תפריט עמוד

וייטנאם: פסטיבל הטת

הגרסה הוייטנאמית לראש השנה הסיני היא ה'טת נגוין דן', פסטיבל מרתק, שבעיניים ישראליות נראה כמו שילוב צבעוני של כל חגי ישראל עם קרנבל, דת רוחות וחג המולד, ועוד בארץ קומוניסטית

ה"תנ"ך של המטיילים" לדרום-מזרח אסיה המליץ במפורש שלא להגיע לווייטנאם ערב פסטיבל הטת, הוא ראש השנה הוייטנאמי. בספר ההדרכה שבאמתחתנו נכתב כי בזמן פסטיבל הטת המדינה משותקת, המחירים מאמירים וכל העסקים סגורים. אך מאחר ולא היה בידינו לוח השנה הוייטנאמי, שיערנו שכבר נגמר הפסטיבל, וחצינו את הגבול בין קמבודיה לווייטנאם כשאנחנו בטוחים שהבלגן הגדול מאחורינו.

רק כשהיינו כבר על אדמת ויאטנם התברר להפתעתנו שלמחרת בלילה עומד להיפתח פסטיבל הטת, וחגיגות גדולות ייערכו בהו צ'י מין סיטי. לא ידענו אם לצחוק או לבכות. המחירים אומנם היו כפולים ורוב העסקים סגורים, אולם זכינו לחזות באחד הפסטיבלים הצבעוניים והמעניינים ביותר שהשתתפנו בהם: ה"טת נגוין דן" הוא החג החשוב ביותר לוייטנאמים, והוא נראה בעיניים ישראליות כשילוב צבעוני של כל חגי ישראל גם יחד עם הקרנבל וחג המולד.

כבר בפאתי הו צ'י מין סיטי הבחנו בפעילות קדחתנית וצפיפות גדולה בשווקים שבצידי הדרך. מקרוב ניתן להבחין כי השפע רב, אך המגוון מצומצם: מוכרים כאן בעיקר פרחים, דגים ועצי בונסאי וקומקוואט (תפוז ננסי). מתברר שהבזאר הססגוני הזה נערך כבר מזה כשבוע, ובמהלכו מצטיידים המקומיים בפרחים, פירות, קטורת וסרטים צבעוניים. אלה משמשים מנחה לשלושת אלי המטבח, ה"טאו קוואן", שלפי המסורת חיים בכל מטבח ושומרים על יושביו. ביום ה-23 של החודש ה-12 הם עולים לשמים, לדווח לקיסר הירקן (Jade Emperor), על התנהגותם של בני הבית במהלך השנה. לפי האמונה העממית, בימים אלה נקבע גורלם של בני הבית לשנה הקרובה.

לכן מרבים במהלך השבוע שלפני החג להעלות לאלי המטבח מנחות הכוללות אורז, פרחים ודגים, כדי להשפיע על דוח חיובי. הדגים משמשים לפי האמונה ככלי התחבורה של הרוחות העושות את דרכן לשמים. נהוג להתפלל, לבקש סליחה על חטאים ולבקש מזל, שלום והצלחה לשנה החדשה, בדומה לימים שלפני ראש השנה אצלנו.

יום כיפור נוסח ויאטנם
אלו הם ימים של תשובה – והוייטנאמים יוצאים מגדרם כדי להיות מארחים למופת, לבקש סליחה, להחזיר חובות ולא לריב איש עם רעהו. בסעודת ערב החג נוהגים להזמין אורחים שנעשה להם עוול, ובכך לבקש את סליחתם ולהתפייס – מעין שילוב של סליחות כיפור עם אושפיזין של סוכות. אולי בשל כך, בהגיענו ל"פאם נגו לאו", רחוב הטיילים של הו צ'י מין סיטי (סייגון) – הופתענו לגלות כי בניגוד לאזהרות המדריך, הוייטנאמים שקיבלו את פנינו ורצו להוביל אותנו כל אחד למלונו הפגינו אדיבות רבה ולא התקוטטו ביניהם – ואף אחד לא ניסה לכייס אותנו, לחטוף את תיקינו או לחתוך את השעון מידינו, בניגוד לאזהרות.

הרבה שמות יש להו צ'י מין סיטי. העיר, שהיתה בירת המושבה הצרפתית קוצ'ינצ'יינה ומאוחר יותר בירת דרום וייטנאם ונודעה בשם סייגון נקראה מחדש הו צ'י מין סיטי לאחר שנכבשה ב-1975 על ידי כוחות צפון ויטנאם. השם ביטא הוקרה למנהיגם הו צ'י מין, שמת לפני הניצחון ולא זכה לראות את האיחוד תחת השרביט הקומוניסטי. השם סייגון עדיין בשימוש, אולם כיום הוא מתייחס רק לרובע אחד של המטרופולין הענק הו צ'י מין סיטי, והוא רובע מרכז העיר המודרני והמתפתח במהירות.

ברחוב המקביל מצאנו מלון משפחתי קטן באחד מהבניינים הוייטנאמיים הטיפוסיים, הצרים מאד מצד הרחוב ובעלי חלל פנימי ארוך. כמו ברוב הבתים בוויטנאם, קומת הקרקע מהווה גם את העסק וגם סלון וחנייה, ופינת האוכל ממוקמת בסמוך לרכב או לאופנועים המשפחתיים. בחלל הסלון הפתוח לרחוב הוצב עץ קומקוואט מקושט, שנראה כעץ חג-המולד הנוצרי.

מטרת העץ, המכונה "קאי-נואה" ללכוד את השדים והרוחות הרעות בזמן היעדרם של אלי הבית הקבועים, שיצאו אל קיסר הירקן. כמו בסדר פסח ובכריסמס, גם כאן התא המשפחתי עומד במרכז החגיגה: זהו זמן של איחוד משפחות, עת בה בני משפחה העובדים הרחק מהבית מגיעים לחופשה למשך ה"טת".

בשבוע המקדים את ה"טת" קברי המשפחה זוכים לביקור, כמו ביום-זיכרון המוני. במהלכו מנקים את הקברים, מקשטים אותם ומזמינים את רוחות האבות לחוג את ערב החג בחיק המשפחה. לא רק הקברים זוכים לניקוי. כל המדינה מקבלת מתיחת פנים. הרחובות מצוחצחים, בבתים מתבצע נקיון נוסח "סדר פסח" ממש. וכמו בפסח, ה"טת" נחשב גם לחג ראשית האביב, וכדי לחגוג את המאורע מתקשטים גם העלובים והעניים שבבתי וייטנאם בזרי פרחים ענקיים וענפים פורחים של עץ המשמש.

בוקרו של עידן חדש
החג בשמו המלא, הטת נגוין דן, או בעברית "יומו הראשון של עידן חדש" מסיים שבוע של חילופי משמרות בשמיים והכנות בארץ. בבוקר האחרון של שנת הנחש יצאנו לתור את הו צ'י מין סיטי, כדי להתרשם מההכנות לקראת ערב החג. ברחובות העיר, הידועים לשמצה בצפיפותם וזיהום האוויר שלהם, הורגשה אופוריה כללית. האנשים חייכנים ולבביים, עובדי ניקיון בסרבלים כתומים עובדים במרץ לניקיון אחרון של העיר, בעוד המוני וייטנאמים מתקבצים בשווקי הפרחים המאולתרים בכיכרות וברחובות, לקניות אחרונות לפני כניסת-החג.

בכל השדרות וברבים מהבתים מתנוססים בגאווה דגלי הלאום והמפלגה האדומים, במפגן של לאומיות ופטריוטיזם. ושלטים אדומים מתנוססים בכל פינה, צובעים את הרחובות באדום וזהב ומברכים את תושבי וייטנאם בברכת חג שמח. ברחוב מפטרלות משאיות, ובהן רקדנים ונגנים שמעוררים את התושבים בשירה ונגינה רועשת. כמה אנשים מקיימים טקס פרטי של הבערת שטרות כסף (לא אמיתיים, כמובן) הידועים כ"כסף-רוחות". אלה אמורים לסייע לרוחות במסען לשמים, ולהביא מזל טוב.

נישואי המלך הדרקון והפייה
פסטיבל הטת הוא שילוב מעניין של חג דתי ולאומי, וחוגגים אותו כמעט כל תושבי וייטנאם. בהם רוב רובם של אנשי הוייט (העם הוייטנאמי) והמיעוט האתני הגדול במדינה, ה"הואה" (הקהילה הסינית). כמו הסינים, גם הוייטנאמים שמרו על האמונה ברוחות אבותיהם. גם הם עורכים טקסים לכבודן ונזהרים שלא להעליב או לפגוע במנוחתן. כל זאת ללא סתירה עם דתם הרשמית באשר היא, גם אם הם בודהיסטים או נוצרים.

התאריך בו נחוג ראש השנה הוייטנאמי לקוח מלוח השנה הסיני, שהשכנים הדרומיים אימצו במהלך ההיסטוריה המשותפת בין התרבויות, והוא נחשב לראש השנה וחג תחילת האביב גם בסין, טייוואן, הונג קונג וסינגפור – מדינות שמרבית תושביהן ממוצא סיני.

האגדה מספרת שאנשי הוייט הם צאצאי נישואיו של המלך הדרקון לאק לונג קוואן ופיה בת אלמוות בשם או-קו, שילדה לו מאה בנים. האיחוד לא החזיק מעמד זמן רב: או-קו חזרה עם חמישים מילדיה לגבעות ולהרים (האמונה העממית גורסת כי צאצאיהם הם המיעוטים האתנים הרבים, החיים בהרים של צפון ויטנאם וברמות המרכזיות). לאק לונג קוואנג נשאר עד מותו עם חמישים הבנים הנותרים ליישב את השפלה ומישור החוף.

כשמת, ירש אותו בנו, הונג ואנג, שייסד את שושלת מלכי ההונג ב-2789 לפנה"ס. ממלכת "ואן-לנג" שהקים השתרעה מנהר היאנגטסה בסין ועד אינדונזיה, ונחשבת לפי המסורת לשושלת הוייטנאמית הראשונה. היא הניבה 18 יורשים, עד שנכבשה על ידי מלך יריב בשנת 258 לפנה"ס שקרא שמה "או-לאק" על שם המלך הדרקון והפיה.

תערובת דתות מבלבלת
בשלב זה, מאמינים ההיסטוריונים, נוצרה האגדה, ומכאן ואילך מתחילה ההיסטוריה. או-לאק שרדה פחות מחמישים שנה, עד שנכבשה בידי מצביא סיני שמיזג אותה עם ממלכתו הסינית נאן-יואן. המיזוג יצר יחידה מדינית, תרבותית ולאומית, שנבדלה מהממלכות הסיניות שהקיפו אותה, ונקראה ע"י תושביה נאם-וייט (נאם-איש, וגם דרום). זו החזיקה מעמד עד שנת 111 לפנה"ס, אז נכבשה על ידי סין. זו ראתה בוייטנאם חלק מהקיסרות הסינית, וניסתה ל"תרבת" ולשלוט בוויטנאמים, כמו בכל המדינות שכבשו.

למרות שהצליחה לשמור על ייחודה, תרבותה של וייטנאם הושפעה ממילניום שלם תחת הקיסרות הסינית ומילניום נוסף בשכנות לה. הוייטנאמים אימצו את לוח השנה והכתב הסיני, את שיטות ההשקייה בתעלות והשימוש בסכרים ובטרסות לגידול האורז.

גם תורות רוחניות, דתיות וחברתיות כמו הקונפוציוניזם והטאואיזם שפותחו בסין במאה ה-6, נספגו אל תוך הדת הוייטנאמית של אנימיזם (רוחות בכל דבר) ואמונה ברוח האבות יחד עם אימוצן של אמונות סיניות עתיקות (בהן גם הרפואה הסינית). במקביל החלו נזירים סיניים להפיץ בוויטנאם את הבודהיזם המקובל בסין ובהימלאיה, ותערובת הדתות המבלבלת שנוצרה מהווה את דתם של רוב תושבי וייטנאם כיום, ומכונה "בודהיזם וייטנאמי", או ה"טאם ג'יאו"(הדת המשולשת).

מאמיני הדת המשולשת מקיימים פולחן של הגשת מנחות הן לרוחות והן לפסלי הבודהה וצלמי דמויות מהמיתולוגיה הסינית והטאואיסטית. הבודהיזם והתורה הקונפוציאנית מספקים את ערכי המוסר ואורח החיים, לשאלות ובעיות גלובליות יותר פונים לטאואיזם, שם דרקונים ויצורים מיתולוגים נוספים מספקים הסברים מסוג אחר. ההשפעה של המיתולוגיה הסינית ניכרת היטב במקדשים הבודהיסטים במדינה, ובמיוחד בעת פסטיבל הטת, אז יוצאות תהלוכות של דרקונים צבעוניים וייצורים מיתולוגים כמו חד הקרן כדי לאסוף תרומות למקדשים ולנזקקים.

פניה הרבות של וייטנאם
עם ערב יצאנו מהרחובות הצפופים והמיוזעים של הו צ'י מין סיטי לפארק מאולתר שהוקם מול דרך פאם נגו לאו. לכבוד החג הוקמו במתחם הפתוח ביתנים ובמות, במה שנראה כשילוב של "יום הילד" בקיבוץ של שנות ה-70 ופסטיגל משנות האלפיים. צעירים חייכנים אירגנו תחרויות ספורט היתולי של קפיצה בחבל וריצה בתוך שקים, שזכו להשתתפות ערה וקהל סקרנים רב.

בסמוך הוקמה תערוכה שמציגה את פניה הרבות של וייטנאם, ממסמכים היסטוריים ועד הישגים תרבותיים וטכנולוגיים. ממש כמו בחגיגות העצמאות בישראל – חלקו של הצבא לא נפקד, וזכה לייצוג נכבד. בדומה לישראל, גם כאן היו במות בידור. על הבמה המרכזית הופיעו להקות נוער בריקוד ובשירה, כשהן מצוידות במיטב האביזרים הטכנולוגיים, כמו מיקרופונים אלחוטיים ואוזניות לזמרות הצעירות, מכונות עשן ותאורה מרהיבה.

לפתע החלו רעש והמולה, תהלוכה גדולה וצבעונית שנעה לקול תופים וצילצול פעמונים וגונג (לפי האמונה, הרעש מרחיק את השדים) התפתלה בשבילי הפארק כשמובילים אותה חד קרן, דרקונים ויצורים שמימיים אחרים, ובתוכם מסתתרים מפעילים בשר ודם. אחריהם צעדו דמויות מיתולוגיות נוספות: אנשים בעלי פני-הירח ("דיה"), חד הקרן המיתולוגי וצעירים המחופשים בין היתר לקיסר-הירקן, אלת הים ומלכת השמיים.

פיות ושדונים, חלקם על קביים-מגביהים ועשרות נגנים ודגלנים הצועדים עטויים בגדי משי בצבעי צהוב כחול אדום וירוק – צבעי דגל הדת הויטנאמית. התהלוכה הפורימית סובבת בפארק בין המתקנים, הביתנים הבמות והמופעים מספר פעמים, עד לא ידע, או לפחות עד שדרקוני האנוש ייפלו מותשים, והאלים המחופשים יגלו את חולשותיהם. הופתענו מאד כאשר החגיגות בפארק דעכו לקראת השעה תשע: מארחינו במלון הבטיחו בפירוש כי בחצות יהיו זיקוקים.

מסתבר שהמקומיים החלו לנטוש את הפארק לטובת ארוחת החג המסורתית בחיק המשפחה, במהלכה יאכלו את מאכלי החג – קדירת חזיר ברוטב קוקוס ויחלקו לילדים את ה"לי קסי" (מעין דמי-חנוכה) במעטפות אדומות; ובשעה שלפני חצות, זמן חילוף המשמרות בשמים בין שנת הנחש לשנת הסוס, יקיימו טקס לכבוד רוחות הבית, החוזרות למטבח מהשמיים. באותה שעה ממש התקבצו התיירים הרבים בפאבים של רחוב פאם נגו לאו, חוגגים בדרכם המערבית את פסטיבל ה"טת" בשתייה ומוסיקה רועשת, מחכים גם הם לתצוגת הזיקוקים המובטחת…

מתקפת ה"טת"
חג הטת התפרסם במערב בזמן מלחמתם של האמריקנים בוייטנאם. חורף 1968. לכאורה, ועל פי דיווחי הטלוויזיה האמריקנית, המערכה נגד כוחות הוויאט-קונג (שלחמו באמריקנים ובצבא דרום-וייטנאם) מתנהלת לפי התוכנית. בפועל, ניצלו אנשי הוויט-קונג את שאננותם של האחרונים, ובערב חג הטת, בעוד אנשי צבא הדרום מצויים באופוריית הפסטיבל, פתחו הכוחות הקומוניסטים במתקפה רבתי על כל ערי הדרום.

ההפתעה וההלם היו כה רבים, עד שהוייט-קונג הצליח להשתלט באופן זמני על מספר ערים, שהחשובה בהם, הואה, נכבשה למשך מספר שבועות. כל זאת לעיני עדשות מצלמות הטלוויזיה שהעבירו את התמונות ישירות אל הצופים הנדהמים בארה"ב. בסופה של "מערכת הטת" אומנם הנחילו האמריקנים לכוחות הוייט-קונג מכה ניצחת, אולם בסיכומה של המלחמה כולה, תיזכר "מתקפת-הטת" כנקודת המפנה במלחמה שהביאה את דעת-הקהל בארה"ב להכרה שלא ניתן לנצח בוייטנאם.

שלושים וארבע שנים מאוחר יותר בחצי הליל, היינו עדים יחד עם מאות תיירים, רבים מהם אמריקנים, ל"מתקפת-טת" מסוג אחר: בחצות הלילה החלה תצוגת זיקוקים מרשימה, שקידמה את פניהן של רוחות הטאו קוואן בדרכן חזרה מקיסר הירקן. בכיכר ליד שוק בן-טאן נאספו רבבות אופנועים ועליהן זוגות-צעירים ומשפחות שלמות, וסביבם צופים "רגליים" המביטים בהשתאות לשמיים כשחיוך גאה ומאושר על פניהם.

עם סיום מופע הזיקוקים החל מחזה מדהים אחר: רבבות האופנועים ועליהם גברים, נשים וטף פתחו בנסיעה מטורפת ברחובות הסמוכים לכיכר. זרם האופנועים האינסופי דמה לנחיל ארבה עצום שהאיר את הרחובות הסמוכים באור פנסי החזית, כשהם צופרים ללא הפסקה במטרה לייצר כמה שיותר רעש. עמדנו לכודים על אי תנועה בכאוס מאורגן, שהדגים במעט את צפיפות האוכלוסין בוייטנאם כמו גם את הפיתוח המואץ. האופנועים מיטיבים לסמל את הטכנולוגיה האחרונה, המשמשת ככלי לחגוג מסורת בת אלפיים שנה.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.