תפריט עמוד

קורפו – אלף גוונים של חופש

קורפו – אלף גוונים של חופש

ירון אנוש, שחי עם משפחתו במשך שנה באי יווני, מנסה לפענח את סוד קסמו של החופש בחיים על פיסת יבשה המוקפת ים. חלום ישראלי־יווני

כך מתחיל קונסטנדינוס קוואפיס, גדול השירה היוונית המודרנית, את שירו על אחד האיים הקטנים והקסומים ביותר ביוון. באיתקה החל והסתיים מסעו של אודיסיאוס. לשם חתר להגיע במשך שנים רבות במסעו המתמשך בצל זעפו של פוסידון, אל הים, שהעמידו במבחן מול הקיקלופ בעל העין האחת, סירנות הים המטריפות דעתו וחייו של אדם בשירתן הסוחפת, הנימפה קירקה ההופכת יורדי ים לבעלי חיים ועוד הרפתקאות מסמרות שיער. וכל אותה עת שאף אודיסאוס לשוב לאי הולדתו, לממלכתו ולאהובתו הממתינה לו שם.

עשרים שנה נמשך המסע חזרה לאיתקה. וקוואפיס, בדרכו הייחודית, מייעץ לנוסע – לכל נוסע – לא למהר ולשוב, גם אם ביכולתו לעשות כן, אלא לפתוח בדרך את עיניו ואת שאר חושיו, להכיר, לחוש וללמוד מכל מה שחווה בדרך – להרבות חוכמה. ובשובך לאיתקה ממסע החיים, מסיים קוואפיס את שירו, אתה עשוי לתמוה מדוע חזרת לאי שלך, לאחר שראית עולם ומלואו. והוא משיב: כי "איתקה העניקה לך מסע יפה, אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך".לא הכרתי את שירו של קוואפיס עד שבגרתי והייתי לאיש, אבל החלום לגור באי יווני קינן בי מנעורי. האם היה זה הספר "משפחתי וחיות אחרות" של הזואולוג הבריטי ג'ראלד דארל על חייו כילד באי קורפו? האם היו אלה תיאורי הטבע המופלאים שלו, בצד מבטו שובה הלב על חיי האנשים באי? או אולי היה זה ספרו של ניקוס קזנצאקיס, "זורבה היווני", ובו תיאור המפגש בין המספר, אינטלקטואל צעיר שכל חייו הם קריאה בספרים ולימוד, המנסה לשוב אל אי מגוריו כרתים ולחיי הפשטות והרגש, לבין אלכסיס זורבה הזקן, שאת חוכמתו נטל מתחושותיו בלבד? איני יודעֿ הייתי ילד טבע. את ילדותי עשיתי בין שדות תורמוסים אינסופיים, במרדף אחר חרקים וזוחלים מתחת לכל אבן. אהבתי גם את הים ואת הרגשת המרחב. חיי העיר, הרעש והמון האדם עוררו בי תמיד תחושה עמומה של תא מעצר. שנות הלימוד וההשכלה שרכשתי העצימו תחושות אלו. המחשבה על החופש הטמון בפיסת יבשה המוקפת ים, שכל אוכלוסייתה – כך דמיינתי – היא העתק מדויק של זורבה, לצד האפשרות להיות תמיד לחופם של מים המגיעים עד האופק, קסמה לי.

שירתתי בצבא, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כעיתונאי, נישאתי והייתי לאב, וכל אותה עת קיננה בי הפנטזיה, שלא קהתה מעולם, לחיות כזורבה על אי. בשלהי קיץ 1990 ניצלתי הזדמנות שנקרתה בדרכי והחלטתי, כפי שציפו ממני תמיד, להחליט. לא היתה זאת מאותן החלטות שהורי וחברי ציפו שאקבל, אלא משהו אחר לגמרי: לחיות שנה באי יווני. עכשיו, מיד, לפני שתגיע "תקופת אמצע החיים", זו שמתארכת בדרך כלל עד סופם. דמיינתי את עצמי נטול דאגה בבית קטן על חוף הים, משוטט בקרבת המים ובנופים קסומים, יושב בבתי קפה בכפרים קטנים, מצטרף לסירות דיג ומגדל את בִּתי שיר כילדת טבע, עם כל הרגשת החופש הטמונה בכך. רציתי להיות זורבה.

