תפריט עמוד

שביל ישראל: נתניה – תל אביב – תל אפק (מסלול 9)

שביל ישראל: נתניה – תל אביב – תל אפק (מסלול 9)

שמעון לב צועד בחלק במרכז, מנתניה לתל אביב ומשם לכיוון ראש העין לתל אפק כולל שבילי אופניים סלולים לאורך הירקון. דרכים כבושות זה נחמד, אבל הוא כבר מחכה למקטע הבא

היום הראשון: מנתניה לתל אביב
לאורך הטיילת של נתניה מופיע סימון השביל על עמודי חשמל, על מדרכות וגם על פחי אשפה. משכימי קום כבר פוסעים במרץ, ואני איתם. שתי נשים שהולכות לפנַי משוחחות על חינוך: "אצלי אפילו

שעת בוקר בטיילת של נתניה

הכלב יושב בשקט בזמן הקידוש", אומרת אחת.
מתכנני השביל העלו את התווי מחוף הים אל תוך העיר, ולאחר הליכה ארוכה של כמה קילומטרים ברחובותיה אני מבחין בפרחים סגולים גדולים בשטח הפתוח. אלה הימים האחרונים של פריחת אירוס הארגמן, ואני מנצל את ההזדמנות לחזות בריכוזים היפים שלו. אתמול, במהלך השבת האביבית היפה, נהרו אלפי אנשים לחזות באירוסים, ועכשיו המקום ריק מאדם. מי שהולך בשביל ישראל באמצע השבוע כמעט לא פוגש אנשים. ליד הכניסה לשמורת האירוסים עומדת מכולת אשפה מעוטרת בציורי פרחים, איש מבוגר שולה מתוכה בקבוקים, ואני יורד דרך חולות השמורה המסודרת אל הים המזמין שנפרש בכחול ובאפור, לא סוער ולא רגוע. לעתים החול קשה וההליכה קלה, לעתים החול רך וההליכה קשה. אני מנסה ללכת על החול הקשה בצמוד לקו המים, אבל מדי פעם מגיע גל מפתיע שמאלץ אותי לקפץ בזריזות אל החול הרך.

אסון טבע
אחרי שאני חוצה את נחל פולג מגיעה מולי בריצה קבוצת חיילים. הם רק התחילו את האימון, ועדיין רצים בקבוצה אחת. בדרך חזור

אחרי כמה דקות בפארק הירקון טופח על שכמי ממרומי אופניו ד"ר גרציאני, רופא השיניים שלי, הראשון בסדרת מכרים ארוכה שעוד אפגוש כאן. ככה זה כשהולכים במרכז

יגדלו הפערים. מרחוק אני מבחין בדיונה של וינגייט, ורגלַי נושאות אותי אליה מעצמן. הרוח החזקה הנושבת מהים מקשה עלי להכין קפה, ולאחר שאני בונה חומת מגן קטנה, אני שוקע בזיכרונות על המקום הזה, המכונה "אסון טבע". עשרות אלפי נערים לפני גיוס וחיילים בשירותם הצבאי עלו וירדו בדיונה הזאת במבדקים ליחידות מיוחדות, בגיבושי סיירות ובשבועות מפרכים של אימוני כושר קרבי. אין כמעט חייל קרבי שלא קילל את הדיונה הקטנה והתמימה הזאת, שנעשתה חלק מההתבגרות הישראלית. אני נזכר איך מילאנו שקי חול בידינו וסחבנו אותם במעלה הדיונה. איך בוססנו בחול הרך עם שני ג'ריקנים שחורים של עשרים ליטר בידינו ודמעות נסתרות בעינינו. איך נשמטו הג'ריקנים אט אט מבין אצבעותַי בסוף אחת העליות, דווקא מול עיניו של לוחם הסיירת שנראה לי כאלוהים. אני נזכר איך עמדתי חושש מול האוהל של הפסיכולוג, ואיזו הרגשה איומה זו היתה כשהודיעו לי שלא

חיילים ב"אסון טבע". אין כמעט חייל קרבי שלא קילל את הדיונה הקטנה והתמימה הזאת, שנעשתה חלק מטקס ההתבגרות הישראלית

התקבלתי ושהם בטוחים שאצליח בהמשך שירותי הצבאי. כעבור שנה שבתי אל הדיונה הזאת. האם ירצו ילדַי ללכת ליחידה שבה שֵירַתּי? האם יוכלו בכלל? הרי עד שיגדלו כבר ישרור כאן שלום. קבוצת חיילים חסונים יורדת בשעטה ומנערת אותי ממחשבותי. "מאיפה אתם?" אני קורא לעברם, אבל הם מסמנים לי בידיהם לשלום חטוף וממשיכים לרוץ.
אני כמעט מחמיץ את סימון השביל שעוזב את קו החוף ועולה אל שמורת ים פולג. זהו מקטע נפלא שעובר בגבעות כורכר ובצמחיית חופים לאורך מצוק גבוה, ומדי פעם אני עוצר לתצפית על מרחבי הים שמתחת. אם ובתה מלוות בכלב ענקי ויפה מברכות אותי בשלום ידידותי השמור להולכים בדרך. עוד ארבעה קילומטרים של דשדוש לא קל בחול מובילים אותי סמוך לתל אפולוניה (ששמו הרשמי תל אַרְשַף) ואל שרידי החומה הצלבנית.
כמה וכמה עמים ישבו בעיר הזאת, וכמספר העמים מספר שמותיו של התל. רשֶף היה ככל הנראה היישוב הראשון ששכן כאן, במאות ה־4 וה־5 לפני הספירה. לפי הממצאים הארכיאולוגיים שנחפרו במקום, עסקו תושביה הפניקים של העיר רשף בייצור צבע ארגמן מחלזונות ששלו מן הים. אחריהם התיישבו בעיר סוחרים יוונים ושמה הוסב לאפוֹלוֹניה. אחריהם ישבו בה חשמונאים, רומאים, שומרונים, ערבים שכינוה אַרסוּף, צלבנים שקראו לה אַרסוּר ועוד. כיום התל הוא גן לאומי בתשלום (השביל לא עובר בתוכו). השביל מטפס בין חלקי החומה השקועים בים, ליד חלקים אחרים הצמודים עדיין למצוק אך נראים מטים לנפול. התמוטטות המצוקים היא הנושא החם בתחום שמירת החופים. חלק נהרסים בתהליכי בליה טבעיים על ידי מי גשמים וגלי הים, אך התהליך מואץ בגלל כריית חול מהים ובגלל בניית שוברי גלים שעוצרים את החול המגיע מהדלתא של הנילוס.
לאחר שאני עובר מתחת לחומה הצלבנית, אני נפגש בבית קפה בחוף השרון בהרצליה עם ניר פפאי, רכז שמירת החופים בחברה להגנת הטבע, שהגיע בהתראה קצרה מסיור בחופי הכנרת כדי לתת לי סקירה על מצבם העכשווי של חופי ישראל. אני אומר לניר שהמאבק על שמירת החופים נטע בציבור הרגשה כאילו כל חופי ישראל נתונים במתקפת בנייה, אך לאחר שני ימי הליכה לאורך הים נראה שהחוף פתוח כמעט בלי הפרעה מקיסריה עד תל אביב, חוץ מקטעים מעטים כמו המרינה של הרצליה. ניר מסכים איתי ואומר שאמנם בשנות התשעים התגלה ערכו הנדל"ני של חוף הים, אבל מיום שאושר חוק שמירת הסביבה החופית חל שינוי גדול לטובה בנושא. תוכניות בנייה בדרום נתניה ובין הרצליה לתל אביב עוד עתידות לצאת אל הפועל, אבל השאלה היא איך, ועל ה"איך" הזה השפיעו מאוד חוק החופים והמודעות הגדלה.

טרק והעיר הגדולה
אני ממשיך דרומה, עוזב את הכביש ומטפס על תל מיכל הנמוך שבו ניצבו פעם בין השאר מקדש פניקי, ומאוחר יותר, בתקופה ההלניסטית, גם במת פולחן. מהתל המלא בפרחים אני צופה אל שערוריות הבנייה במתחם המרינה

סהר וענת, תיכוניסטים מאוהבים מפתח תקוה, בחוף תל ברוך

של הרצליה ובמתחם קניון ארנה. מאות מכוניות עומדות במגרשי חניה, יאכטות עוגנות במזחים. זו הרגשה מוזרה – וגם נחמדה – לצעוד עם תרמיל כשכולם פוסעים במיטב בגדיהם לבילוי במתחמים היוקרתיים.
שעה וחצי של הליכה לאורך הים המשנה את צבעו, ואני מגיע לפאתי תל אביב. ליצי ואלי יושבים על משטח סלע ליד המים ומכבדים אותי בבירה קרה. "אנחנו יורדים לים בכל שבת חורפית", הם אומרים. "פעם ירדנו בג'יפ עד למים, אבל היום, כדי שלא להרוס את החוף, אנחנו משאירים את הג'יפ למעלה ויורדים ברגל".
בחוף תל ברוך אני עוצר לארוחה אחרונה לפני שעוזבים את הים. היום הארוך הזה היה מהנה מאוד. ההליכה לאורך הים תמיד נעימה, בקיץ ובחורף, בסערה ובשקט. אני עוזב בצער את רצועת החוף וממהר דרך רחובות הכרך התל אביבי לפגישה עם אחותי בבית קפה בדיזנגוף. אם השביל כבר עובר בתוך תל אביב, אז לפחות שאיהנה.

היום שני: מתל אביב לתל אפק
פארק הירקון התל אביבי המטופח – הריאה הירוקה של גוש דן – נראה סיפור הצלחה בשעות הבוקר. שייטי קיאקים מפלחים את מי הנחל בדממה ובתנועות הרמוניות, מבוגרים ספורטיביים צועדים בחיוניות בשבילים, רוכבי אופניים עטויים במיטב הציוד מפדלים במרץ. אפילו כמה משפחות חלוצות מגיעות מוקדם לתפוס את מיקומי הפיקניק הטובים בצל עצים רחבי צמרות.

טוחנים מים
פיני, צייר יפואי, מצטרף אלי ליום ארוך ומפותל לאורך נחל ירקון. כשאני רואה את מה שהוא חושב שהם נעלי הליכה ותרמיל, אני מציע לו לחכות לי בנקודת הסיום עם קפה מוכן. כעבור דקות אחדות של הליכה בשבילי הפארק טופח על שכמי ממרומי אופניו רופא השיניים שלי, ד"ר גרציאני. אני מוותר על

שמעון לב ברחוב דיזנגוף בתל אביב, לפני הפגישה בבית קפה, אם השביל כבר עובר בתל אביב, אז כדאי לנסות ליהנות מזה

ההזדמנות לדון במצב השיניים שלי ומספר לו על שביל ישראל שעובר ממש מתחת לאף.
ד"ר גרציאני הוא הראשון בסדרת מכרים ארוכה שעוד אפגוש כאן. ככה זה כשהולכים במרכז.
בשטח גני יהושע מצויים שרידיהן של טחנות קמח שפעלו בכוח הזרימה של מי הירקון עד המרד הערבי הגדול ב־1936. כדי להגביר את זרימת מי הנחל נבנה סכר שבע הטחנות, ששרידיו מצויים בסמוך לגשר עץ נאה. אחרי האנדרטה לזכר הרוגי אסון המכבייה אני מגיע לשרידי טחנות נוספות הפזורים באתר ששמו "עשר טחנות". טחנות אלה עמדו על מכונן כבר בתקופה הרומית, והן נזכרות בתעודות צלבניות וממלוכיות. בסוף המאה ה־19 חודשה פעולתן על ידי שתי משפחות ערביות חשובות, אך במלחמת העולם הראשונה חדלו לפעול.
אחרי גשר הירקון משתנה צבע המים מירוק לחום מלוכלך. רשות נחל הירקון — שהיא רשות הנחל הראשונה שהוקמה בארץ, ב־1988 — גיבשה לפני כעשר שנים תוכנית אב שמטרתה להפוך את הירקון מחצר אחורית מזוהמת לחצר קדמית מטופחת עם אתרים לנופש ולתיירות אקולוגית. אבל בגלל אורכו של הנחל (כ־27 קילומטר פתלתלים) ובשל מיקומו בלב האזור הצפוף ביותר במדינה, גופים רבים קשורים בו, והשינוי מתעכב: שפכי תעשייה וביוב מערי הסביבה עדיין מאיימים עליו, ומקורותיו ממשיכים להידלדל. ההליכה לאורך פיתולי הירקון ארוכה ומותירה זמן רב להרהר בקצב ניהול הפרויקטים בישראל. בעבר הלא רחוק מצב הנחל היה גרוע יותר, אך לטעמי הוא גרוע למדי גם עכשיו.

בית של בטון, פילבוקס, מבצר
רעש המכוניות מהכבישים העמוסים ביותר במדינה מלווה את ההליכה החדגונית. אחרי מחלף ירקון ההליכה נעשית נעימה יותר, ובאזור נראים

פארק הירקון, הריאה הירוקה של גוש דן, הומה בשעות הבוקר המוקדמות רוכבי אופניים נמרצים, מבוגרים ספורטיביים ושייטי קיאקים

מטיילים ונופשים רבים. נהג טרקטורון עוזר לנו לחצות את המים המציפים את השביל, וכמה אמהות גרושות שיושבות עם ילדיהן על גדת הנחל מזמינות אותנו להצטרף לפיקניק. על כוס קפה ועוגת גבינה ביתית מצוינת אנחנו משוחחים על המכנה המשותף שלנו: הליכי גירושין, הסדרי ראייה, תשלומי מזונות. אני מנסה לשכנע אותן שללכת את שביל ישראל זה הפתרון האולטימטיבי להורה גרוש שצריך להעביר שבת בלי הילדים: "כל שבת שנייה: שבת ילדים, שבת שביל ישראל".
המקטע האחרון, ממחלף ירקון לתל אפק, מעניין מאוד, ויש קטעי הליכה יפים ונעימים שבהם הנחל זורם בין איקליפטוסים וצמחיית נחלים עבותה. הנחל מתפתל מאוד, וצריך לשים לב היטב לסימון – שלא תמיד קיים – כדי שלא ללכת פיתולי שביל ארוכים ומיותרים (מה שקרה לנו מדי פעם והאריך מאוד את ההליכה).
אנחנו עוברים את בית הבטון שנחנך ב־1912. זהו מבנה הבטון הראשון שנבנה בארץ, והוא שימש בית משאבות של חברת ההשקיה "פלשתינה" שסיפקה מים לפרדסי הסביבה. ארבעים יום בלבד פעל מנוע הדיזל החדיש של המשאבות, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה, והמחסור בנפט השבית אותו לתמיד.
אנחנו ממלאים מים בכפר הבפטיסטים, מרכז הכינוסים של חברי הקהילה

משפחות נופשות ליד מקורות הירקון

הבפטיסטית בארץ. בפטיסטים הם נוצרים הדוגלים בטבילה מרצון של המאמין בבגרותו ואינם מסתפקים בטבילת התינוקות. הכפר הוקם ב־1955, וכיום מתנהל מאבק משפטי על שינוי הייעוד של קרקעותיו והפיכתן לגן לאומי. אחרי הכפר חוצה הדרך את פסי הרכבת ומגיעה לפילבוקס שנבנה על ידי פלוגת "בוני מסילת הברזל" של גדוד העבודה על שם טרומפלדור כדי להגן על מסילת הברזל במאורעות תרצ"ו־תרצ"ט.
את שני הקילומטרים האחרונים אל תל אפק פיני כבר עושה בטרמפ על גב טרקטורון, ואני צועד כשמולי מוארת באור אחרון מצודת פינאר בּאשי, המוּכּרת יותר כמבצר אנטיפטרוס. באזור מקורות הירקון התקיים רצף התיישבות מתקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופה העות'מאנית. כאן שכנה העיר המקראית אפק, ובשנת 9 לפני הספירה בנה הורדוס על חורבותיה את העיר אנטיפטריס. מצודת פינאר בּאשי נבנתה בראש התל ב־1572 על ידי העות'מאנים.
שביל ישראל עוקף את הגן הלאומי ירקון הפופולרי שבו נמצא המבצר. תחנת הרכבת של ראש העין שוממת, ואני פוגש רק ארבע בנות שהולכות יחד את שביל ישראל ומחליטות לדחוף קדימה בשארית כוחותיהן ולהרוויח עוד כמה קילומטרים לכיוון העיר אלעד ולאורך כביש 6. אפשר להבין אותן: גם אני מנסה לגמוא את המקטעים של מרכז הארץ במהירות כדי להגיע למקטעים המעניינים יותר, אבל עכשיו אני עייף ומחליט לסיים את היום. במקטע הבא צפויה לי הליכה לאורך כביש חוצה ישראל, וזה יהיה בוודאי מוזר.

להמשך שביל ישראל:

תל אפק - מצפה מודיעים - נווה שלום
תל אפק – מצפה מודיעים – נווה שלום
שמעון לב  | צילום: שמעון לב
שמעון לב צועד בשביל ישראל ולא מצליח להיפטר מהכבישים המהירים. כשאתה הולך מכביש 6 לכביש מספר 1, גם היערות של קק"ל נראים פתאום טבע פראי

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

תאוות בשרים: תחנת האכלה לנשרים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מתל אביב וגוש דן

מלך הפלאפל: מסע בעקבות הכדור המטוגן
מלך הפלאפל: מסע בעקבות הכדור המטוגן

בשנים האחרונות הוא עשה לעצמו שם בינלאומי כמאכל טבעוני בריא, אבל למרות התהילה החדשה, הפלאפל הישראלי נותר צנוע כשהיה, רק המחיר לפעמים קופץ לשמיים. עדי גולד יצא למסע בעקבות הכדור המטוגן, ברווח שבין שוק הכרמל לכיכר מסריק בתל ...

סיור בפלורנטין: בעקבות העסקים של פעם
סיור בפלורנטין: בעקבות העסקים של פעם

סיור בשכונת פלורנטין התל אביבית מגלה שלצד הברים ההיפסטריים והמגדלים שמגרדים את השמיים עדיין מסתתרות חנויות, סדנאות ומאפיות של פעם. רגע לפני שהגלובליזציה תשתלט על השכונה ותכחיד מן העולם את מעשי ידיהם של חרט המתכות, חרש העץ, מוכר ...

אמורה מיו: אוכל עושים באהבה
אמורה מיו: אוכל עושים באהבה

עם מנות נדיבות שמוכנות באהבה, שירות לבבי ואווירה משפחתית חמימה ומזמינה, זה לא מפתיע שאמורה מיו היא אחת המסעדות היציבות והפופולריות בתל אביב כבר למעלה מ-15 שנה. מהו סוד הקסם של הטרטוריה האיטלקית האהובה?