הטיול למערב אפריקה הוא טיול אחר. בעוד שבקניה, טנזניה וזמביה, שם המשחק הוא עולם החי; ובאוגנדה, בדרום אפריקה ובנמיביה, העיקר הוא הנופים; במערב אפריקה, הנושא העיקרי הוא האנשים.
לקריאה נוספת:
אחרי טיסה מתישה, לילה ויום, טיסה שנדמה היה שלא תסתיים, נחתנו יעל, סיוון, חנית ואני בקונקרי (Conakry), בירת גינאה. שם פגשנו את המדריך המקומי ג'יבו (ג'יבריל) ואת חברו השתקן בייני, שניהם הגיעו ממאלי.
פנטזיה של צבעים
דומה וכל העיר היא שוק אחד גדול, מתפקע מרוב צבעים. כולם בתנועה. נדחקנו בתוך ים אדם, שניסה להתקדם ברגל ועל גבי אופנועים. המונים צבאו עלינו, כשהם מועכים איש את רעהו, ונעצו בנו עיניים דרך השמשות. בשלב מסוים, נאלצנו להסתובב על עקבינו ולהיחלץ משם, דבר שבאותו רגע נראה כבלתי אפשרי. ההמון לא הותיר לנו ולו סנטימטר פנוי. בייני הצליח להטות את הרכב, טיפין טיפין, בתוך הערב רב. בדרך נס יצאנו מהשוק, אך כעבור רגע מצאנו עצמנו לכודים בפקק תנועה, בין מכוניות אחרות, שעמדו פגוש אל פגוש.
חלפנו לצד קירות מצוירים בגרפיטי צבעוני. לצד הדרך נראה שוק עזים, הממלא את האוויר בפעיות. איננו מתאפקים ועוצרים ליד שוק יפה. אנחנו הלבנים היחידים בשטח. בשוק, גודש של צבעים, מכה בעיניים. המקומיים ידידותיים למדי. כמעט ואין התנגדויות לצילום. כמעט ולא מבקשים כסף. אני מצלם כאחוז תזזית. לפתע מישהו מאחור מושך בחולצתי. שוטר שפניו מבשרות רע. הוא אוחז בחוזקה בדש בגדי ומסמן לי בתקיפות לבוא אחריו. מזלי שבייני, הנהג, הבחין במתרחש ודלק אחרינו. השוטרים טוענים שצילמתי לובשי מדים, דבר האסור על פי החוק. אני מתפלץ. איזו סיבה יש לי לצלם בגדים בצבע ירוק זית, בתוך הגודש המופלא של הצבעים האפריקאים? אני מבקש מהם להתבונן בצג המצלמה כדי להוכיח את חפותי, אך לשווא. בבת אחת נתקלתי בפנים המכוערות של אפריקה והפעם, השחיתות במלוא כיעורה. בסוף זה נגמר בכסף. הרבה כסף.
חלפנו ליד קירות המכוסים בגרפיטי
עוד שעה ארוכה של נסיעה בצפיפות. הרכב מתקדם לאיטו ואנו מתבוננים החוצה, כמו בסרט שאין בו רגע דל. נשים פוסעות עם משאות על ראשיהן, לאחת מהן מקלעת של תפוחים על הראש, כמו זר. מכוניות קטנות יחסית נושאות משא גדול, גבוה פי שניים או שלושה מגובהן. הרבה אופנועים שעל כל אחד מהם נדחקים ארבעה אנשים, ללא קסדות. מולנו נוסע רכב עמוס לעייפה, ועל הפגוש האחורי שלו עומד אדם. הרכב מקפץ ולמרבה הפלא, האיש נותר במקומו.
מכוניות קטנות יחסית נושאות משא גדול, גבוה פי שניים או שלושה מגובהן
מרביתם התושבים הם מוסלמים. מעת לעת רואים מסגדים קטנים, לא מפוארים. בשעתיים הראשונות אנו נוסעים בנוף טרופי. הכול ירוק ורענן. המון עצי מנגו, הדרים ופאפאיה, דקלים, שדות של יוקא, עשבי בננות. ככל שמתקדמים, הנוף הולך ומתייבש והירוק מרוכז בעיקר בערוצים. עצרנו לאכול בגט טרי עם חביתה. גם זו מורשת צרפתית. כמו השפה.
אחרי שעה ארוכה הגענו לסמאיה (Samaya). זהו שוק שבועי, המתקיים מדי יום ראשון, ליד כפר וליד אגם בשם זה. מגיעים לכאן אנשים מהכפרים שמסביב, מרחבי גינאה ורבים מהארצות השכנות. הרבה משאיות פורקות ומעמיסות סחורה, אבל מרביתם של המוכרים והקונים, מגיעים בסירות, דרך האגם.
סמאיה. על החוף, שקים ענקיים מלאים בסחורות, המולה שקטה וסירות הגדושות בסחורות ומטענים אנושיים
השוק הוא פנטזיה מרוכזת של צבעים. שלל גווני הקשת על סטרואידים. יורדים רגלית לחופו של האגם. על החוף, שקים ענקיים מלאים בסחורות, המולה שקטה וסירות הגדושות בסחורות ומטענים אנושיים. בכל המקום הנהדר הזה, השוקק חיים כל כך, לא ראינו ולא תייר אחד.
הגיע הזמן להמשיך בדרכנו, לקינדיאה (Kindya). בפאתי העיר עצרנו בפרבר, שנקרא Kartie. זהו למעשה כפר, הנמתח משני צדדיה של דרך עפר. ליד כל בית, עומד לול תרנגולות קטן ובחזיתו אנשים – חלקם משוחחים, חלקם יושבים ובוהים. למרגלותינו נראה עמק מעובד, ירוק להפליא, מוקף בהרים, שצבעם חום, מנומר בשיחים. האנשים ידידותיים, מעטים סירבו לצילום. גם אלו שסירבו, היו פתוחים למשא ומתן.
מסגד בדרך
הר גאגאן והכפר קיריה: שיעור בפשטות
הלכנו בשדה פתוח כשמולנו מתנשא הר גאגאן ( GAGAN), שגובהו כ-1,100 מ' מעל פני הים. ההר נראה כגוש גדול של אבן חול, שפסגתו מיוערת בצפיפות. השביל הלך ונעשה תלול, קשה משציפיתי. כעבור כשעתיים של הליכה הגענו לכפר קטן בשם קיריה (Kiriya), החבוי בין העצים. ליתר דיוק, זהו מקבץ של מבנים בהם חיות 39 משפחות, מרביתן בבקתות בוץ מלבניות, מקורות בפח ומיעוטן בבקתות עגולות ולהן גג קוני מקורה בקש. ליד כל בית כמעט, ניצב לול קטן, בנוי עץ, ניצב על כלונסאות, להגנה מטורפים. בחזית הבתים, עצים להסקה ולבישול. אין בכפר מים זורמים או חשמל. הם נעזרים בפנסים הנטענים בשמש. בקצה הכפר ברז, המשמש לכביסה ולרחצה.
בקתות בוץ בכפר קיריה
בלב הכפר על מדורה, משהו מתבשל בסיר. באחת מפינות הכפר ראינו את יעל, אשר הלכה בעקבות הכובסות, כך חשבה לפחות, אבל מצאה את עצמה מוקפת נשים, שעמלו על קילופם של תפוחי אדמה מאורכים, קטנים ומבושלים. מבלי שביקשנו, מיהרו הנשים לקלף עבורנו כמה תפודים, מבלי לבקש תמורה. עוד כמה צעדים לכיוון היער, ונתקלנו בחבורה של נשים, מרביתן חשופות חזה, שסעדו אורז בחלב והציעו לנו לטעום. ויתרנו.
המשכנו לטפס. היער הלך ונהיה צפוף ובו יותר ויותר מיני עצים, בשלל גווני ירוק, שלעליהם צורת טיפה, כדי למנוע מהמים להישאר על העלה באקלים החם ולהרקיב אותו. עברנו על פני שורשים גלויים לחלוטין. הקרקע הטרופית דלה. מאגר המזון ביער הטרופי מגיע לעצים דווקא מהקרקע, לכן לעצי ענק יש שורשים לא עמוקים. אין צורך בכאלו. כדי לייצב את עצמם, מפתחים העצים תומכות לגזעם הנראות כמניפות. בגובה של 800 מ' לערך, הופיעו שרכי ענק וליאנות ("חבל טרזן"), שטיפסו על העצים והשתלשלו מהם. המשכנו ללכת, כשאת תשומת הלב העיקרית תפסו פרפרים רבים, במגוון של צורות וצבעים. עברנו דרך מטעי בננה וטארו (אוזן הפיל), שהכפריים אוכלים את שורשיהם. מקור הגידולים אינם אפריקאי. המנגו הגיע מהודו, עץ הלחם מהאמזונס, האורז מאסיה, הבננה והטארו מהאוקיינוס השקט.
היער הלך ונהיה צפוף ובו יותר ויותר מיני עצים
הפסגה, בגובה 1,078 הייתה מאכזבת. קרחת יער, מוקפת עצים וללא נוף. קונסטנטין קוואפיס אמר שהדרך היא העיקר. הדרך היורדת אינו דומה לדרך העולה. בטיפוס התבוננו רק על המסלע שממול ואילו כעת התפנינו לראות את הנוף. למרות האובך נשקף מראה יפה של הגבעות, של צוקי אבן חול שהתרוממו מהן, עמק בו דקלים נטועים בצפיפות ועוד.
הר גאגאן
הרכב המתין לנו למרגלות ההר. נסענו במשך כשעה למפלי קיסילי (Kissili). חנינו ליד מלון יקר ומוזנח, ניצבו שם פסלי עץ מרשימים ובהם פסל גדול של אל מקומי ששמו "נימבה" שהמקומיים סוגדים לו, בנוסף למוחמד. מאחורי הכסות המוסלמית או הנוצרית, רוחשות האמונות האנימיסטיות.
חצינו נחל, ירדנו במדרגות, עברנו על פני אדנים של רכבת והגענו למעין אמפיתיאטרון טבעי, עשוי אבן חול, שהעצים הגבוהים צמחו צמוד לקירות הסלע או בתוכם. בלב המקום הקסום נשפכו שלושה מפלים מרהיבים. לא היה צריך הרבה שכנוע כדי לזנק למים הקרירים, שהמפל יצר בהם מערבולות ששימשו כמסאג'.
מפלי קיסילי
את הבוקר שלמחרת, פתחנו ב"בית מלאכה" לייצור אריגי כותנה. גבר מזוקן, מיומן מאד, להטט בנול בידיו וברגליו, והפליא לשזור מהחוטים אריג גדול ויפה, ממנו הם מכינים חולצות מפוספסות בכחול.
עד מהרה למדנו לא למהר לשלוף את המצלמה, אלא לתת למקומיים להתרגל לנוכחותנו. ג'יברי המדריך, שוחח עם האחראי ולבסוף סיכם עמו שניתן לפועלים תשר, כתמורה לזכות לצלמם. בדרכנו לרכב, נכנסנו לבית מלאכה של נפח, שממחזר חלקי מכונות ויוצר מהם כלי מטבח.
נסיעה לא ארוכה בדרך עפר קופצנית הובילה אותנו דרך יערות נטועים של עצי טיק רחבי עלים וחורשת במבוק, אל מפל נהדר ששמו Voile de Mariee – "הינומת החתונה", על שום צורתו המרהיבה, שהשמש העניקה לה משנה יופי וצבעה כל רסיס מים בצבע כסוף.
מפל הינומת החתונה
התחלנו לנסוע צפונה-מזרחה, בדרך בינלאומית, בה נוהגים סוחרים שהגיעו ממדינות נוספות באפריקה המערבית. בהמשך עברנו ליד שכונה שבנתה ממשלת סין עבור פועלים סיניים שסללו את הדרך. הבתים נראים לא שייכים. המקומיים מספרים שהסינים קונים את החמורים המקומיים, אוכלים אותם ואז, למקומיים, שאין במה להוביל את סחורתם, אין ברירה אלא לקנות טרקטורונים או אופנועים מתוצרת סין. נשמע קצת מופרך, אבל זו המציאות בעיניהם.
המשכנו לנסוע לעבר רמת פוטה ג'ולון (Futa Diallon). הדרך טיפסה לאיטה דרך כפרים המיושבים בבני הפולאני (Fulani), שלפני שנים, היגרו לכאן מאתיופיה. הילדים לומדים משעה 6 עד 8 בבקר בבית ספר לקוראן, ואחר כך לומדים לימודי חול, בבית ספר ממלכתי, מ-12:00-8:00 ואחר כך שוב, מ-17:00-14:00. בקרב הפולאני נהוג לחתן את הצעירים בשידוך, רצוי עם קרובי משפחה מדרגה רחוקה. אלא שכיום, בהשפעת האינטרנט וסרטי טלוויזיה, הצעירים מתמרדים ורווחים סיפורים על נערות שנמלטות לאחר האירוסין.
בת שבט הפולאני
דאלאבה: יערות אורנים ואדריכלות קולוניאלית
הגענו לעיר המחוז דאלאבה (Dalaba), השוכנת בגובה של 1,257 מ' ונהנית מאקלים קריר שהקנה לה את הכינוי "שוויץ של מערב אפריקה". קצת יומרני, אבל המקום נעים ומושך אליו אנשים עשירים. הלכנו לאורך יערות אורנים שנטעו הצרפתים וביקרנו בבית מלאכה, בו מתקינים סנדלים ותיקים מעורות של פרות. נכנסנו לקצב של גיניאה ולרוח הטיול. אין זה טיול של שיאים כי אם טיול של פיסות היסטוריה, מפגשים עם אוכלוסייה מקומית ונגיעה בעולם אחר.
בוקר בדאלאבה. צריחי המסגד מתנשאים אל השמים הכחולים. השוק העירוני הומה אדם. הלכנו לאורך העיירה המתעוררת, ובה בתים שלא משתלבים מהסביבה, כמו בית עם פיתוחים בסגנון נאו קלאסי. בתים אלה נבנו בתקופה הקולוניאלית, כשהצרפתים בחרו בעיר להיות למרכז השלטוני של אפריקה המערבית. בפינת הרחוב אישה מטגנת סופגניות מקמח תירס בשמן חם. לא הרחק ממנה מישהו מוכר בנזין בבקבוקי זכוכית וסמוך להם, מכינים מזרנים גדולים מעשב, הנראים כמלבנים לבנים גדולים.
דאלאבה. שוויץ של מערב אפריקה
המרכז השלטוני הקולוניאלי (לשעבר) הוא בית מידות, שנבנה על ידי הצרפתים ב-1935, כדי להימלט מהחום הלוהט בקיץ במישור החוף. כאן, במקום הקריר, שהנוף ההררי המיוער נשקף ממנו, הם קבעו את המרכז המנהלי של מערב אפריקה. הצרפתים חיו באפריקה בבועה אירופאית למדי, דבר שניכר בחדרי השינה והסלון המהודרים. בסמוך, מבנה שמתארו עגול, המכונה "הארמון", למרות חזותו הפשוטה. זהו מבנה ציבורי, שנבנה ב-1936 על ידי קהילת השבטים של פוטה ג'ולון ונקרא בפיהן Villa Janine. רק בפנים ניכר שקירותיו הבנויים מבוץ שנאסף מקיני טרמיטים, מעוטרים להפליא וכך גם רצפתו. תקרתו עשוי מקלעות מאניצי עץ קוקוס, כולה עיגולים עיגולים, מלאכת מחשבת. כל אחת מארבע דלתות החדר נועדה לנושא משרה אחרת: לאימאם, לשליט הקולוניאלי, לצ'יף הראשי ולמנהיג נוסף. בכול קטע, אחוזים בקיר, שלושה עמודים. סך הכול תריסר שבטים. אסוציאציה מיידית לשנים עשר שבטי ישראל ולשנים עשר השליחים הנוצרים הראשונים, עם עיטור מיוחד לכל שבט. כשהיו מתכנסים כאן היה כל צ'יף, נעמד ליד עיטור השבט שלו.
"הארמון" בדאלאבה
במסגרת מעברה של צרפת, מהרפובליקה הרביעית, לרפובליקה החמישית, התקיים משאל עם בכל המושבות הצרפתיות, בו יכלו תושבי המושבות לבחור בין קבלת החוקה החדשה והמשך מעמד כמושבה צרפתית, או דחיית החוקה וקבלת עצמאות. גינאה הצרפתית הייתה היחידה שדחתה את החוקה וקיבלה את עצמאותה כבר ב-1958, במחיר ניתוק כל הקשרים, כולל קשרי מסחר, עם צרפת.
במרחק כמה מאות מטרים משם נמצא ביתה של הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה שנודעה כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת בשירי המחאה כנגד משטר האפרטהייד. כאשר החבל החל להתהדק סביב צווארה, היא נמלטה לגינאה. כאן בנו לה מארחיה את הבית הזה, בסגנון מקורי, עם העיטורים והתקרה שהכרנו בארמון. אפילו כסאו המגולף של המנהיג המקומי, ניתן לה במתנה ועדיין ניצב שם.
בסופו של דבר מתה זמרת המחאה בגלות, באיטליה, מבלי שזכתה לראות את החרות בה זכו בני עמה. למקום יש ערך אמנותי, היסטורי ורגשי, אלא שהוא מוזנח להפליא – הכול שבור, מאובק, דהוי ומתקלף. רצפת הקומה התחתונה מכוסה בגללי פרות.
לקראת סופו של יום, עצרנו בשוק שבועי בעיירה Wansrn. למרות השעה המאוחרת קשה היה לעמוד בפני קסמי ופיתויי השוק. כאן בלטו דוכני הדגים הטריים, הירקות, הפירות וכמובן הסלים גדושי הבאגטים, שנראים קצת תלושים מהמראות האפריקאים. בין הדוכנים הסתובבו פרות בחופשיות, כשהן שולחות קדימה את קרניהן המאיימות, לעתים הופכות דוכן קטן על פניו. התושבים מרימים אותו ואוספים את המוצרים המפוזרים על הקרקע, מבלי להתרגש. רבים מהם נעצו בנו, הלבנים היחידים בשוק, מבטים סקרניים. אחת מהם, נערה כבת 12, שעורה בצבע שוקו ועיניה גדולות ו"שקדיות", הציצה בי מרחוק, אך כשהרמתי את מצלמתי, נמלטה משם. כעבור זמן, ראיתי אותה שוב, בולטת בחליפת בית ספר בצבעים ורוד, ירוק וצהוב ומדי כמה דקות הציצה מסמטה אחרת. אחרי מפגש עם סביה התירו לנו אלו לצלמה והיא ניצבה בגאון מול המצלמה. מפגשים אנושיים הופכים את הטיול לחוויית חיים.
מפגשים אנושיים הופכים את הטיול לחוויית חיים
רמת פוטה ג'אלון – אינדיאנה ג'ונס באפריקה
הגענו לכפר הקטן דוקי (Ducki), בגובה 1,075 מ', לבית הארחה מאד פשוט, אפילו ספרטני, ללא חשמל, המואר על ידי גנרטור. את פנינו קיבל גבר מבוגר ונמוך קומה בשם חסן. שמעו של חסן יצא לפניו בין מטיילי אפריקה המערבית. הוא לא רק מתחזק את המקום, מבשל וממלצר, אלא בעיקר מדריך מקומי, הבקי בשבילי וברזי האזור. למרות גובהו של האזור והקרירות הנעימה שחשנו בחוץ, החדרים להטו. ישבנו במרפסת ונהנו מהרוח הקרירה, מהשקט ומכיפת הכוכבים, שרק באפריקה מצויה כמותה.
חסן הכין נזיד נפלא לארוחת הערב. במקום הכי מרוחק והכי פשוט, הוגש לנו האוכל הטעים ביותר. אחרי הארוחה, יצאנו לשוטט בליל ירח בהדרכת חסן.
הטיול בגינאה, הוא בעיקר טיול של אווירה, של חוויות קטנות, של רגעי קסם. ביני לביני הגדרתי את דרכנו כטיול של "רגעי זהב", ללא שיאים, למעט אגם סמאיה (Samaya) והשוק שלצדו. התיזה שלי קרסה למחרת היום ברעש גדול. הטיול הרגלי ברמת פוטה ג'אלון (Futa Jallon), הפך את הקערה על פיה. ויכול להיחשב כאחת החוויות האפריקאיות העוצמתיות שחוויתי.
כמה מקומיים על אופנוע בפוטה ג'אלון
קרטענו בג'יפ, בדרך עפר, במרחבים הבזלתיים המיוערים בדלילות. התחלנו ללכת, כשאנו מטפסים ויורדים בשבילים לא מסומנים. סלעי הבזלת נראו לעתים כחומה בצורה, בנויה אבנים גדולות, או כעמודים שבעזרת דמיון מפותח, ניתן לזהות בהן צורות מסוימות. בעלי דמיון מביננו זיהו שם כלב, גמל ועוד.
בדרך, חסן בן ה-63 מפגין את יכולותיו בטיפוס על ליאנות -"חבלי טרזן", והעפיל בעזרתם בקלות על עמודי הסלע הגבוהים והצרים. בהגיעו לראשיהם, נהנה להפגין מולנו יכולת אקרובטית – עמידה על רגל אחת, פריסת ידיים לצדדים ועוד. גלשנו לתוך גיא צר, שנקרא בפי הפולאנים "צ'אנגי" (Changi) – "נחל גדול". כדי להלהיב את המטיילים לבוא עמו, חסן המציא לו את הכינוי "אינדיאנה ג'ונס". אנחנו ההוכחה שזה עובד. מצאנו עצמנו נדחקים במעברים הצרים, נעזרים בליאנות, מדלגים על מכשולי מים, זוחלים במנהרות, מציצים בחגווי הסלע. מים זרמו מכל עבר, מילאו את הערוצים והוסיפו למקום משנה יופי.
מסלול אינדיאנה ג'ונס
לאחר כשעתיים של חוויות, בתוך נוף סוריאליסטי, טיפסנו משם חזרה אל הרמה ואז נסענו כ-40 דקות ברכב בדרך שאתגרה את יכולות העבירות שלו. בשלב זה הנוף לא היה מלבב במיוחד. השטחים שרופים על ידי הפולאני, לטענתם כדי למנוע שריפות לא מתוכננות. הלכנו עוד כחצי שעה במישור מצהיב, מבלי לדעת לאן, עד שהגענו לגיא עמוק, שצבעו הירוק והרענן בלט על הרקע השחור- צהוב. שמו "סאמפירין" (Sampirin), אך בספר המטיילים של חסאן הוא מכונה "רטוב ופרוע" ((Wet & Wild. ירדנו לגיא המרהיב, מדלגים על סלעים, חוצים פלג ברגליים יחפות, עד שהגענו למפל מים הגולש לערוץ בזלתי שחור, מוקף עצים ירוקים ומתיז קילוחי מים לכול עבר. התרגשנו למראהו ולא שיערנו שצפויים לנו עוד רבים כאלו. מעתה הטיול כלל הליכה לאורך הגיא, טיפוס, ירידה, טיפוס והגעה למפל מים נהדר וחוזר חלילה. אחרי שעה 11:00, האוויר הפך לוהט. עצרנו לצד הנחל, במקום שנראה "כבריכת שחיה", שרוחבה כארבעה מטרים, ואורכה למעלה מחמישים, כאילו שמישהו חצב אותה בסלע, כדי להתאים אותה לשחייה. היה זה מעבר חד, מאוויר מהביל וחם, אל קרירות נעימה שהתפשטה בגוף. המשכנו ללכת. ראינו להקה של נשרים צעירים, שריחפה ברגע שהגענו, למעט אחד שהמשיך לעמוד על סלע בגאון. עוד הליכה, מפל ענק, טיפוס לצד המפל, כשמכל מקום הנוף נראה מרנין יותר.
המשכנו ללכת לאורך סדרה של בריכות מים שטוחות עד שהאחרונות שבהן קיבלו גווני ירוק עשירים מהעצים, שהשתקפו בהן בתמונת מראה מושלמת. בבואת המקומיים שהשתקפו במים, הוסיפה עוד גוונים לשלל צבעי הקשת.
בריכות ומפלים בפוטה ג'אלון, משיאי הטיול
הגרנד קניון של גינאה
נשארנו לעוד יום ברמת פוטה ג'ולון. לא היינו מסוגלים לעמוד בפני היופי. בדיעבד, נצטער שלא נשארנו ליום נוסף. יצאנו לטיול שמכונה ה"גרנד קניון" היישר מהלודג' של חסאן, הפעם מונהגים על ידי טאיבו (Taibu), בנו של חסאן. אחרי כ-45 דקות על של הליכה על פני הרמה המיובשת, צפינו על היער הירוק שלפנינו, חולפים על פני עצים שונים, ביניהם קורה (Kura), שמפריו מפיקים מיץ מתוק או מכינים ריבה. עברנו על פני שדות בהם מגדלים פוניו (Fonio), המזכיר במרקם ובטעם את הקוסקוס. ירדנו בשביל, מול סלעים גדולים, שהתרוממו בתלילות מעל המורד. דומה היה שהמרחב היה כולו שלנו. מסביב שרר הוד אפריקאי קדום. עברנו ליד עץ מלנגה (Malanga), שענפיו משמשים לצחצוח שיניים, בפרט בחודש הרמדאן, כשרוצים לנקות את הפה מריח רע במהלך הצום. עץ נוסף, טלי (Telee) שמו, מטיל את צלו סביב סביב, אידיאלי למנוחה ולכן מכונה "עץ העצלים".
בקעת Adihe Kokomo מכונה בפי מדריכי הטיולים המקומיים בשם "הגרנד קניון". לא בדיוק הקולורדו, אבל הייתה זו בקעה פורייה, מנוקדת בכפרים, תחומה במצוק אדיר. הכפריים החיים שם מכונים "מצ'ובה" (Machube), היינו "עבדים". במשך שנים הם סירבו לקבל על עצמם את האסלאם ושועבדו על ידי הפולאנים. לשפת המצוק ירד שביל תלול וצר, שמצדו הותקן בכמה מקומות מעקה. עברנו דרך דרגש סלע גדול ומקורה, בו נוהגים העוברים ושבים, למצוא מחסה בשעת הגשם. ג'יבו מדריכנו, סיפר שבימי הגשמים הכל ירוק ומים ניגרים מכול עבר.
המצוק האדיר של בקעת Adihe Kokomo
את היופי קשה לתאר. שילוב של צוקים חומים אדמדמים, ערוצים ירוקים ופלגי מים. המצוק מתרומם לגובה מאות מטרים, עד שצבעי החום שלו נושקים לתכול של השמים. בתחתית המצוק גדלה שורה של עצי פרומאז'ה (Fromaje) רבי רושם, המזכירים בצורתם את הבאובב המפורסמים – מראה רומנטי ומסעיר.
החום הלך והעיק. אחרי חמש שעות של הליכה בשמש הקופחת, הגענו לבריכת מים טבעית חבויה בצל העצים. מיהרנו לטבול במים יחד עם הדגים ולצננן את גופנו ורוחנו. בשלב זה עוד לא שיערנו עד כמה ההליכה תהיה ארוכה. מתברר שרק כעת התחיל הדבר האמיתי: ארבעים דקות של טיפוס ביער, על גבי סלעים, ענפים ושורשים, כשהטמפרטורות שוכחות את הסידור שקובע, שבשעה 15:00 הן אמורות לצנוח. טיפוס ועוד טיפוס, עד שהגענו לגיא צר, תלול מכדי לעלות בו. לשם כך אלתרו הפולאנים סולמות – גזעי עצים ארוכים הקשורים בקליפות עצים ונשענים על הסלע. הקשרים משמשים כשלבי סולם מאולתרים. בכמה מקומות הסולם ממש תלול ובכמה מקומות מפחיד. ניכר היה שהסולמות עוברים תהליך מואץ של בלייה והתפוררות.
במקרה הזה, הדופק מואץ, לא רק מהמאמץ, אלא גם מהמורא. בין סולם לסולם התפעלנו מהחלון שנפער בסלע, מהמפלים הקטנים שניגרו מכול עבר, מהצמחייה הרעננה שגדלה ברסס מהעצים שגדלו כמו עמודים זקופים בדרכם אל האור. היה זה מראה קסום, של עצים, סלעים, שרכים, מפלים ורסיסי מים שיצרו תחושה של גשם תמידי. האור השתקף בטיפות המים ואלו זהרו ומלאו את הגיא באור יקרות.
אחרי שמונה סולמות, המשכנו לטפס, נעזרים בענפי עצים ובסלעים. מתחת לאחד זרזיפי המים, מישהו השאיר דלי מפלסטיק צהוב, בו נקווים המים לאט לאט ובתוכו ספל מתכת. המים צוננים וטעימים. הרהרתי בתחושה הקהילתית ובעזרה ההדדית – מישהו השאיר ספלי מים, אחר בנה סולמות.
עוד כמעט שעה של טיפוס מפרך, בעזרת ענפים וסלעים. למעלה המצוק התחלף במישור. באופן רגיל אנו מכנים פסיעה נינוחה כזאת, כ"הליכת שבת", בדרך מבית הכנסת לארוחת הצ'ולנט. אולם, הפעם היה קשה להגדיר זאת כך, ברגליים גמורות מרוב מאמץ. עוד מאמץ קטן, מבט אל גלגל השמש הכתום, הנראה קרוב להפליא, כמה צעדים אל הבקתה של חסן שזוהרת באור אחרון ואנחנו לוגמים חליטת לימונית משובחת עם לימון ודבש.
הגרנד קניון של גינאה
זוהי אפריקה
התעוררנו לקריאות הרמות של המואזין, להגיע לתפילת השחר. הירח המלא זוהר במלוא הדרו מעל העצים. כיפת הכוכבים עדיין נוצצת. כוס תה, ארוחת בקר ארוזה ואנו יוצאים עם אור ראשון. אנחנו קופצים בג'יפ המקרטע ועוברים דרך המקומות בהם עצרנו לפני מספר ימים, כמו סרט המוקרן לאחור, אלא שהפעם באור שונה. אפריקה לא מפסיקה להפתיע. למרות האופנועים ולמרות המשאיות, למרות הטנדרים העמוסים לעייפה, למרות השינויים הרבים שחלו ביובל האחרון, אפריקה עדיין ראשונית. הכי קרובה להתרחשות של הבריאה.
נשים כובסות בנהר
למחרת בבקר היינו אמורים לראות ריקוד מסכות טקסי, שהוכן במיוחד עבורנו. אלא שבשעה 06:30 בבקר, התבשרנו למרבה הצער, שההופעה בוטלה. הסיבה ציערה עוד יותר – ילד בן שבע ממת ממלריה. יתוש האנופלס הוא החיה המסוכנת ביותר באפריקה. אפריקה שעבורנו היא אקזוטית, עלולה להיות מרושעת.
המשכנו לנסוע, דרומה. לאורך הדרך נעצרנו כמה פעמים. פעם משטרה, פעם ז'נדרמה ופעם כוחות הביטחון. כולם רוצים דבר אחד: כסף. הם לא אומרים זאת במפורש. השוטר אומר לנהג שלנו שעליו לעצור בצד הדרך, כדי לבדוק את המסמכים. המשמעות היא המתנה מייגעת של שעות. שטר ראשון, שטר שני, השוטר עדיין עומד על שלו. איש עקרונות. הוא מוכן להתגמש החל מהשטר הרביעי. אפריקה מתישה לעתים. קסומה ומייאשת.
לאורך הדרך, מראות אפריקאים שלעולם לא נשבע מהם: נשים כובסות לאורך הנחל וצבעי הבגדים העזים על רקע הירק הרענן. כך עד לגבול עם סיירה לאון.
מפת גינאה:
________
גילי חסקין – מדריך טיולים, יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.
האתר של גילי חסקין