החיים הם כאן ועכשיו
ביוון יש יותר מ־1,400 איים, רק כ־170 מהם מיושבים, פחות ממחציתם מאוכלסים במשך השנה כולה. יש איים גדולים כמו כרתים (Crete) וקטנטנים כדוגמת אותוני (Othoni), שבהם שמונים איש בלבד; יש איים ירוקים ופורחים כמו קורפו, קפלוניה (Kefalonia) וזקינתוס (Zakynthos), ואחרים בעלי אדמה חשופה להחריד (כמה מהאיים הקיקלדיים); כמה איים קרובים עד למרחק של גשר קצר מהיבשת (לפקדה, Lefkada); אחרים מרוחקים מאוד מיוון, אך קרובים לחוף התורכי (סמוס, Samos; קוס, Kos). יש בהם איים הרריים, כמו סנטוריני (Santorini), ולעומתם יש כאלה השטוחים ככף יד פרושה (אנטיפקסי, Antipaxi) – בקיצור, מכל הסוגים והצורות. אך לכולם יש מכנה משותף, אותו דבר ההופך את האיים היווניים מנתח יבשה מוקף ים למשאת נפשם של רבים וטובים.
איני מתכוון למפרצונים שובי הלב המקיפים אותם מכל עבר או לדרכים הצרות והפתלתולות, המסתיימות תמיד ברצועת חוף המופיעה במפתיע מעבר לעיקול חד. האדם – הוא ההופך בעיני את האיים היווניים למיוחדים כל כך; האדם החי את חייו כמסע מתמשך, כפי שמתאר קוואפיס, בתוך קהילתו הקטנה, בתוך הטבע הסובב אותו, המכתיב לו את אורחותיו ומפסל אט אט את אופיו.

אני זוכר את הרגע שבו ירדתי מן המטוס הקטן שהביא אותנו בספטמבר של אותה שנה לקורפו. שדה התעופה היה מסלול נחיתה יחיד, ערימת עפר הדוקת אספלט שהתרוממה בתוך אגם רדוד. קצה המסלול גבל בגדר, מאחוריה כביש, ובצדו השני של הכביש מסעדונת עטורת גפנים. מעברו השני של מגרש החניה עמל זוג זקנים במסיקת זיתים בחצר ביתם. כאשר ראו אותי מתבונן בהם, הזדקפו לרגע ונופפו בידיהם לשלום. חשתי מיד כי הגעתי למקום הנכוןֿ כאשר הגענו, עזב הקיץ את קורפו, ואיתו נשרו אחרוני התיירים. בתי המלון נסגרו בזה אחר זה, ואיתם חנויות המזכרות והמסעדות בעלות התפריט בשלוש שפות: אנגלית, גרמנית ויוונית. האי החל מתכנס בתוך עצמו. ארובות הבתים הקטנים פלטו עשן לבן של גזעי עצי זית בוערים. התיישבנו במפרץ מבודד, הרחק מן העיר היחידה, בבית קטן סמוך לים. איש לא גר בקרבתנו.

היה זה חורף קר במיוחד, וביקשנו עצים להסקה.ספירוס, מן הכפר ההררי הסמוך, שקיבל אותי בכוס קפה ובשיחה לבבית על אף שלא הבנתי מלה מדבריו, הבטיח להביא אותם מחר. "מתי מחר?", שאלתי. הוא סימן באצבעותיו לשעה ארבע. חיכיתי לו בכביש הסמוך לבית, אך הוא לא בא. כאשר פגשתי בו, יום אחר כך, סיפר לי על בתו הקטנה והחולה, שאותה היה צריך לקחת לרופא. בתוך חודש למדתי להכיר את המשפחה כולה, על צרותיה ושמחותיה ועל כל שהפך את המלה "מחר" לזמן עתידי לא מוגדר.
 
בסוף חודש אוקטובר, ללא התראה מוקדמת, הופיעה המשאית הקטנה והרעועה של ספירוס במעלה הדרך, כשהוא מנופף בשמחה בידו המושטת החוצה דרך חלון תא הנהג. "אדון ירון", קרא, "אתה רואה, באתי". אז למדתי להעריך את תחושת הזמן באי יווני. המלה "מחר" היתה הראשונה שלמדתי בשפה היוונית. היה לה שימוש רב ביומיום. היא ביטאה את רצונו של המשוחח איתך להשביע את רצונך, ועם זאת את הביטחון כי שניכם אינכם מתכוונים למחר. שהרי החיים הם כאן ועכשיו, לא מחר.

להתרחק כדי להתגעגע
את הימים העברנו כמעט ללא תוכניות. גם אם היו לנו כאלו מדי פעם, ברגע שיצאנו מהבית הן היו משתבשות. המסע הוביל תמיד לאיזו דרך צדדית, שהסתיימה בכיכר קטנה, בכנסייה, בבית הקפה המקומי, במכולת או במאפייה, שבה שוחחנו במשך שעות עם אנשים שלא הכרנו ושלא ידענו כמעט את שפתם. איש לא מיהר לשום מקום, וארוחת הצהריים, שהחלה כשעוד היה אור בחוץ, היתה מסתיימת לצלילי מוזיקה לאחר רדת החשכה. כל מסע החל והסתיים במפגש אנושי. למדנו להניח לתחושות להוביל אותנו. היה זה מסע ללא תכלית. לא מיהרנו לשום מקום. איש לא מיהר.

אליזבטי, שלבה רחב אפילו יותר מגופה, אימצה אותנו אל חיקה כאשר הגענו אל הטברנה הקטנה שלה. היה זה יום חורף קר, ואנחנו, ששהינו באי רק שבוע־יים, חיפשנו מקלט חמים ומשהו לאכול. בתי שיר, אז בת שלוש, זכתה מיד לסבתא שלישית. "איך אתם מסתובבים ככה בחוץ עם ילדה קטנה כזאת?", שאגה עלינו. לאחר ארבע שעות עזבנו עם ידיים עמוסות: ביצים טריות מן התרנגולות שבחצר האחורית ("ויטמינים לקוקלה שלי" – הבובה שלי, אמרה בהתכוונה לשיר), שני בקבוקי יין אדום תוצרת בית, שקית עם ירקות מגינתה, לחם לבן, בקבוק שמן זית ושקית גדולה מלאה אורגנו. "שלום אהובים שלי", נפרדה מאיתנו האשה שעד לפני שעות ספורות לא ידענו על קיומה. מאז דבקו נשמותינו. זכור לי גם חודש ינואר 1991, כאשר השלג לא אפשר לנו לנסוע אל העיר היחידה בקורפו. שכבנו כולנו עם שפעת איומה. עצי ההסקה עמדו להיגמר, ולאיש מאיתנו לא היו הכוחות לנסוע ולהביא אוכל. באחד הבקרים התקשיתי לפתוח את דלת הכניסה כדי לצאת מן הבית. יצאתי מן המרפסת האחורית המשקיפה לים הסוער, ומצאתי על ידית דלת הכניסה שקית עם פירות ולחם. על המפתן נחו זרדים להסקת האח – כך בכל בוקר. עברו כמה ימים, עד שהתברר לנו שאחת הנשים מן הכפר הסמוך הבחינה כי איננו יוצאים מן הבית והניחה את המתת היומי עד שנבריא. האם חשתי כזורבה? לא. עם הזמן למדתי שגם במסע אל אי יווני, כמו בכל מסע, אנו נושאים איתנו את מי שאנחנו. אבל, לשעה קלה אחת, הצלחתי ליטול פסק זמן מן המירוץ המטורף שבו אנו שרויים – אותה דהרה שבה אנו ממשכנים את היומיום עבור איזו מטרה עתידית לא ברורה. יש, כמדומני, אנשים המכנים זאת אושר.

בסוף קיץ 1991 עזבנו את קורפו. הותרנו שם חברים רבים ותחושה של בית שני. מדוע עזבנו? בת זוגי רצתה להישאר, אך קיבלה את עמדתי כי אם נהפוך את החוויה הזאת לחיי קבע – חיי יומיום הכרוכים בעבודה, בתשלום מסים ובשאר טרדות שהשארנו בבית – ייתם החלום. הייתי חייב להתרחק כדי להתגעגע. הותרתי שם, אצל חברה, את העותק היחיד שהיה לי של "משפחתי וחיות אחרות", ונטלתי עימי קלטת אחת ובה קולו של יורגו, רעי ואחי, הקורא בשפתו את "זורבה היווני". הקלטתי אותו בליל חורף אחד בביתו, על גבעה בכפר קטן, כאשר ישבנו מול האח, לוגמים מן היין המקומי.

מה עוד הותרתי שם, בקורפו? חלק מנשמתי. אולי את האדם המערבי שאִפשר לעצמו – לתקופה מוגבלת – לנתץ את הזמן כדי לחוש משהו מן הזורבה הקיים בכל אחד מאיתנו. האם אין זו המהות האמיתית של החלום הטמון כמעט בכל אחד מאיתנו? לצאת למסע ועם זאת לעצור את הזמן.

"אם תצא בדרך אל איתקה, שאל כי תארך דרכך מאוד", כתב קוואפיס. לפני כשנתיים הגענו לאי איתקה, ביתו של אודיסיאוס.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

המנזרים התלויים של מטאורה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

  1. שמעון גולן הגיב:

    ירון שלום,
    אני קורא את הכתבה ומרגיש שאכן הזמן עומד מלכת.
    את תוכנית הרדיו שלך שמעתי במקרה מזמן מזמן באמצע נסיעת עבודה.
    אחר כך כבר המתנתי בקוצר רוח ליום שישי, להקשיב ולהרגיש מעט ממה שאתה מעביר.
    מהמוסיקה, מהסיפורים ומהתיאורים הנפלאים על האנשים והנופים.
    אז כן, גם אני "מכור" ליוון.
    כ 10 נסיעות לרודוס, סנטוריני, כריתים, קוס ועוד כמה.
    אני קורא את הכתבה ומתפלא שאני הראשון שמגיב.
    אולי הראשון שגם רוצה לדעת יותר, להבין, להרגיש, ללמוד.
    לא יודע אם כאן המקום לפנות אליך אבל אנסה.
    אשמח מאד.
    050-7757265
    שמעון גולן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות