בקנדה יש פסטיבל לכבוד נדידת הלווייתנים. זה מעיד כנראה על נפלאות התבונה – של הקנדים ושל הלווייתנים. האנשים בוונקובר (Vancouver) שבמערב קנדה מציינים באביב של כל שנה את נדידת הלווייתנים החולפים לאורך חוף האוקיינוס השקט. ההערכות מדברות על כך שיש בערך עשרים אלף יונקים ענקיים כאלה, שיוצאים בכל אביב לנדוד צפונה. הקנדים צופים בהם בחלקו האחרון של מסע בן 8,000 קילומטר שהם עורכים, מחופי מקסיקו, שם נעים להם בחורף, לחופי האוקיינוס הארקטי, שם הם אוהבים לבלות את הקיץ. קבוצת הלווייתנים הענקית הזו, שחולפת על פני החוף הקנדי, מספקת אפשרויות מצוינות לצפייה, גם מן החוף. פסטיבל הלווייתנים כולל, מלבד סיורי צפייה מאורגנים מן החוף, סיורי שיט, ארוחות ערב חגיגיות של מאכלי ים (אין טעם להרים גבה. אם זה מצליח ומעורר תיאבון, כנראה הם צודקים), תערוכות, קונצרטים והרצאות מדעיות.
יש משהו מרשים מאוד, מעורר התרגשות אמיתית, בצפייה בלווייתנים. בדיוק כמו במקרה של עירום אנושי, דווקא העובדה שלא רואים אף פעם את כל הלווייתן, אלא רק חלקים ממנו שנגלים ונסתרים שוב מתחת לפני המים, מעוררת את הדמיון ואת ההתרגשות.
על ראש צוק, לצד כביש ראשי לא רחוק מקייפטאון (Cape Town) שבדרום אפריקה, הושיט לי פעם מישהו משקפת ואמר: "תראה, לווייתנים". חשבתי שהוא צוחק, אבל
 |
| איור: יואב הרשטיין |
באמת שחו שם, במפרץ לא גדול, שלושה לווייתנים, עולים מדי פעם לפני המים, מקיפים את גבולות המפרץ במעגלים גדולים. כמי שרגיל לראות בעלי חיים ימיים קטנים בצלחת או, במקרה המוצלח ביותר, דולפינים חביבים לצד ספינה או בשמורה באילת, נדהמתי. גודלם של הלווייתנים היה קשה קצת לתפישה. ממרומי הצוק הם נראו ענקיים.
כמה חודשים אחר כך, לאחר שנרשמתי באתר אינטרנט של חובבי לווייתנים, התחלתי לקבל עדכון קבוע על גורלו של קייקו – הלווייתן הכי סלבריטי בעולם. קייקו הוא מין מכונת כביסה ענקית של המצפון האנושי בכלל ושל הוליווד בפרט. זהו הלווייתן ששיחק בשני סרטים את התפקיד של ווילי, המשוחרר מן השבי אל החוף לשמחת הצופים, המזילים דמעת הקלה ("לשחרר את ווילי 1־2"). מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון. אפילו מפיקי הסרט הבינו, אמנם רק לאחר הפרק השני בסדרה, שיש גבול לציניות. העובדה שהם החזיקו את הכוכב שלהם בבריכה לא גדולה והאכילו אותו דגים מתים לא נשמעה כל כך טוב במחלקת יחסי הציבור. כך החל פרויקט השבתו של קייקו אל החופש. כרגע הוא נמצא במפרץ סגור ומוגן באיסלנד, והמאמצים לשכנע אותו לצאת ולצוד לעצמו קצת דגים ברחבי המפרץ נתקלים בלא מעט קשיים. עשרים שנה של חיים בשבי הותירו את קייקו ללא אינסטינקטים פעילים הדרושים ליונק חופשי באוקיינוס. על פי הדיווחים האחרונים, הדיאטה שלו מעורבת: חציה דגים שעדיין מגישים לו המטפלים, וחציה מה שהוא מואיל לאסוף בעצמו. מדי פעם הוא מסכים לשחק קצת עם הלווייתנים האחרים במפרץ וזה מעודד, כי כדי לשרוד הוא חייב לחיות בלהקה. בסך הכל החיים של קייקו כרגע לא כך כך רעים.
הפריחה הגדולה של מה שמכונה "תיירוּת הלווייתנים", בעיקר לאורך החופים המערביים של אמריקה הצפונית, מוכיחה את האהבה שיש לנו אל קרובי המשפחה האלה. העובדה שלמרות המגבלות והחרם שהוטלו על ציידי הלווייתנים בעולם הציד נמשך (בייחוד על ידי מדינות עשירות, כמו יפן ונורבגיה, שלא זקוקות לציד הזה להישרדות ושצדות כל שנה כמה אלפי לווייתנים, כביכול למטרות מחקר), מוכיחה שהתבונה היא אמנם נפלאה, אבל לא כולם זכו בה.
אי אפשר להימנע מהמחשבה על דימוי הלווייתנים המסתערים אל החוף, מתעקשים לגרום לאובדנם שלהם, למרות תבונתם הרבה ומוחם המפותח, כשכל כך מתחשק לצעוק די.
