תפריט עמוד

חידת פירמידת היקאטס, מקסיקו

חידת פירמידת היקאטס, מקסיקו

סיפורים מוזרים מהלכים על היקאטס, פירמידות בעלות צורת ציפור, שליד העיירה צינצונצאן במקסיקו. בלילות, כך מספרים, בוקע אור מתוך הפירמידות, אנשים נראים מרחפים באוויר ומתרחשות תופעות שאין להן הסבר הגיוני. פרופ' נחום מגד בילה במקום לילה בלתי נשכח

 

מאז 1996 אני מנסה לאתר את השמאן דון אלפונסו, איש שבט הפוּרֶפֶצָ'ה שבמקסיקו. עדותו של אדם מהימן על כוחותיו של שמאן זה ועל סגולותיו שכנעו אותי שעלי לפוגשו. מו"ל שאיתו אני עובד בעיר מקסיקו (Mexico) סיפר לי על חוויה אישית בלתי נשכחת שעבר בעזרתו של דון אלפונסו, חוויה שונה מכל התנסות אחרת שלו, אפילו מן העלייה לרגל לוויריקוּטה (Viricuta), ארץ הפֶיוֹטֶה, שאליה הגיע עם שמאן אחר משבט ההוּיצ'וֹל. בוויריקוטה הוא חווה חזיונות עזים בהשפעת אותו קקטוס, שלדעת המאמינים הוא אל ופתח לחוכמה. "אבל מה שקרה לי באיזור האגמים של מיצ'ואקאן (Michoacan), ללא צמחים קדושים, נדמה לי, לא קרה לפני לאיש", אמר.

בתחילת שנות התשעים, באחד ממסעותיו במרכז מקסיקו, ביקר המו"ל באיזור הארכיאולוגי החשוב ביותר של הפורפצ'ה, השבט היחידי שהאצטקים לא הצליחו לכבוש, ליד העיירה צינצונצאן (Tzintzuntzán). בעיירה הכיר אדם, שהציג עצמו כדון אלפונסו – לא צעיר במראה, פשוט בהליכותיו ובהתנהגותו, ששימש באותה עת כשומר האתר מטעם המכון הארצי לארכיאולוגיה והיסטוריה.

במפגשים הארוכים ביניהם סיפר דון אלפונסו אינספור סיפורים על המקום ועל הנעשה בו, במיוחד על תופעות מוזרות המתרחשות במרכז הארכיאולוגי, ששימש לפני בוא הספרדים כבירת ממלכה אינדיאנית. לילה אחד, כך סיפר, ראה אדם מרחף ליד השער, נע ללא רגליים ונעלם בחור באדמה. בפעם אחרת ראה שדונים המתרוצצים באזורים שבהם נקברו אנשים. הוא גם סיפר איך ראה בעיני רוחו קברים עתיקים ליד הפירמידות, ואחר כך מצא אותם בחפירה ארכיאולוגית מסודרת.

סיפורים דומים לאלה שמעתי באזורים היסטוריים אחרים במקסיקו. תמיד חשבתי

היקאטס, הפירמידות ליד העיירה צינצונצאן. בירת ממלכה אינדיאנית לפני בוא הספרדים | צילום: לי קוברסקי

שהבדידות בלילות, כשהשומרים מוקפים אבנים האוגרות סוד בלתי מפוענח, מעוררת את דמיונם, שהרי תפקידם הוא לשמור בשעות המוזרות ביותר, כדי למנוע שוד עתיקות ולהפריע לכל מיני חורשי מזימות, הבאים לבצע כישוף מתוך אמונה שהמקום מתאים ביותר כדי לשגר רעה.
בלילה האחרון של שהייתם במקום, הוסיף וסיפר המו"ל, הזמין דון אלפונסו אותו ואת חברו שבא עימו, לעלות בלילה לאיזור היקאטס (Yacatas) – הפירמידות בעלות צורת הציפור, צורה שעדיין משמשת סוגיה לבירור בין הארכיאולוגים. השומר הושיב אותם מול הפירמידה המרכזית, בעלת הבסיס העגול, והסביר להם כי בעת ישיבתם אסורה כל שיחה ביניהם. עליהם רק להתבונן, ואולי כך יוכלו לראות מה שלא ראו מימיהם, ואולי גם אחרים לא. לשאלתם מה הם אמורים לראות, לא השיב.

