DER ROHE), ואחרי האולימפיאדה של 1992 נמכרו כל הדירות שבכפר האולימפי, והאיזור שוקק חיים. שלא כמו ערים אחרות שאירחו את האולימפיאדה, ברצלונה נשארה עם אפס פילים לבנים אך עם לווייתן אחד מברונזה, שעוצב על ידי הארכיטקט האמריקני פראנק גֶרִי. מרכז שוקק חיים נוסף הוא אשמפלה (EIXAMPLE), רובע המגורים האלגנטי ושדה פעולתם של אמני תנועת המודרניסמה.

 ברצלונה מציעה למבקרים בה מסלול שחוצה את העיר מחוף הים בדרום־מזרח ועד הגבעות בצפון־מערב, ונותן הזדמנות מצוינת לטייל בעיר כפי שנכון לעשות זאת: באלכסונים בלתי מתוכננים, דרך כיכרות עלומות, וברעבתנות. המסלול, שמכונה בשפת המקום "רוטה דל מודרניסמה" (RUTA DEL MODERNISME), עוקב אחרי מרבית היצירות המודרניסטיות, הפזורות בעיר, ומאפשר למבקרים (ובהם קָטָלָנים לא מעטים) לעשות היכרות מחודשת עם הסגנון שהפך לסימן היכר של העיר.

המודרניסמה הקָטָלָני, שצובע את נופה העירוני של ברצלונה, הוא מופע מקומי של סגנון שצמח באירופה החל מהרבע האחרון של המאה ה־19. הסגנון, הידוע בעיקר בשמו הצרפתי "אר נובו" (ART NOUVEAU)), כונה בכל ארץ בשם אחר – SEZESSIONSTIL באוסטריה, FLOREALE באיטליה, STYLE 1900 בבלגיה, JUGENDSTIL בגרמניה, ובאנגליה MODERN STYLE. זהו מעין סגנון־מעבר בין ההיסטוריוציזם, שביטא הערצה לסגנונות הבנייה הקלאסיים, לבין נסיון להתקרב לתנועה המודרנית, שהפנתה עורף למושגים של מקום וזמן, וטענה שכדי ליצור עולם טוב יותר, דרוש סגנון בינלאומי חוצה גבולות שיהיה מעין שפה בינלאומית.
האר נובו הושפע מהתנועה האנגלית "ארטס אנד קרפטס" (ARTS AND CRAFTS), שפעלה מאמצע המאה ה־19 ושמה לעצמה כמטרה להחיות את המלאכות והאמנות השימושית. לפי התפיסה הזאת, שרווחה בימי הביניים, כל מבנה הוא יצירה של בעלי מלאכה מומחים שונים, העובדים זה לצד זה.

אומני סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בכל אירופה גילו את היתרונות הרבים הטמונים בשימוש בברזל, המסוגל לשאת משקל רב. ב־1900 עיצב הקטור גיומאר הצרפתי את תחנות המטרו הראשונות בברזל, זכוכית וקרמיקה, וטען שיש לאמץ "חומרים חדשים לאמצעי תחבורה חדש". הוֹרְטָה הבלגי עיצב את מוטות הברזל כאילו היו עצמות דקיקות או גבעולי צמח, והיה מוקסם מעמידות החומר. האנלוגיה לטבע, שמקורה בהבנה החדשה של מהות החומר, עומדת בבסיס האר נובו. מאוחר יותר טענו אנשי הארטס אנד קרפטס, כי אנשי האר נובו לא הבינו את רוח הדברים, ואף כינו אמנות זו "מחלה דקורטיבית".

המודרניסמה הקטלני, כמו תנועות אחרות באירופה, מצטיין במגע מקומי. אבל שלא כמו בשאר המקומות, זכתה התנועה המודרניסטית בקטלוּניה לפופולריות עצומה, שקיבלה משמעויות פוליטיות וחברתיות.

אמנות ופוליטיקה
במאות ה־14 וה־15 היתה קטלוניה לכוח כלכלי ומסחרי לחופו של הים התיכון. כאן צמחה הבורגנות החדשה בזמן שהמבנה הפוליטי־חברתי של חלקיה האחרים של ספרד עדיין היה פיאודלי. יתרה מזאת, בשעה שספרד עסקה בקולוניאליזציה של העולם החדש ובניצול אוצרות הטבע שבו, השקיעה קטלוניה בפיתוח מקומי. כך קרה שב־1850 הפכה לאיזור המתועש הרביעי בעולם, ונוצר בה גם מעמד פועלים. בסיום המאה ה־19 היא נקרעה במאבקים חברתיים אלימים שעורר מעמד הפועלים, יותר מכל עיר תעשייתית אחרת באירופה.
אך מי שהביא להתפתחות התרבותית במחצית השנייה של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 שכונתה "תחייה", רנאסנסה (RENAIXENCA) בקטלנית, היתה הבורגנות. היא זו שמימנה את הליצ'או (LICEO), תיאטרון אופרה פרטי, שהבורגנים באו לחזות באופרות שהועלו בו. הבורגנות תמכה גם באמנויות אחרות. כך קרה שהאמנות הפלסטית לא קפאה על שמריה. פאריז, ולא מדריד הבירה הספרדית, היתה המרכז התרבותי שאליו נשאו האמנים הקטלנים את עיניהם. באמצעות המתח המתמיד בין האמנות הרומנטית לריאליסטית, שני זרמים שאפיינו את האמנות הקטלנית בת אותה תקופה, חיפשו הבורגנים הקטלנים אחרי זהותם הלאומית.

בו־בזמן צמחו בברצלונה אמנים שחזרו ביצירתם לאמנות הקטלנית של ימי הביניים והרנסאנס וציירו ציורים היסטוריים, לצד אמנים כמו ראמון קאסאס (CASAS) וסנטיאגו רוסיניול (RUSINOL), שינקו מהאסכולות האימפרסיוניסטיות הפאריזאיות. האדריכל הקטלני אנטוניו גָאוּדי היה גם הוא "המצאה" מקומית מלאת תעוזה. נוסף לכך צמחה בברצלונה באותה תקופה אסכולת ה־NOUCENTISME שהושפעה מאסכולות ים־תיכוניות קלאסיות. האידיאולוג של הזרם הים־תיכוני הזה היה אויג'ני ד'אורס (EUGENI D’ORS) שהשפיע על דור שלם של ציירים, בהם מיר ופיקאסו. לא היה זה רק זרם אסתטי, אלא גם גישה מוסרית פוליטית שניסתה למצוא בקטלוניה מאפיינים עצמאיים.

למרות הפעילות האמנותית מלאת התעוזה, נאלץ פיקאסו לפתח את הקוביזם הרחק מברצלונה. בסופו של דבר, הבורגנות של העיר היתה שמרנית ולא נתנה לזרמים האוונגרדיסטיים הגדולים להתבטא, גם משום שהיתה עסוקה בגיבוש הזהות הלאומית. חואן מירו וסלוואדור דאלי נאלצו גם הם לעזוב, כדי להתפתח במקומות אחרים. מן האמנים בעלי השם העולמי, אולי היה האדריכל גאודי היחיד שהעפיל לגבהים מתוך הקרקע של קטלוניה.

גאודי הוא אחד המייצגים המודרניסטיים של ברצלונה. אבל המודרניסמה בברצלונה הוא הרבה יותר מעוד סגנון. יותר מ־200 מאפיות, בתי מרקחת, חנויות ממתקים ובתי קפה מעוצבים בסגנון זה, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. במעלה שדרות רמבלה ((RAMBLA, למשל, בבית מספר 121 נמצא בית המרקחת נאדאל (NADAL). זהו בית עסק קטן שנפתח ב־1850 ועוצב בסגנון אר נובו, עם אריחי קרמיקה צבעוניים. כאז גם היום, הוא מוכר צרורות של צמחי מרפא ריחניים.

המסלול של המודרניסמה, הכולל את פרמאסיה נאדאל, מסומן לכל אורכו על ידי מרצפת אדומה שעיצב גאודי עבור הקאזה מילה (CASA MILA), אחד הבתים שתיכנן. המסלול מתחיל כמובן ביצירה פרי ידיו – פלאו גואל (PALAU GUELL), ומסתיים ביצירה נוספת שלו – פארק גואל. למרות זאת, המודרניסמה עצמו אינו מתחיל ומסתיים בגאודי, כפי שנוטים רבים לחשוב. גאודי אמנם התחיל במודרניסמה, אך פרש ממנו והמציא סגנון ייחודי. נציגיה המובהקים של התנועה, כמו לואיס דומנך אי מונטאנר (LLUIS DOMENECH I MONTANER), פואיג אי קאדאפלך (PUIG I CADAFALCH) ופראנסס ברנגואר (FRANCESC BERENGUER), כמעט אינם מוכרים מחוץ לגבולות ארצם.

בעקבות האדריכלים
בשנת 1888, כשנפתחה התערוכה העולמית של ברצלונה, קיבלו אדריכלים אלה יחד עם גאודי הזדמנות יוצאת דופן לשנות את פני העיר. דומנך נבחר לתכנן את "הוטל אינטרנשיונל" בשדרות גרסיה, שפורק עם תום התערוכה, ואת הקפה־מסעדה שבפארק הזואולוגי. ההתלהבות היתה רבה עד כדי כך שהמלון, על חמש קומותיו, נבנה בתוך 63 ימים בלבד, כשדומנך משתמש בפסי רכבת כיסודות לבניין. בתקופה שבין התערוכה למלחמת העולם הראשונה עסקו רבים מאדריכלי המודרניסמה בעשייה פוליטית. דומנך שימש כנשיא האיחוד הקטלני והליגה הקטלנית, וגאודי היה מתרים נלהב למען בניית "קתדרלת העניים"; פעולה שבעקבותיה הוקמה תנועה פטריוטית דתית.

הדרך המומלצת ללכת בעקבות האדריכלים הללו ולהתרכז במודרניסמה היא לרכוש בבית הראשון שאליו תגיעו את הכרטיס המשולב, הכולל ביקורים מודרכים בשמונה אתרים. זה אינו סיור פשוט, משום שכדי להספיק להגיע לכל הסיורים המודרכים יש להצליב כל כך הרבה מידע על שעות פתיחה ושעות סיור, שעדיף להיעזר באחת המדריכות המסתובבות בבתים. אלה בדרך כלל סטודנטיות לאמנות או לארכיטקטורה, בעלות גאווה לאומית עצומה שקשה לאתר בבחורות בנות גילן במקומות רבים בעולם. מכשלה נוספת היא שסיורים רבים נערכים בקטלנית. כך קרה לי בהיכל המוסיקה (EL PALAU DE LA MUSICA CATALANA) שנבנה על ידי דומנך ב־1908.

היכל המוסיקה, שנוסף לו אגף חדש ב־1989 בתכנונם של אוסקר טוסקווטס (OSCAR TUSQUETS) וקרלוס דיאז (CARLOS DIAZ), מהווה את אחת התחנות על דרך המודרניסמה. כשהוקם בתחילת המאה, ביטא העיצוב שלו עקרונות של שינוי חברתי: לא עוד חלוקה למעמדות, אלא חלל אחד לכולם. לאולם הקונצרטים עצמו יש תקרת זכוכית צבעונית, מרשימה. דומנך תיכנן גם את בית ההוצאה לאור, שהיום הוא מוזיאון על שם הצייר הקטלני אנטוני טאפייס (TAPIES). בבניין זה עשה דומנך דבר מודרניסטי מובהק, והחצין את שלד עמודי הברזל וקורות הפלדה, שאפיינו עד אז רק את תחנות הרכבת ומבני השווקים.

דרכם של האדריכלים האלה היתה רחוקה מלהיות סלולה. הביקורת שהוטחה ביצירות אלה בתחילת המאה היתה רבה. בורגני ברצלונה התחלחלו למראה "חילול" עירם. בעיקר הושם היכל המוסיקה ללעג. אחרי הכל, הבורגנים היו שמרנים, ומי שרצה אוונגרדיזם אמיתי נאלץ לנדוד באותן שנים לפאריז.

בדרך לפלאו גואל של גאודי עוברים ברובע הגותי. כדי להגיע אליו, יש לחצות את שדרות רַמְבְּלָה. במקורן, היו השדרות אפיק נהר, שהיווה במאה ה־16 נתיב הליכה לדיירי המנזרים באיזור, ואף נקרא "דרך המנזרים". רק במאה ה־18 נסללה שם דרך ממש. השדרות האלה, שבערים רבות הן הופכות ל"מלכודת תיירים", משמשות כאן עורק חיים מרכזי, המצליח להעביר את החיוּת הבלתי נדלית של העיר. בבוקר נראים כאן קונים עמוסים סלים, חוזרים מהשוק הסמוך; אחרי הצהריים צועדים פה אנשים היוצאים לסידורים ובערב – משפחות ההולכות בנחת לעבר הים. לאורך השדרה ניצבים מוכרי פרחים ומוכרי ציפורים, ופסלים חיים משחקים בפני העוברים והשבים.

פלאסה ריאל (PLACA REIAL), אחד המוקדים של חיי הלילה בעיר, צצה פתאום סמוך לשדרות. עד סוף המאה ה־19 שכן כאן מנזר קפוצ'יני קודר. היום זה אתר לילי תוסס של פאבים, מסעדות ונערים המציעים סמים לכל עובר ושב. במוצאי יום ראשון משתרך תור מפתח אחת המסעדות וחוצה באלכסון את הכיכר. כל העומדים בתור הם תושבי העיר; מועדון הג'אז הכי טוב בעיר נמצא שם. אשכולות פנסי הרחוב הזה עוצבו גם הם על ידי גאודי הצעיר ב־1878.
 

רשימת פלאים
הפלאו גואל הוא גאודי לחלוטין. כשהחליט גואל, תעשיין אמיד שהיה לימים פטרונו של גאודי, למקם את ביתו ליד שדרות רמבלה, הרימו בורגני ברצלונה גבה. מאדם במעמדו ציפו שיבנה את ביתו בפסייג דה גרסיה (PASSEIG DE GARCIA)  האלגנטית, אבל גואל החליט לגור דווקא על פיסת הקרקע הקטנה יחסית באמצע העיר, שהיתה קרובה לבית הוריו. הוא הורה לאדריכל אנטוניו גאודי "לא לחסוך בחומרים". גאודי לא התווכח, ועשה ככל יכולתו כדי להפיק מהמקום הצר הזה את המירב.

כדי לתת אשליה של גודל ומרחב, מיקם גאודי חלונות בגבהים שונים ויצר אשליה של ריבוי מפלסים. הוא התקין חלונות מזכוכית חלבית שהוארה באור מלאכותי, וכך הסווה את העובדה שבמרחק מטר מהחלון ניצב קיר של בית סמוך. בקומת האירוח הקים את המרפסת האופיינית, שממנה נהגו העשירים לצפות בשכניהם ולהציג את עצמם לראווה. כאן פנתה המרפסת לחצרות אחוריות ונועדה לתת אשליה של גודל. הארובות ופתחי האיוורור המכוסים בשברי קרמיקה מזכירים את השתייכותו של גאודי לזרם המודרניסמה של ברצלונה.

משפחת גואל התגוררה בבית רק עד מלחמת האזרחים שהחלה ב־1936, אז הוא נתפס על ידי האנרכיסטים שהפכו אותו למיפקדה אזורית. את קומת המרתף המעניינת הם הפכו לבית כלא. בשנת 1945 הוא הועבר לרשות עיריית ברצלונה, שהקימה בו מוזיאון.

גואל היה שייך למעמד הבורגנות, שאיפשר במידה רבה את פעילות האדריכלים המודרניסטים. בידי מעמד זה היה הכסף שבאמצעותו נבנו המעונות המפוארים לאורך פסייג דה גרסייה, שהוא היום עמוד השידרה של רובע אשמפלה. במפת ברצלונה נראה הרובע כמו דף ממחברת חשבון. הריבועים המדויקים הם תוצאה של תוכנית הרחבה של העיר משנת 1859 בשם "סדרה" (CEDRA, כשם האדריכל שתיכנן אותה), שהתוותה את צורתה המיוחדת של ברצלונה.

התוכנית, שנכפתה על העיר על ידי השלטון המרכזי במדריד, התגלתה כמצוינת. היא חזתה במדויק את התרחבותה של ברצלונה – הישג מרשים בתחום תכנון הערים. מדובר בשתי וערב של רחובות שרוחבם 20 מטרים, וכל חלקות המגורים והמבנים שביניהם זהות בגודלן. זהו ערבוב של מעונות פרטיים, בנקים, תיאטראות, בתי קפה ובעיקר יצירות מופת מודרניסטיות.

במקור, היה הפסייג דה גרסייה שביל רחב, שהוביל מהעיר המוקפת חומה לכפר גרסייה, שהיום הוא שכונה בוהמיינית תוססת. אחרי שניטעו בו עצים, הופיעו פנסי הגז הראשונים, קרונות רתומים לסוסים, ומ־1890 הפך לאיזור מגורים יוקרתי. עמודי התאורה המודרניסטיים הם ביטוי לרוחו של המעמד הגבוה של ברצלונה.

רשימת הפלאים הנמצאים לאורך הדרך ארוכה: קאזה לאו מוררה (CASA LLEO MORERA), שבנה דומנך ב־1902, היא מלאכת מחשבת משולבת של זכוכית ומתכת, שעליה ניצח הארכיטקט; קאזה אמטלר (CASA AMETLLER), ביתו של יצרן שוקולד, שמינה את הארכיטקט פואיג (PUIG) לשפצו, וזה הוסיף לו חזית מדורגת נפלאה, ובחוש הומור קטלני הציב בה פסלים של קופים אוכלים שוקולד.

פלא נוסף הוא קאזה באטלו (CASA BATLLO) של גאודי. יצרן הטקסטיל חוזה באטלו אי קזנובס ביקש, וגאודי נתן לבית הפשוט צורה חדשה. הוא אירגן מחדש את קומת החדרים והוסיף קומה חמישית למשרתים, ואז נפנה לטפל בחזית שתהיה בת תחרות ליצירתו של פואיג. כך הפכה החזית האפורה וצרת המידות לתכשיט ענק. את החלק העליון שלה כיסה גאודי בקרמיקה כחולה וירוקה, שהזכירה לסלוואדור דאלי את "מימיו השקטים של אגם". את חלונות הקומה הראשונה מיקם במסגרות אבן דמויות ביצה. אנשי ברצלונה טענו בלהט כי זו פרשנותו של גאודי לאגדת סנט ג'ורג', פטרון העיר שנלחם בדרקון והביסו.

הקאזה מילה (CASA MILA) נבנה בשנים 1905 עד 1910, והוא בית המגורים האחרון שבנה גאודי. היום זה אחד היהלומים שבכתר המודרניסמה. חזית האבן המקומרת, מרפסות הברזל המשורגות והארובות המפוסלות והמפותלות זכו בזמנן לקבלת פנים צוננת ולגלגנית. אינטלקטואלים ואנשים מן השורה גם יחד התבדחו על חשבונה. הצייר סנטיאגו רוסיניול כינה את הבית "המחצבה", וטען כי האנשים שיתגוררו בו יגדלו נחשים כחיות מחמד. ז'ורז' קלנסו, הפוליטיקאי הצרפתי שביקר בברצלונה, אמר כי הקטלנים שבויים באגדת סנט ג'ורג' עד כדי כך שבנו בית לדרקונים.

גברת מילה, בעלת הבית המיועדת, לא הפסיקה לתבוע שינויים בתוכנית. היא סירבה להשתמש ברהיטים רבים שגאודי עיצב במיוחד לבית, ומכרה אותם. מה שניצל מידיה, ומתהפוכות אחרות, שמור היום במוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם רהיטים מודרניסטיים אחרים. עליית הגג הפכה לחלל תצוגה לעבודותיו של גאודי, ועל הגג צולמה סצינה מפורסמת בסרטו של אנטוניוני "זהות גנובה", שחלקים רבים ממנו צולמו בתוך יצירות של גאודי. חלל עליית הגג, הבנויה מקמרונות לבנים, שימש בעבר כאיזור כביסה. 270 הקשתות הפרבוליות מזכירות צלעות של חיה ענקית או עצי דקל. הארובות על הגג, שבהן שיבץ גאודי שברי זכוכית ירקרקים של בקבוקי שמפניה, כיאה למעמד הדיירים, הן ספירליות כדי להקל על יציאת העשן.

הלקוח אינו ממהר
אולי אפשר להחמיץ את בתי המגורים של המודרניסטים, אבל קשה להתעלם מצריחי הכנסייה הבלתי גמורה, הסגרדה פמיליה ("המשפחה הקדושה", SAGRADA FAMILIA), החולשים על  העיר. גם כשהחלה בנייתם ב־1882 לא הותירו הצריחים הרבה אנשים אדישים: "נשמה מונצחת באבן! גדולת היצירות הארכיטקטוניות ב־25 השנים האחרונות", קרא לואי סליבאן כשראה לראשונה את הפלא. הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול שנלחם במלחמת האזרחים בספרד, כתב ב"מחווה לקטלוּניה": "בהזדמנות הראשונה שהגעתי לברצלונה, הלכתי לראות את הקתדרלה. קתדרלה מודרנית ואחד הבניינים הזוועתיים ביותר בעולם. יש לה ארבעה מגדלים מחודדים עם חרכי ירי, בצורה של בקבוקי יין הוק. שלא כמו רוב הכנסיות בעיר, היא לא ניזוקה בתקופת המהפכה. אני חושב שהאנרכיסטים גילו טעם רע כשלא פוצצו אותה כשהיתה להם הזדמנות לעשות זאת".

הכנסייה הפכה למוקד עניינו של גאודי שהחל לעסוק בה ב־1891, ובגיל 62 עבר להתגורר באתר הבנייה. אלברט שווייצר, הרופא והתיאולוג הגרמני, שנפעם מחיוּתן של הדמויות המפוסלות באבן מעל הדלת הראשית, סיפר כי כשהתבונן ב"הבריחה למצרים" – סצינה המספרת על מסעם של מריה וישו למצרים על גבי חמור – אמר לו גאודי: "כשנודע שאני מחפש חמור בשביל הנסיעה, הביאו לי את טובי החמורים של ברצלונה, אבל מריה והילד לא יכלו לעלות על חיה חזקה וטובה, אלא על בהמה מסכנה, זקנה ומפוחדת, אבל עם משהו נחמד בפנים. כזה חמור חיפשתי, ומצאתי לבסוף רתום לעגלה של אשה שמכרה חול. ראשו השמוט כמעט נגע באדמה, ובקושי רב שכנעתי את האשה להביאו. כשיצקתי אותו לאט לאט, בגבס, היא מיררה בבכי כי לא חשבה שייצא מזה חי". גאודי לא ציפה לראות את סיום עבודתו. כמו הקתדרלות של ימי הביניים, נראה היה שגם בנייתה של זו תימשך דורות. "הלקוח שלי אינו ממהר", נהג לומר.

הכנסיות מעורבות בתחושות הלאומיות של בני ברצלונה. בשעות הצהריים של יום ראשון מתכנסים למרגלותיהן בני העיר, כדי לרקוד את הריקוד הקטלני המסורתי לצלילי תזמורת. הרקדנים, מבוגרים ברובם, מסתדרים במעגל ומניפים ידיים. ההתחלה איטית, דומה להליכה. לאט לאט מצטרפים עוד ועוד אנשים. כל מצטרף חדש מניח את נעליו ותיקו במרכז ונקלט למעגל באהבה. בהפסקות הנדירות שבין הריקודים ממהרים הרוקדים להתנשק ולהתחבק, ולפעמים נוצר מעגל נוסף, קטן, של ידידי נפש שרוקדים יחד שנים רבות. במעגל הגדול ממהרים הצעירים לקלוט את המעגל הקטן לקרבם. זה הקוד העתיק של השבט הקטלני – שום שבב מודרניסטי לא דבק בו.

תודה לד"ר אשר שטרן על עזרתו בהכנת המאמר.

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קטלוניה: מסע תרבותי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות