ריו דה ז'ניירו – התחנה האחרונה

ב-12 ביוני 2000 צעיר ברזילאי חטף באיומי אקדח אוטובוס בקו 174 בריו דה ז'ניירו. החוטף, שנראה מוזנח ומבולבל, איים להרוג את הנוסעים, אבל הדרישות שלו מהשוטרים, שמיהרו להקיף את האוטובוס החטוף, לא היו ממוקדות או ברורות. החטיפה, שנמשכה ארבעה שעות ושודרה בשידור חי בטלוויזיה הברזילאית, הסתיימה בטרגדיה. בסיומה נחשף סיפור חייו הקשה של החוטף, סנדרו, שאמו נרצחה לנגד עיניו כשהיה בן שש והוא גדל בגפו ברחובות ריו, בחברת ילדים חסרי בית כמותו. בין השאר, סנדרו שרד את מה שכונה "טבח קנדלריה", שבו נרצחו בדם קר שישה ילדים חסרי בית, אולם התמכרות לסמים דרדרה אותו לחיי פשע, שמהם לא הצליח להיחלץ.

ריו האחרת, זו של ילדי הרחוב ותושבי שכונות העוני, בסרט "תחנה אחרונה 174"

הסיפור האמיתי הזה, שהיה יכול להישאר בגדר אפיזודה מקומית, זכה לפרסום עולמי בזכות שני סרטים שנעשו עליו – סרט דוקומנטרי בשם "אוטובוס 174" משנת 2002, וסרט עלילתי, "תחנה אחרונה 174", שיצא לאקרנים ב-2009. שני הסרטים שופכים אור על הצד האפל של ריו זה ז'ניירו, זה הרחוק מרחק שנות אור ממסיבות החוף העליזות והתהלוכות הצבעוניות של הקרנבל.

מתוך הסרט: סנדרו (ללא חולצה) עם יריב שהפך לחבר על רקע בתי העיר

חלק ניכר מעלילת "תחנה אחרונה 174" של הבמאי הברזילאי ברטו ברונו (שסרטו הראשון, "דונה פלור נשואה לשניים" זכה להצלחה מסחררת גם בישראל) מתרכז באזור כנסיית קנדלריה (Igreja da Candelária) במרכז ריו. שם, מול הקתדרלה המרשימה ולצד בתי הקפה, החנויות והבניינים הנוצצים, מעבירים הילדים העזובים את רוב זמנם. משם הם יוצאים לקבץ נדבות ולשדוד עוברי אורח אקראיים, שם הם אוכלים שאריות אוכל שמצאו או גנבו, צורכים סמים, רוחצים במי המזרקה ופורשים שמיכות דלות לשנת לילה. במקום הזה התרחש בשנת 1993 טבח מזעזע בילדי הרחוב בידי כנופיה של סוחרי סמים, שככל הנראה נעזרו בשוטרים מושחתים.

הגבול הפיזי בין שכונות היוקרה לשכונות העוני, הפאבלות, כמעט שאינו קיים

הכנסייה נבנתה בתחילת המאה ה-17 על ידי ימאים ספרדים כאות תודה על שספינתם, הקנדלריה, ניצלה מסערה ליד חופי ברזיל. באמצע המאה ה-18 הכנסייה הצנועה שופצה והורחבה מאוד ולטקס חנוכתה המחודשת הגיע מלך פורטוגל. כיום היא נחשבת לאחת הכנסיות המרכזיות בעיר, ובהחלט ראוי לבקר בה.

אבל אפילו יותר מכיכר הכנסייה, שבה מתגוררים גיבורי הסרט (ואשר שימשה במשך יותר מעשור בית לסנדרו האמיתי), "תחנה אחרונה 174" מביא לקדמת הבמה את הפאבלות, שכונות העוני שנמצאות ממש במרכזה של ריו, משם הן מטפסות על צלע ההר – כוורת צפופה של בקתות ופחונים, ללא כבישים מוסדרים או מערכות מרכזיות של ביוב, מים וחשמל. ברוני פשע וסמים השתלטו על אזורים נרחבים של הפאבלות והפכו את החיים בהן לקשים עוד יותר.

חוף קופקבנה. כאן מגלה סנדרו, גיבור הסרט, את הפער בין חלום למציאות

על אף השם הרע שיצא לשכונות הללו והסצנות הקשות בסרט המראות את חייהם חסרי התקווה של התושבים, אפשר וכדאי להצטרף לסיור מודרך בפאבלות. הסיורים הללו מיועדים לכל מי שרוצה להכיר את ריו שמעבר לחופים התוססים ולמקצבי הסמבה. מרסלו אמסטרונג, אחד המדריכים הוותיקים בתחום, מוציא פעמיים ביום סיור בן שלוש שעות הכולל ביקור בבתי מלאכה, חנויות, ברים ועוד (פרטים באתר האינטרנט).

פסל ישו הגואל בשעת שקיעה. גיבור הסרט אומר שהצבע הזוהר מעיד על קדושתו

בסרט מוזכרים עוד שני אתרים, אולי הכי מפורסמים בריו, שעבור הילדים חסרי הבית הם בגדר חלום בעל ממדים מיתיים: פסל ישו הגואל על הר קורקובדו, שלפנות ערב נצבע בכתום זוהר – אות לקדושתו בעיני הילדים; וחוף קופקבנה, שאליו סנדרו משתוקק להגיע כדי להגשים את חלומה של אמו לפתוח כאן בית קפה קטן. על שני המקומות הללו אין צורך להמליץ, ואת שניהם לא תוכלו להחמיץ בעת ביקור בעיר הגדולה. מן הסתם, המוני התיירים שיגיעו לכאן בשנים הקרובות, בעקבות מונדיאל 2014 ואולימפיאדת 2016, ימהרו לבקר בשניהם. כדאי שלא ידלגו גם על הצדדים האחרים, הנוגעים ללב ומעוררי המחשבה, שעולים בעקבות הצפייה בסרט "התחנה האחרונה 174".