הירח המלא האיר את האתר באור חזק כל כך, עד שהאפיל על אורות החשמל הבודדים והחוורים אשר נראו מתחת לתל, בעיירה הרדומה. הם ישבו בקור העז של ליל חורף והמתינו. לפתע, בקע אור חזק מתוככי הפירמידה וקיבל צורת דלת, שפִתחה מכוסה ערפל. ידידי קפא על מקומו ולא העז להתקרב לפירמידה. חברו קם על רגליו והתקדם עד לשער המואר.
לפי עדותו, הוא שמע קולות מבפנים וראה מעבר לכניסה הראשית שתי כניסות מוארות בתוככי הפירמידה, וליד הכניסות התרוצצו דמויות מכונפות. כוח, שלא נראה בר כיבוש, הזמינו להיכנס פנימה. מתוך אימה מפני משמעותה של משיכה עזה זו, הוא התחיל לרעוד בכל גופו, התנתק מריכוזו והפתח נעלם כלא היה. ידידי, שעדיין ישב על מקומו, המשיך לראות זמן רב לאחר מכן את הפתח המואר ממרחק של כארבעה מטרים. גם למחרת, לאור היום, ראה את השער מסומן באור חיוור, בזמן שמבקרים אחרים במקום לא ראו דבר.
באותו לילה דון אלפונסו לא היה לידם, והם פגשוהו ביציאתם את המקום לאחר שהחיזיון נעלם לשניהם. "חששתם?", שאל אותם. האימה וההתפעמות היו כה גדולות, עד שהם לא מצאו כוחות נפש כדי לשאול אותו לפשר הדברים שראו. ידידי לא חזר לשם מאז, אבל חברו, שהעז להגיע עד לפתח, המשיך לפקוד את המקום מתוך תקווה שיגלה את מה שאימתו מנעה ממנו לראות באותו לילה קסום. הנס לא התרחש פעמיים. בינתיים, כפי שסיפר לי מפקח אגף העתיקות, עזב דון אלפונסו את עבודתו במכון הארכיאולוגי ועבר להתגורר עם בנו במקום אחר. שלטונות המחוז סגרו את האתר בשעות הלילה, כדי למנוע ביזה, "מיסה שחורה" או התכנסות של שיכורים.

להתפייס עם אלי ההר
הסיפור המוזר הזה, אשר סופר על ידי אדם שאין לי ספק במהימנותו, ושהתרחש ללא השפעה של חומרי הזיה כפיוטה או פטריות, לא נתן לי מנוח. שנים רבות אני נכנס ויוצא בין שמאנים, אבל סיפור כזה טרם שמעתי. חזרתי פעמים רבות לעיירה צינצונצאן, סובבתי את הפירמידות, שאלתי את השומרים הצעירים אם ידוע להם משהו על פתח בתוככי הפירמידה. "רק השומר הזקן שהיה פעם באתר, דון אלפונסו, יודע את סוד הפתח", אמרו.
התחלתי לחפש את האיש, בין השאר בעזרת ידידה, "אשת הדרך" – מנהיגה רוחנית ואולי שמאנית (הגדרה לא אהובה עליה) של קבוצה אינדיאנית דתית, הפועלת באיזור מיצ'ואקאן שבמרכז מקסיקו, ברוח המסורת של ה"נייטיב אמריקן צ'רץ'" (תנועה דתית בקרב האינדיאנים של ארצות הברית, שקיימת כמאה שנה ומונה מיליון מאמינים בקירוב. חלק מהפולחן של הקבוצה נעשה באמצעות צמח הפיוטה). ב־17 בינואר בשנה שעברה קיבלתי את הודעתה: "מצאתי את האיש". השגתי רשיון מיוחד להיכנס לאתר בלילה ויצאתי למורליה (Morelia), בירת מיצ'ואקאן.
ימים חשובים היו אלה לאומות האינדיאניות ולבני השבטים השונים. מולד הירח השני לאחר היום הקצר של השנה הוא יום "האש החדשה", היינו תחילת הלוח הקדוש והלוח

ריקוד הזקנים – ריקוד פולחני הקשור למוות ולזקנה, שנערך רק באיזור אגם פצקוורו, האגם המקודש של שבט הפורפצ'ה, שלידו נבנו הפירמידות.
צילום: נחום מגד

החקלאי גם יחד. יום זה משותף לשבטי המֶשיקאס, צאצאי האצטקים, ולשבט הפורפצ'ה באיזור האגמים של מיצ'ואקאן. באותם ימים חוגגים גם חגיגה נוצרית, ה"קַאנדֶלַרְיָה", כשהקדושים הנוצרים מתערבבים בדמויות מהפנתיאון העתיק, וזקני השבטים מדליקים בחצות את האש החדשה, סימן לעוד שנה שתבוא לטובה על קהל המאמינים.
בדרך ממקסיקו העיר למיצ'ואקאן, הגיע לידי כתב יד אנונימי של איש דת נוצרי. הכתב חובר לאחר שהספרדים רצחו את המלך האחרון של הפורפצ'ה, והוא מתאר הבטים שונים במנהגיהם של בני המקום ובדתם. בכתב היד מסופר על המלך טיקָטַאמֶה, שבנדודיו באיזור האגמים ידע כי עליו להתפייס עם אלי ההר, האַנְגַמוּקוּרָצָ'ה – אלים שומרים אשר "עומדים על רגליהם ליד הדלת או בכניסה למערה". אותה דלת סודית מיוחדת שעליה שומרים האלים היא השער לעולם שמעבר, פתח לשמים ופתח לשאול. דרך דלת זו יקבלו המתיישבים החדשים את כוחם כאדוני האיזור.
ליד אגם פצקוורו (Patzcuaro) מצאו המתיישבים החדשים בהנהגת מלכם את איזור הדלת ואת אדון הדלת, מיקוּאה, החולש על המקום שדרכו נכנסים רק אלים ונשמותיהם של אלה שהגיע זמנם לחדור לעולם שמעבר. ברור היה לי שהיתה קיימת מסורת קדומה לגבי אותה דלת של חרון ושל חסד, ואולי במקום זה, שאותו קשרה המסורת לדלת המיוחדת, הוקם האתר החשוב ביותר של בני השבט.
בימי קדם, בחגיגות האש החדשה וגם בראש כל אחד מ־18 החודשים בני 20 הימים, העמידו הקדמונים את האל קוּריקַווֵרי לרגלי הפירמידות של צינצונצאן הבירה, וידעו, במיוחד בימי תחילת השנה החדשה, שהאש הצעירה שזה עתה נולדה היא השמש שתלווה את העם לאורך 18 החודשים ועוד חמישה ימים "ללא אלים". ואולי השמש החדשה גם כן פורצת מהדלת שעליה ביססו אבות השבט את ממלכתם?

חגיגות האטולה, דם האלים
לחגיגות האש הראשונות לא יכולתי להגיע, אבל בכפר טוקווָרו (Tócuaro), שם נמצא ריכוז גדול של בוני מסכות טקסיות, יכולתי לטעום את מלוא המשמעות של חגיגה עממית קהילתית – ריקודי רחוב, תלבושות צבעוניות ומסכות המעלות את אדוני העולם התחתון, שביום זה מלווים את אנשי הקהילה, משתוללים ושמחים יחד עימם עד שבשעת הבוקר הם חוזרים למאפלה.
מדי שנה לוקחות על עצמן ארבע משפחות את הטיפול בבני הכפר בימי החג, הכולל תזמורות, מזון, משקאות רגילים, משקאות טקסיים ולחם המקובל בכפר כלחם קדוש. המשפחות המורחבות עובדות במשך שנה תמימה כדי שיהיה ביכולתן לעמוד במעמסה הכספית, הנראית כבלתי אפשרית.
הריקודים נמשכו לאורך הלילה, ה"שטנים" חטפו בנות כדי לרקוד איתן, זיקוקין דינור פילחו את השמים, ועל הארץ שתו כולם את משקה הקקאו הסמיך אטולה (Atole), דם האלים. גם ככרות לחם עגולות, כמספר ימי השנה, חולקו בין הנוכחים, ותמורתן התחייבו מקבלי המתנה לספק את הלחם הטקסי בשנה הבאה.
אצל חואן אוֹרְטָה, מגדולי האמנים היוצרים מסכות, שמעתי סיפורים רבים על המשמעות המיסטית של עושי מלאכתו. באחד מהם סופר על זקנה שיצרה מסכות חומר והתגוררה לפני שנים לא רבות בטוקוורו. יום אחד, לצורכי חגיגות אלו, היא בנתה מסכה של אחד מאדוני השער, אדון השאול – מסכה שאותה ישים על פניו אחד מרקדני הכפר ויהפוך על ידי כך לדמות המעוררת את אימת הסוף. כשניגשה הזקנה לתנור כדי להניח בו את המסכה, החליקה, נפלה לתוכו ומתה. "לקחה אותה המסכה", סיכם חואן.
ביום המתים, שחל ב־1 בנובמבר, נדרשים בני המקום להפקיר את רכושם, כשכל אחד מהם עסוק בשליחת ידיים לרכוש רעהו. בסוף החגיגות יוכל כל אדם למצוא בחזרה את רכושו, אבל באותו יום שבו שולט המוות על היקום, יוצאת הקריאה הטקסית־סמלית שאומרת כי כל הרכוש הוא בגדר הבל הבלים, במיוחד לאור מי שאמון על השער של העולם שהוא סוף העולם.
באותו לילה פקדו אותי חלומות מוזרים. חלמתי שהגעתי לתוככי מערה והקפתי פינה שנראתה לי כדוכן תפילה. מאחורי הדוכן היה בור מים ובתוכו רב צעיר, כיפה שחורה על ראשו וזקן קטן עוטר את סנטרו, והוא טובל כמה פעמים, לבוש בבגדיו. כשהתעוררתי אמרתי לעצמי: מה שמעוללת לי רוחי. לפני שאשקע בחוויה, שברובד מסוים בוודאי נתפסת אצלי כעבודה זרה, מחזירה אותי הרוח למקורותי. אבל לא עבודה זרה פה, אלא ביטוי לכמיהה ולחיפוש, ובכל הדרכים ובכל האמונות ייעשה החיפוש הזה.

דון אלפונסו ונחש הפעמונים
למחרת חגיגת האטולה, עלינו ידידתי השמאנית ואנוכי לצינצונצאן, אל ביתו של דון אלפונסו. אכן, צנוע האיש בדיבורו ובהליכותיו, לבוש מכנסי ג'ינס, חולצה רגילה וכובע מצחייה נגד השמש. על פי דבריו, בכל 75 שנות חייו אין מעשה שיצדיק את התואר שמאן, שאני מנסה להדביק לו. "אלוהים עושה מה שעושה ואני אפילו לא מורה דרך, רק מתבונן בדרכו", אמר.
הוא סיפר לנו על שתי פירמידות מחוץ לאתר הרשמי, מוקפות צמחיית בראשית, שיחד עם חמש הפירמידות של האתר הארכיאולוגי משלימות את המספר שבע, המקודש. הוא הזמין אותנו לסיור בפירמידות הבתוליות, אם כי נחש הפעמונים הארסי (עכסן) שומר עליהן, והרבה גונבי עתיקות מצאו כך את מותם.
לא אהבתי את הרעיון שנצטרך להתמודד עם הנחש הארסי, שכל כך הרבה מיתוסים סופרו עליו. עלינו דרך צמחייה עבותה, גדרות תיל וטרסות עתיקות, אשר שימשו בסיס למשטחי פולחן שעליהם התנוססו הפירמידות. אלפונסו טיפס כאיילה שלוחה ולא נראו

