תפריט עמוד

וייטנאם לתרמילאים – שנינו מאותו הכפר

במפגש בין תרמילאים ישראלים לתושבים בווייטנאם טמון פוטנציאל לאינטימיות במקרה הטוב או לניכור במקרה הרע. מזג דומה וטיול נמהר עלולים להחמיץ את המפגש בין עמים דומים. כמה עצות לפני הטיול בווייטנאם

וייטנאם היא מן הצבעוניות והמרתקות שבארצות מזרח אסיה, ויש בה כל מה שתרמילאים מחפשים: שדות אורז ירוקים ואינסופיים, חופים טרופיים בתוליים, עטורים בעצי קוקוס ומנוקדים בכפרי דייגים, ואפילו רכס הרים, הגבוה ביותר בדרום-מזרח אסיה. יש בה מיעוטים אתניים בעלי מנהגים ייחודיים ולבוש ססגוני, ערים עתיקות ומודרניות, מקדשים, שווקים וארמונות, אוכל מדהים ועם מיוחד, אמיץ, נדיב ובעל היסטוריה יוצאת דופן.

ובכל זאת, תרמילאים ישראלים רבים מסכמים את הטיול בווייטנאם כמאכזב ומתארים את הווייטנאמיים כ"קשוחים, לא נחמדים וערמומיים". הסיבה העיקרית, לדעתי, לקושי ולחוסר הסימפתיה (שהוא, לא פעם, הדדי) נעוצה בכך שהווייטנאמים מאוד דומים בעצם לנו, הישראלים. הדמיון מתמצה במשפט מפתח המאפיין את שני העמים: "אנחנו לא פראיירים של אף אחד". לכן, המפגש בין ישראלים לווייטנאמיים נראה לא פעם כמו בין שני אוטובוסים עמוסים, רעועי בלמים ולא ממוזגים, הדוהרים זה מול זה על גשר וייטנאמי צר לקראת התנגשות (ומי שייסע באוטובוס מקומי בווייטנאם יבין על מה אני מדבר).

אחינו מלוכסני העיניים
הדמיון בין ההיסטוריה הווייטנאמית לזו היהודית-ישראלית מעורר מחשבה. השם "Viet Nam" משמעו "הדרומיים שמעבר לנהר", כינוי שהעניקו הסינים לעם שאותו הדפו דרומה, אל מעבר לנהר היאנג-צה. ואנחנו צאצאיו של אברהם העברי, זה שעבר מארצו לארץ חדשה. וכמו העברים, שחיו תחת איום של מעצמות זרות וחזקות, גם הווייטנאמיים חיו תמיד בצִלה המאיים של סין. כמונו, הם שמרו על תרבותם והשכילו לספוג רעיונות זרים מבלי להתבולל.

"הכרטיס הפתוח" מאפשר לנסוע באוטובוס ממוזג עם מדריך דובר אנגלית, אך זה בדיוק מה שמעקר את החוויה | צילום: משה שי

גם בין וייטנאם המודרנית לישראל קווי דמיון: מדינה קטנה, שכנגד כל הסיכויים מביסה ומגרשת את אויביה החזקים (הסינים, הצרפתים והאמריקאים), על ידי גיוס של רגשות לאומיים ואמונה בצדקת הדרך. וייטנאם העכשווית, המתנדנדת בין הערכים ההיסטוריים והלאומיים לבין הרצון לשפר את רמת החיים ולהדביק את הכלכלה העולמית, מזכירה מתחים בחברה הישראלית.

נקודה משותפת אחרונה וחשובה היא מרכזיות המשפחה. החברה הווייטנאמית, כמו הישראלית, מתחלקת לאלה שהם "משלנו" לעומת ה"זרים". עבור קרובים עושים הכל, והנדיבות וההקרבה הן ללא גבולות. כלפי זרים, לעומת זאת, אין שום חובה. וכאן מתרחשת דרמת המפגש הישראלית-וייטנאמית: בעוד שחלק מהמטיילים הישראלים חצו את הגבול, התקרבו אל הווייטנאמים וחשו באינטימיות המדהימה, הרי שרבים אחרים נותרים בחזקת זרים.

חשוב לדעת כי עבור המוכרת בשוק בהאנוי, כל קונה, וייטנאמי או ישראלי, הוא "זר", וחובתה כלפי משפחתה מובילה אותה להביא את הרווח למקסימום. גם לקונה חובה כלפי משפחתו, ולכן ינסה לשלם כמה שפחות. אמנם, קונה מסייגון יודע בערך את המחיר ולכן ישלם פחות מקונה זר, אבל הוא ישלם יותר ממי שמדבר בניב של האנוי. אין כאן עניין אישי או ערמומיות, זו השיטה הכלכלית-חברתית המקובלת.

סע לאט
מה אפשר לעשות, אם כן, כדי להפוך ל"אחד משלנו" בווייטנאם? האסטרטגיה הראשונה היא עניין של זמן. במדינה גדולה ומגוונת כל כך, לא כדאי לרוץ ולסמן "וי" על אתרי החובה. אלא שהמבנה הגיאוגרפי של וייטנאם הוביל ליצירת "ציר תיירותי" בין האנוי לסייגון (עם כמה "קפיצות" לצדדים), שעשוי לגרום לגלישה מהירה. גם הקושי לחדש את האשרה תורם את שלו.

ובכל זאת, גם לנו, המטיילים הישראלים, יש חלק בעניין. הרצון להספיק עשוי להוביל לאבסורדים, כמו במקרה של אותם תרמילאים ישראלים שהגיעו לאחר נסיעת לילה מפרכת להוי אן, עיר נמל עתיקה ומקסימה, מרובת שווקים ומקדשים, הסמוכה לחוף הים. הם ניגשו מיד לחנות לתפירת בגדים, בילו את היום בהתמקחות ובמדידות והמשיכו בערב באוטובוס להאנוי. את הביקור הם סיכמו במשפט "הוי אן עיר משעממת. לתפור ולברוח".

לטיול האיטי יש יתרונות ברורים: ככל שנשהה זמן ארוך יותר באותו מקום, יגדל הסיכוי להיכרות קרובה יותר עם הווייטנאמיים, ואולי גם להפוך ל"אחד משלהם", ולו לכמה ימים. חוויה כזאת תהפוך כל אחד למאוהב בווייטנאם. עם הזמן מבינים טוב יותר מי נגד מי, ואפילו קולטים כמה מלים ובכך מפחיתים את הקצרים בתקשורת.

בארץ שמתאפיינת בנסיעות ארוכות ומתישות, חשוב גם להשאיר זמן למנוחה כדי להיות מסוגלים ליהנות בכלל. הטיול האטי הוא גם מוקפד וזול יותר: כשנשארים במקום כלשהו כמה ימים, מחפשים חדר יפה במחיר טוב, דוכני מזון טובים וזולים וגם מסעדה נחמדה, מבקרים בעוד אתרים ונוסעים באמצעי תחבורה מהירים פחות (וזולים יותר). האשרה לווייטנאם היא בדרך כלל לשלושים יום, ולדעתי זהו פרק הזמן המינימלי לטיול עצמאי מקיף, ומי שרוצה יכול להאריך אותה במהלך הביקור (בתשלום לא גבוה).

 כדאי להשתמש בתחבורה המקומית ולהשתחרר מהמערכת התיירותית המשומנת | צילום: משה שי

להשתלב בתנועה
האסטרטגיה השנייה ממוקדת בתנועה במרחב וקשורה בהיסטוריה של התיירות המודרנית בווייטנאם. כשהותרה כניסת תיירים מערביים אליה לפני כ15- שנה, רצתה ממשלת וייטנאם תיירים עשירים שמטיילים בקבוצות מאורגנות, כאלה שמוציאים הרבה כסף בזמן קצר ולא מכניסים רעיונות מיותרים לראשם של המקומיים. התרמילאים נכנסו בדלת האחורית.

יזמים מקומיים שהבחינו בבעייתיות הזדרזו לנצל אותה, וכך נוצר מוסד בית הקפה כסוכנות תיירים: מסעדות תרמילאים, שבמקור תיווכו במציאת אמצעי תחבורה למטיילים, הפכו לסוכנויות נסיעות לכל דבר, שמציעות מסלולים לכל יעד. בשנים האחרונות פותחה שיטת הכרטיס הפתוח (open ticket): אוטובוסים ממוזגים שנעים על קו האנוי-סייגון ועוצרים בכל יעדי התיירות החשובים. המטייל יכול לקנות מראש את הכרטיס המלא (כ-40 דולר) ו/או לרכוש קטעים ממנו בדרך. לכאורה מדובר ברעיון גאוני: במקום להשתמש באוטובוסים המקומיים שהם צפופים, אִטיים, מסוכנים ולא ממוזגים, ולהתמודד עם קשיי השפה והאוריינטציה, מוזמן המטייל להתרווח בכיסא, בסיוע מדריכים דוברי אנגלית ובמחיר זול למדי.

אבל זה בדיוק מה שמעקר את החוויה המרקו-פולואית שבגללה בכלל יצאנו לטיול. במקום לגלות ארץ זרה ואקזוטית, לפגוש מקומיים ולעבור הרפתקאות, מוצא את עצמו המטייל בחברת מטיילים אחרים, צופה בנוף מבעד לחלון, עולה ויורד מן האוטובוס למסעדות, חנויות ומלונות לפי הוראות המדריך. כך הוא הופך לתייר מאורגן לכל דבר, אבל מתוסכל תמידית. מתוסכל כי הוא מודע למצב, אבל הוא הרי שילם כבר.

כמובן, לא רק ישראלים עושים שימוש בסיורי בתי הקפה ובכרטיס הפתוח. אבל מה שמייחד את הישראלים הוא דבקותם במערכת. מטיילים לא ישראלים רבים משתמשים בתחבורה המקומית, ובכך משתחררים מהמערכת הנצלנית, נוטשים את המסלולים המוכרים ויוצרים קשרים עם אלה שיושבים לידם על ספסל האוטובוס או הסירה. ישראלים כמעט שלא עושים זאת.

יתר על כן, קיים מיתוס בקרב הישראלים ש"המשטרה עוצרת מטיילים שמנסים להשתמש בתחבורה מקומית". איסור כזה מעולם לא התקיים. רק בעלי בתי הקפה, שמוכרים את הכרטיס הפתוח, מאשררים אותו (ומרוויחים מכך).

בשל בסיסיותם של שירותי התיירות בלאוס ובקמבודיה, ש"מכריחים" את המטיילים לחוות את הטיול במלוא עוצמתו, ישראלים רבים מעדיפים אותן על וייטנאם, אף שזו – על שמונים מיליון תושביה, תרבותה העשירה וההיסטוריה המורכבת שלה – מגוונת ומעניינת בהרבה. הפתרון פשוט: להקדיש זמן, להשתדל לוותר על סיורים מאורגנים (ולפחות להיות סלקטיביים) ובעיקר לנסות לשבור את גבולות הזרות ולהתקרב אל אלו, שיותר מבני כל עם אחר במזרח אסיה, דומים לנו.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מוייטנאם

    טיול עם ילדים בווייטנאם
    טיול עם ילדים בווייטנאם

    וייטנאם היא כבר מזמן לא יעד רק לתרמילאים. המדינה היפהפייה ומסבירת הפנים היא מקום נהדר למשפחות שמחפשות טיול מיוחד וחווייתי בנופים בלתי נשכחים, עם טבע ירוק ושופע והרבה פעילויות נהדרות לכל המשפחה - מרכיבה על אופניים, דרך שייט ...

    טיול בווייטנאם בתקופת החגים
    טיול בווייטנאם בתקופת החגים

    מחפשים יעד מקסים, עם נופים דרמטיים, כפרים מסורתיים, אוכל מצוין והמון אפשרויות טיול - מטיולי הליכה בהרים, דרך שייט במפרץ חלומי ועד מנוחה מושלמת באיים טרופיים? וייטנאם מציעה את כל אלה ויותר, ובסתיו גם מזג האוויר מאיר פנים. ...

    מה אוכלים בהאנוי – סיור קולינרי ותרבותי
    מה אוכלים בהאנוי – סיור קולינרי ותרבותי

    ברחובות האנוי אוכלים כל הזמן: במסעדות ובדוכני רחוב עושים שימוש נרחב בירקות ירוקים, אורז המבושל בדרכים שונות, דגי ים ודגי נהרות ובשר של חיות משק. במסעדות העילית אמנם תשלמו יותר, ועדיין הרבה פחות מאשר בארץ או באירופה. מסע ...