תפריט עמוד
יוסי מיכאלי הוא צלם ישראלי המתגורר בריו דה ז'ניירו. הוא הגיע אליה לראשונה בקרנבל של 1999 והתאהב. "זה מקום שהקסים אותי מההתחלה. הכל היה חידוש בשבילי. סמבה, כדורגל, חופים. כל המיתוסים". באותה תקופה התחיל לעסוק בצילום באופן מקצועי.
החופים של ריו הם המקום האהוב עליו לצילום. המים, השמש והחול עלולים אמנם לפגוע בציוד, אבל אפשר לראות בחופים את כל מה שהוא ריו: הקצב, המוזיקה, האנשים. "הרבה מקומיים מזהירים אותי מפני גניבת ציוד הצילום. צריך לפקוח עין, אבל אם נלך בדרך הבטוחה בלבד, נצלם רק בבית. אני מעדיף להתקרב לאנשים כשאני מצלם, ובדרך כלל מבקש מהם רשות". לפעמים הוא משלם למצולמים ריאל (שזה קצת פחות משקל וחצי) או קונה להם שתייה. תמונות שצולמו מקרוב חזקות יותר בעיניו (העדשה הכי ארוכת מוקד שהוא משתמש בה היא 100 מילימטר). כאשר מצלמים מקרוב, אפשר גם לשחק יותר עם הפוקוס ולהתמקד רק בחלק מהאובייקט.

חשוב לשחק עם קומפוזיציות כל הזמן. לעשות נסיונות, לחדש. בתמונה הזאת ניסיתי לתפוס את המים מזווית מעט שונה מהרגיל.


כשמצלמים בחוף חשוב לדעת למדוד את האור. "זה תלוי מה אני רוצה לצלם. בדרך כלל אני בוחר במדידת אור ממוצעת. אם אני רוצה לצלם צללית (סילואטה), אני סומך על המצלמה ויודע שהיא תמדוד את הרקע. אם אני לא מעוניין בצללית, אני פותח שני סטופים בצמצם או במהירות התריס – צמצם פתוח יותר בשתי דרגות או חשיפה ארוכה יותר בשתי דרגות". כשמצלמים קלוז אפ (תקריב) של אנשים בחוף, סביר שהמדידה של המצלמה תהיה נכונה. אם החול תופס חלק גדול מהפריים, עדיף לפתוח סטופ וחצי בגלל הבוהק. "באופן כללי", אומר מיכאלי, "קל לצלם עם האור של ריו. כשהשמש מפציעה הצבעים בוהקים, ומתקבל בתמונה קונטרס (ניגודיות) יפה". בימים מעוננים הוא ממליץ להתנסות גם בצילום בסרטי שחור־לבן.

מעניין גם ביציע
"אני מנסה לצלם באתרי התיירות המוכרים בזמנים לא שגרתיים. למשל, אל הקורקובאדו הגעתי כמה פעמים חצי שעה לפני הזריחה (השמש זורחת מאחורי הר פאו דה אסוכר), עוד לפני שהמקום התמלא בתיירים. ניסיתי לברוח מהצילום המוכר, מגלויות התיירים. לתפוס את הפסל של ישו באור אחר ומזווית אחרת" (ראו תמונה למעלה).

התמונה צולמה לפנות ערב. רציתי שהצילום יכלול גם את האנשים (כצלליות), גם את התנועה של הכדור וגם את החוף. התמקדתי בכדור, וברגע שהוא נבעט צילמתי במהירות תריס של 1/20.


כשמדובר בקומפוזיציה, מיכאלי מנסה לחדש כל הזמן. הסיכוי לחזור לריו פעם נוספת הוא קטן, ולכן הוא מציע לא לחסוך בסרטים. כשהוא מצלם מקרוב אובייקטים בתנועה, למשל להקת רחוב או רקדני סמבה, הוא משלב חשיפה ארוכה עם שימוש במבזק.

באירועים הגדולים של הקרנבל, שבהם אסור לרדת לרחבה ולצלם בין הצועדים, שיטת העבודה הזאת פחות רלוונטית, ובמקומה רצוי להצטייד בעדשות ארוכות מוקד (200 מילימטר ומעלה). ועוד טיפ למצלמים בקרנבל: מומלץ לרכוש כרטיסים לאזור הכסאות (Cadeiras), הקרובים יותר לצועדים, ולא לטריבונות. זו הנקודה הטובה ביותר לצילום.

ריו מזוהה כמובן גם עם כדורגל. מיכאלי מציע להתמקד לא רק במגרש, אלא גם במה שקורה ביציעים. כדאי להיכנס לאצטדיון כשהמצלמה עדיין בתוך התיק (מטעמי בטיחות). ואז פשוט להתיישב ביציע, להסתכל סביב, לחפש משהו מעניין ולצלם.

אחד המתמודדים בתחרות לבחירת מלך הקרנבל. צולם ללא מבזק, בחשיפה ארוכה (1/15). התמקדתי במתמודד וליוויתי אותו עם המצלמה, תוך כדי התנועה שלו.

ברזיל – למידע נוסף>>

לערוץ הצילום>>

אוהד הנווד בריו דה ז'יינרו

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.