תפריט עמוד

חג המתים במקסיקו ובאמריקה הלטינית

במקסיקו ובמדינות רבות אחרות במרכז אמריקה ובדרומה חוגגים היום את חג המתים. אין כמו פיקניק עליז בבית הקברות לאחד את המשפחה, להעלות זכרונות נוסטלגיים מימיו היפים של סבא ולאכול ארוחה דשנה עם המון יין. כל מה שרציתם לדעת על חג המתים ועל האופן הטוב ביותר לצפות ולהשתתף בו


ביום האחרון באוקטובר וביומיים הראשונים בנובמבר מתהפך העולם. טרדות היומיום נשכחות, והמוות, שמקובל לראות בו נושא לחרדה, מתקבל במאור פנים ומשוטט עליז ברחובות. הימים הם ימי הקציר והפרפרים הלבנים המתעופפים בשדות התירס, אינם אלא הנשמות האהובות של הנפטרים, שמבקשות לחזור ולחגוג עם בני משפחתם את "חגיגות המתים".

החג מתקיים בכל יבשת אמריקה הלטינית. מקורו בשילוב בין טקסי דת קדומים שקיימו תושבי המקום הילידים לפני בוא הכובש הספרדי, לבין חג "יום כל הקדושים" הנוצרי. הטקסים הם אירועים משפחתיים וקהילתיים, כמו גם הזדמנות לפרץ של ביטויי התרבות העממית לכל אורכה ורחבה של היבשת. במקסיקו החג ססגוני ומרתק במיוחד.

תוכנית הפעולה קבועה: במוקדי הטקסים בונים קשתות ענק מעץ, מעוטרות בפרחים ובסממני החג; שבילי פרחים נפרסים לפתחי הבתים כדי לסמן לנשמות את דרכן; מכינים מנחות לנפטרים, מנקים את בתי הקברות ומקשטים את הקברים, וכמובן מכינים מנות אוכל מיוחדות לחג.

נהר הפרחים הצהובים הזורם ברחובות הוא הסימן לכך שהחג מתקרב. הפופולריים ביותר הם פרחי ציפורני החתול, הסמפסוצ'יל (cempasuchil) בשפתם. כולם נושאים זרי פרחים, האחד מוכר השני קונה, זה מעמיס ומשנהו פורק. צרורות צרורות מתגלגלים הפרחים הצהובים הללו ממקום למקום רכים וחושניים. בקרוב ישמשו לקישוט המזבחות והמנחות לנפטרים הנקראות אופרנדס (ofrendas), ולייפוי הקברים והשבילים. צבעו הצהוב של הפרח מסמל את השמש, זכר לימים שהיה לה כאן מעמד של אלוהות – מהיותה קוצבת את הזמן בפעימות זריחתה ושקיעתה. זמן שמחד הוא שברירי ובר חלוף כקיומו של האדם בעולם הגשמי, ומאידך נצחי ואינסופי כמו הבריאה. לכן, כל פרח הנשזר, כמוהו כתפילה למחר שטוף שמש.

המקסיקנים טוענים שלחוקיות הלידה והמוות סרים לא רק בני האדם, אלא היקום כולו. הם יודעים לספר על ארבע "שמשות" שקדמו לעולמנו. כל אחת חרבה מסיבותיה. בעקבות אובדנה של השמש האחרונה הגיחה השמש הנוכחית, אך לא בקלות. ימים רבים ישבו האלים באפלה של סוף השמש הרביעית וטקסו עצה כיצד לברוא עולם חדש. מתוך פרוטוקול הישיבות מתגלה שהפתרון היחיד היה העלאת קורבן עצמי. האלים התבקשו לעלות על המוקד, כדי שמגופם ייווצרו המאורות. ממיתוס זה התפתחה תרבות הרואה את הקורבן כבלתי נמנע, ומפרשת את סוף החיים כהתחלה של דבר מה חדש. לתפיסתו של המקסיקני, במותו, אין האדם נמחק ונעלם מן היקום אלא רק עובר לחיות במישור, במקום ובתפקיד אחרים. המוות לא מנתק את רקמת קשריו עם סביבתו הקודמת. הנפטר אינו משתחרר מאחריות למקורביו ולהיפך. המתים והחיים אחוזים זה בזה בהמשכיות של שיתוף פעולה. המתים ממשיכים להתעניין בגורל קרוביהם, להגן עליהם ולהיות עבורם מליצי יושר בעולמות של מעבר לכאן. החיים מצדם מקפידים לטפח את המת ולגרום לו הנאה. ההנחה היא שאותם דברים שעינגו בעבר את חושיו של האדם, מענגים במותו את רוחו. בסיפורי העם המקסיקנים מספרים על אנשים שראו תהלוכות עליזות של מתים שבאים לקחת את מתנותיהם.

הדרך להעניק תשומת לב למתים היא לבנות בבית מזבח-מנחה ולערוך טקס בבית הקברות. טקס זה מזכיר בעיקר פיקניק לילי לכל המשפחה. המזבח הקלאסי תלת-קומתי ומסמל את הקוסמוס, שלתפיסתם מורכב משלושה עשר רקיעים מעל, האדמה בתווך, ותשעה מדורי עולם תחתון מלמטה. על המזבח, בין שאר הפריטים, ניצבת כוס מים כדי להרוות את צימאונו של המת המגיע מדרך רחוקה. לצדה נטוע נר כדי להראות לו את הדרך הביתה ואת דרך האמונה, וקטורת כדי לשאת את התפילות למרומים.

בבית ובבתי הקברות שורה אווירת קדושה וברחוב אווירת חג. המתים באים – סיבה למסיבה!!! הרחובות הומי אדם, הכיכרות גדושות בדוכני מזכרות היתוליות וממתקים מקאבריים בצורת גולגלות ושלדים. "פיאסטה" ממשית!

המקסיקנים, והתיירים, מחכים כל השנה בקוצר רוח לחגיגות יום המתים. המקסיקני שמח על כל הזדמנות שבה הוא יכול לפרוץ את מעגל היומיום ולפתוח דלת אל עולמות קסומים, ססגוניים ורעשניים. המקסיקני הוא "אמן החגיגות". על אלה הוא מוכן להוציא הרבה זמן והרבה כסף. עבורו זמן ה"פיאסטה" הוא זמן של חלום, שפועל על פי חוקים והגיון משלו.

בבני תרבות המערב מעורר נושא המוות פחד, כובד ראש ויראת כבוד, למקסיקנים הוא חומר להלצות. גם אלה היראים מפניו בסתר לבם, יהתלו בו בראש חוצות בכדי להסתיר מפניו את חולשתם. כך אפשר לראות אוהבים המגישים לבני זוגם גולגולת מסוכר, או אמהות שקונות לילדיהן גולגולת עשויה שוקולד ושמו מעוטר בסוכר צבעוני על מצחה. "זה נגד עין הרע" יאמרו לך המקסיקנים ויקרצו. הם חושבים שהומור היא דרך בדוקה להתמודד עם המוות ולנצח אותו.

מידע מעשי
1. מומלץ לראות את החגיגות ב-San Andres Mixquic. עיר אצטקית במקורה, הנמצאת דרומית-מזרחית למקסיקו, לא רחוק מ-Xochimilco. קיימת תחבורה ציבורית סדירה ממקסיקו סיטי תחילה אל Xochimilco ומשם ליעד. אפשר להתאכסן במקסיקו סיטי.

2. בפצקוארו (Patzcuaro) וסביבותיה – ערים וכפרים של בני תרבות ה-Purepecha, הגרים בלב וסביב אגם פצקוארו. אפשר לנסוע באוטובוס ציבורי ממקסיקו סיטי למורליה (Morelia) בירת מחוז מיצ'ואקן (Michoacan), משך הנסיעה כשש שעות. ממורליה, השוכנת מצפון לפצקוארו, יש תחבורה ציבורית סדירה ולוקח כשעה להגיע (כשבעים קילומטר). כדאי לבקר ב-Tzintzuntzan ובאי janitzio.
אפשר להתאכסן בפצקוארו עצמה, אך רצוי להזמין מקום מבעוד מועד.

משרדי הנסיעות בפצקוארו עורכים סיורים מאורגנים שבו עוברים במהלך הלילה בין בתי הקברות של העיירות השונות השוכנות בלב האגם ועל גדותיו. למעוניינים להבטיח לעצמם התניידות קלה (יחסית) בשטח ההומה אדם, כולל שיט ממקום למקום, זה כדאי.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות ממקסיקו

קנקון: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ
קנקון: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ

קנקון, ששוכנת על שפת הים הקריבי, היא עיר הנופש והמסיבות של מקסיקו, אבל יש בה הרבה יותר מזה – חופים מדהימים. אתרים ארכאולוגיים מרתקים, אתרי טבע מרגשים ואטרקציות לכל המשפחה. הנה כמה מהחוויות שלא כדאי להחמיץ בקנקון

מבוא לנדודים 58: לצלול עם כרישים ומנטות
מבוא לנדודים 58: לצלול עם כרישים ומנטות

מקסיקו. לעת ערב יצאנו מנמל קאבו סן לוקאס בדרום באחה קליפורניה, אל האוקיינוס הפתוח, להפלגה ארוכה בת 28 שעות אל איי סוקורו, הנחשבים לאחד האתרים המובילים בעולם התת ימי. עלינו לספינת הצוללים 'נאוטילוס' יחד עם עוד שלושים צוללים ...

מבוא לנדודים 57: באחה קליפורניה – משפחתי וחיות אחרות
מבוא לנדודים 57: באחה קליפורניה – משפחתי וחיות אחרות

בסוף מאי כאשר העשב ברמת הגולן הצהיב והקוצים חידדו את להביהם, נסעתי עם ילדי הגדולים ענבל ונדב לצפון מקסיקו, אל דרום חצי האי באחה קליפורניה וחופי האוקיינוס השקט וים קורטז. בגיל צעיר התאהבתי בעולם התת ימי, שנירקלתי ובהמשך ...