דון אלפונסו ונחש הפעמונים הארסי שתפס בעזרת מקל | צילום: נחום מגד

סימני עייפות בפניו. שנות חייו לא ניכרו בו. בידיו אחז מקל שאותו הכין במיוחד, שבקצהו שני ענפים שבורים בצורת וי, "כדי להתמודד עם הנחש שומר הסף".
קצה הפירמידות המציץ מעבר לסבך הצמחייה אכן מרשים במיוחד. ידידתי השמאנית החלה לפזר במקום מהטבק הקדוש שהביאה עימה, נעמדה בפינה הפונה מזרחה והחלה למלל תפילה חרישית.
לא היינו הראשונים לגלות את המקום. בורות בתוככי הפירמידות יכולים ללמד על פתחים מכוסים שבהם נשמרים אולי אדוני המקום מימי קדם, או – וזה סביר יותר – על שודדי עתיקות, שלמרות הנחש השומר בזזו את המקום.
"לולא ניתנה לנו רשות לעלות על האתר בלילה, יכולנו לחפש כאן את השער", אמר אלפונסו. "כאן מקום ראשוני יותר. במקום ההוא, המפורסם, המתים עייפים מלראות את גדודי המבקרים, והם אינם ששים לצאת ולהיראות. כאן, לאורך מאות שנים חיו בשקט בתוך הצמחייה, ונראה לי שבמקום הזה נוכל ביתר ביטחון לזכות לכך שהעבר יופיע לפנינו". כמובן, הסביר, ישנה בכל זאת בעיה. לילות מולד הירח הם חשוכים, וההליכה בין המדרונות, המדרגות והצמחייה הופכת לקשה ומסוכנת. גם הנחשים פעילים יותר, ומבחינה זו אולי טוב שנגיע למקום ההוא למרות עייפותם של הקדמונים.
כשטיפסנו על הפירמידה השנייה, אלפונסו עצר בעדי ולא נתן לי להמשיך. אני לא שמעתי דבר, אבל הוא ניגש בביטחון לאחד מפתחי הפירמידה, תקע את מקלו באדמה, הושיט במהירות את ידו והנה נחש פעמונים תפוס בראשו נמצא בידיו. אולי בגלל הלחץ העז, ירק הנחש את הרעל הלבן, שנראה כקצף שנאגר זמן רב. הנה שומר הסף, הצייד־הניצוד, עומד חסר אונים מול זה שעוצמתו גברה על זו שלו. הנחש כנראה בגד בייעודו.
"עכשיו, כשכבר אין לו רעל, שחרר אותו", התחננתי אל אלפונסו כששמעתי את פעמוני הזנב משמיעים קול מצוקה.
"לא, כי אני עומד להרוג אותו", ענה לי.
"למה?", שאלתי שוב בתחנונים.
"כי אני אוכל אותו. זו דרכו של עולם. יצור אחד מת ויצור שני חי".
הסבתי את ראשי. לא יכולתי להתבונן במעשיו, אבל כעבור שניות הוכנס גוף הנחש ללא הראש לשקית, והראש הוחזר למקום שהוא אמור היה לשמור עליו.
לא ידעתי אם אלפונסו דיבר אל הנחש ומה אמר לזוחל הפלאי, ברור היה לי שתוך כמה ימים בשר הנחש המיובש והמומלח, בתוספת צמחי תבלין, יהיה מעדן בבית משפחתו של אלפונסו.
לפנות ערב עלינו כולנו לאיזור העתיקות הרשמי. בשער חיכו לנו מנהל האתר והארכיאולוג הראשי של המחוז. שמעתי הסברים רבים, אבל גם שאלות פתוחות, לגבי המקום שבו קבורים קורבנות שהוקרבו כדי להעניק למקדש הנבנה משנה קדושה.
במקום נמצא גם קברו של אחד המנהיגים (אולי מלך), שנטמן יחד עם פמליה של מלווים. פסלים שונים הזכירו לי בבירור פסלים וחפצי קרמיקה של המוֹצֶ'ה – תרבות גדולה וחשובה, שהתקיימה בצפון פרו מהמאה הראשונה לפני הספירה עד המאה השמינית לספירה. הדמיון היה ברור כל כך, עד שקשה להאמין כי מדובר במקריות. נראה שצפון היבשת ודרומה היו קשורים בדרך כלשהי, שכן גם קבורתו של מלך על מלוויו היתה מסימני המוצ'ה.
בתום הסיור המודרך אמר לנו הארכיאולוג בחיוך: "כאן אתם עוברים לידיים אחרות, לא אפריע לכם ולתצפיות שלכם". כל עוד נמשך אור היום סובבנו בין הבניינים, עד שהשער נסגר וננעל. מנהל האתר נשאר במרחק מה בביתן הכניסה, ואנחנו התכוננו לתכלית בואנו.

ההתגלות: אם תיכנס , המקום יסגור עליך
הרוח נשפה בחוזקה, כאילו ניסתה לגרש אותנו מהמקום שאינו מיועד לבני תקופתנו. הכוכבים נראו כנעים מעל לצמרות העצים, וכוכב אחד נראה בבירור עולה ויורד. הסברתי לעצמי שתנועת הרוח היא היוצרת תחושה כאילו הכוכבים נעים. ידידתי, "אשת הדרך", אמרה לי דקות לפני שקיבלנו עלינו, על פי בקשת אלפונסו, תענית דיבור, שהיא נרגשת לבצע כאן את פולחנה. "זה לא מקום ארכיאולוגי, זהו מרחב מקודש, וכמה טוב שאפשר לחלות את האלים בבדידות".
היא פרשה מטפחת צבעונית, כיסתה את עצמה, הניחה כלי עם גחלים ועליהם קטורת, מילאה את המקטרת הארוכה בטבק טקסי ושקעה במלאכה הקדושה. לא יכולתי לשבת, חששתי שמא הקור העז ימנע ממני את החיזיון. החלטתי שאתרכז גם במצב של עמידה, ושעלי להתבונן בפירמידה העגולה עד שעיני יגלו את האור, אם אמנם יגלוהו.
מלמטה נשמעו צלילים אחרונים של כפר הנכנס לתרדמה. אלפונסו פרש לצילה של פירמידה ונעלם. אני עדיין סובבתי בתקווה למצוא איזו נקודה שתצביע לפחות על המקום שבו ראה ידידי את הפתח, אולי אגלה מה בצלליות הלילה יכול היה לגרום לאנשים לדמיין שער נפתח. שמחתי שידידתי שמעה לעצתי ולא לקחה את "הרפואה", היינו את צמחי הפיוטה. "אם יש מה לראות, אני רוצה שעיניך יראו זאת ושהמראות
לא

מסכה טקסית-פולחנית שיצר האמן חואן אורטה, המשלבת מוטיבים מהדת הקדמונית ומהנצרות. הפה הפעור לרווחה מסמל את השער לעולם שמעבר, וישו הוא שומר הסף | צילום: נחום מגד

יהיו תולדה של קול הצמח שידבר מתוכך", אמרתי לה.
באיטיות מרגיזה חלף הזמן. ניסיתי לא לאבד את הריכוז, אם כי שני מוקדים משכו את תשומת ליבי: התנועות בעיירה שמתחתינו ומעשיה של הכוהנת־שמאנית השקועה בעשייתה הטקסית. השעון הצביע שאנו מתקרבים לחצות. חשתי את גופי כאילו הוא יצוק מקרח. שוב התבוננתי בכוכבים, במיוחד בכוכב העולה ויורד, כאילו איזה עב"ם מסתובב מעלי.
לפתע, ראיתי פס אור עמום בצורה מלבנית, כשני מטרים מעל לרצפת הפירמידה. התבוננתי בידידתי שהפסיקה את טקסיה וכרעה ברך, משתוממת אל מול פס האור החיוור. עוצמת האור גדלה, הוא איבד את צורתו המלבנית והפך ממאוזן למאונך, ואז נראה הפתח, שסִנוור הפעם, בצורת גולגולת. הפסים שסימנו את קווי הפירמידה היטשטשו, ומהמקום שהייתי בו, כחמישה מטרים ממנה, יכולתי לראות אותה ואת הכניסה לתוכה. האור עומעם על ידי ערפל, שפרץ החוצה ויצר מעין וילון חלבי, מכסה ומגלה את השער.
שמעתי קולות שלא נדמו לי כקולות אדם. הם נשמעו יותר כמשק כנפיים של ציפורים או עטלפים. המיית מים זורמים בקעה מתוככי המבנה וליבי התמלא חדווה ואימה גם יחד. רגלי אמנם דורכות בפתח המקום הקדמון שהוא השער למופלא, אך אינני יודע אם המופלא הזה מוביל לעולם שמעבר, שהוא כנראה תכלית נדודי. בתוך תוכי רציתי לדרוך בפתחו של מקום שאליו עוד אגיע וממנו לא אחזור.
משיכה שקשה לתאר את עוצמתה שאבה אותי לכיוון הפירמידה. הזזתי את רגלי ובצעד מדוד התקרבתי אל מקום ההתגלות. ידידתי פקחה עיניים גדולות וחזרה למלאכתה הקודמת, הזיזה את עשן הקטורת ופיזרה אותו, עישנה במסירות נפש מהמקטרת הארוכה, נשכבה על הרצפה כמביעה את אפסותה אל מול הכוח הגדול. אחר קמה וכרעה, קמה וכרעה. עזבתי אותה מאחורי והמשכתי להתקדם לכיוון מקור הפלא.
בצעד איטי הגעתי עד הפתח. בכניסה, מבפנים, היתה תלויה על הקיר מסכת אבן מרשימה, של ראש אדם דליל שיער שפיו פתוח לרווחה. הערפל המשיך לזרום כעשן מתוך הפתח. אימצתי את עיני כדי להתבונן בתוך החלל שהתגלה לפני. קולות הציפורים ומשק הכנפיים נעשו עזים יותר, ולקולות המים הזורמים הצטרפו קולות אחרים, כאילו מישהו שואב אותם בדלי. חשתי חלחלה, כאילו בעוד רגע קט יזרמו המים על ראשי ואיהפך לנציב קרח.
ואז התגלו לנגד עיני שני פתחים בהירים וזוהרים יותר מפתח הכניסה, שהובילו בתוך החלל לכיוונים שונים. הפתחים היו בצורת דמויות, אך התקשיתי לזהותן בגלל הערפל והאור המסנוור, שגרם לי להגן בידי על עיני. המשיכה נעשתה חזקה יותר, ומאידך, מאיימת יותר. קול בתוכי אמר לי: "אם תיכנס, המקום יסגור עליך". חשתי שאני נקרע. הפעם, הסקרנות פינתה את מקומה לתחושה אחרת, כאילו ברגע זה עומד להיגזר גורלי.
בייאוש ובתחינה הרמתי עיני לשמים כדי להתבונן בכוכבים, שהפכו לידידי. הכוכב העולה ויורד נמצא עדיין מעלי. לא ידעתי מה אני רוצה שיקרה. עצמתי את עיני בחוזקה, ובלי משים חיפשו ידי את הפנס התלוי על חגורתי. אולי כהגנה רציתי להעמיד אור מול אור, אור מוכר לי שבעזרתו אוכל לפלס כביכול דרך בתוך האור הלבן, המסנוור, שבא ממימד אחר. רק נגעתי בפנס, ואור זר ומלאכותי פרץ מתוכו. האור האמיתי כבה מיד וכל החיזיון נמחק. אני עומד ליד הפירמידה החשוכה שאותה אני מאיר בפנס, אבל לכל מה שראיתי לפני נצח של דקה אין זכר.
ידידתי שקועה היתה עדיין בעשייה הקדושה, באקסטזה, קמה ונופלת אפיים ארצה, נשכבת על הרצפה הקרה, מפזרת את ענני הקטורת ומעשנת בחוזקה. זזתי הצידה.
"כנראה לא הייתי ראוי", היתה תחושתי הקשה.
ליד הפירמידה מצאתי את אלפונסו נשען, כאילו כל מה שהיה אינו נוגע לו. ידעתי שעלי לשתוק כל עוד מישהו רואה את מה שאני, קטן האמונה, חדלתי כבר לראות. חלפה עוד שעה וחצי כשאני מנסה לחדש את הקסם ללא הצלחה. אז ראיתי את ידידתי אוספת את כליה וקמה.
"מה ראית?", שאלתי.
"לאחר שהלכת ראיתי אנשים, אשה מבוגרת וגבר צעיר. נראה שהם באו מהאיזור שבו היינו בשעות היום, ליד הפירמידות האחרות. הם נראו כשייכים לתקופה אחרת".
שתקנו.
"ואתה, אלפונסו, ראית משהו?", שאלתי.
"לא. שפשפתי את עיני כדי לראות מה שאתם רואים ולא ראיתי דבר".
לא האמנתי לעדותו. זאת אמירה שמאנית, חשבתי. כדרכם, גם הוא חושש להציג את עצמו כמחולל מעשים נשגבים. ברור היה לי שהוא "אשם" בדרך זו או אחרת בחיזיון. הפירמידה – ללא ספק – אינה נפתחת, אבל ללא ספק ראינו אותה נפתחת. הטראנס ההיפנוטי שבו היינו, מה מקורו?
מראה עיני או עיני רוחי הזכיר לי סיפורים של מיסטיקנים ויורדי מרכבה. אולי חסר לי ה"קדוש, קדוש, קדוש"? בפעם הראשונה בחיי יכולתי לחוש מה שחשים אלה המדברים על התגלות ואין להם ספק שההתגלות קרתה. גם לי אין ספק שראיתי, אף על פי שאינני יודע את פשר המראה. לפני שנים ראו בני אדם אחרים את אותו הדבר, והאשה הצעירה שבאה איתי ראתה גם היא, ואף המשיכה לראות כשעיני חשכו שוב. כל זה מצביע על איזו תופעה אובייקטיבית, שמקורה איננו אובייקטיבי; על מציאות שבה הבלתי אפשרי הוא האפשרי היחידי.
עתה, כשאדבר על חזיונות מיסטיים, לא אזדקק לספרי מקובלים. אצטרך רק להעלות זכר של רגע אחד בחיי, בלילה קר ומיוחד, בארץ זרה – ואולי לא כל כך זרה?

טיולים במקסיקו כאן

לקריאה נוספת:

שמאנים במקסיקו
שמאנים במקסיקו

מאז גילה העולם המערבי את התרבויות האינדיאניות צצו שמאנים המוכרים את הידע שלהם, או את הידע כביכול, למרבה במחיר. שמאנים אמיתיים הם כבר זן נדיר. מפגש עם סוצ'יטל, שמאנית מקסיקנית

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות