ונציה: שיט קיאקים בין התעלות והאיים

ידע תומס מאן על מה הוא כותב, ובניסיון לחוות התרגשות דומה, בחרנו לוותר על הגעה לוונציה בדרך האוויר, אפשרות שעדיין לא הייתה זמינה בשנת 1912, אז חיבר מאן את הנובלה המרשימה שלו על מגפת המוות בעיר, ולהגיע כמוהו בדרך הים.

גם אנחנו כמוהו הגענו לוונציה בסימן הדבר, אבל לשמחתנו בהקשר אחר לגמרי. כבר למעלה מארבע מאות שנה שוונציה חוגגת מדי קיץ (בשבוע השלישי של יולי) אירוע מיוחד במינו שנקרא Redentore, חג גאולת ונציה ממגפת הדבר. מקור החג באירוע היסטורי מהמאה ה-16, אז ניצלה העיר מהתפרצות קשה של המגיפה הנוראה, שהשתוללה בעיר למעלה משנתיים וחיסלה כ-50,000 איש. כמעט כל ונציאני שלישי מת במחלה.

בספטמבר 1576 המצב היה נואש. מועצת העיר החליטה שהעזרה היחידה יכולה לבוא משמים, וכמקובל באתה תקופה החליטו להקים כנסייה, להקדיש אותה למושיע (זה פירוש השם Redentore). המלאכה הופקדה בידי האדריכל הנודע פלאדיו (Palladio). היסודות הונחו במאי 1577. ביולי נעצרה המגיפה.

הכנסייה נבנתה באחד האיים הקטנים הסמוכים לוונציה, גויאדקה (Giudecca). יש המשערים שמקור השם הוא בקהילה היהודית הקטנה שישבה באי במאה ה-13. תוך ארבעה ימים בלבד הוקם גשר בעל 80 מצופי-עץ מעל תעלת גויאדקה. הונציאנים ששרדו את המגיפה מיהרו לחצות את הגשר, מתוך אמונה שבכך הם משאירים את המזל הרע והצרות מאחוריהם. כשהושלמה בניית הכנסייה, הכריז הדוג'ה שכל סוף-שבוע שלישי ביולי יוקדש לעלייה לרגל למריה הקדושה, וכך התחילה מסורת החגיגות.

Redentore הוא אחד החגים האהובים ביותר על הוונציאנים עד היום, ובסוף השבוע המיוחל אלפי גונדולות, סירות מנוע ו- tto-vapore (אוטובוס-סירה) שטים אל מול כיכר סן מרקו לקראת מפגן הזיקוקים המרהיב, שמתחיל להאיר את השמים בחצות.

חמושים במשוטים
טיטו פאמיה, בעל מועדון קיאקים ונציאני, מזמין מזה שנים אחדות קיאקיסטים מרחבי אירופה להצטרף לחוויית החג המיוחדת. יצאנו למסע שבעה ישראלים חמושים במשוטים, לאחר אימונים מפרכים במועדון. כשמונים חותרים מכל רחבי אירופה נענו להזמנה, והתקבלו בהתלהבות ובחום על ידי טיטו הבלתי נלאה ואשתו, ה"פרזידנטה", (נשיאת המועדון), שראו כבוד גדול באירוח חותרים שהגיעו כה מרחוק.

ונציה היא עיר מפורסמת ומוכרת, אבל רבים שוכחים שוונציה היא לא רק פיאצה סן מרקו, ארמונות, תעלות, גשרים, גונדולות וסמטאות ציוריות. בעצם ונציה משתרעת על 117 איים קטנים, שחלקם ידועים יותר וחלקם פחות. תחושת החתירה בלגונה של ונציה שונה מכל ים או נהר או אגם שחתרתי בהם אי פעם.

מבחינה גיאוגרפית זה מקום מדהים: הלגונה, שממוקמת בקצה הצפון-מערבי של הים האדריאטי, היא מערכת הידרודינמית מורכבת. שטחה כ-50 על 20 קילומטרים, ובתוכה משתרגות תעלות עמוקות (חלקן מגיע ל-20 מטרים), שמסומנות על-ידי עמודי עץ. תנועת המים בלגונה מושפעת מתחלופת המים בין הלגונה לים האדריאטי, איים רבים ושטחי יבשה שקועים למחצה הופכת את תנועת הזרימה בין הלגונה לים לדינמית עוד יותר.

החתירה בלגונה התגלתה כחוויה דו-ערכית. מצד אחד, החתירה בתעלות, בין איים רבים, מרהיבה ביופייה. מצד שני, מספיק לטבול את המשוט מעט מתחת לפני המים כדי לשלות אותו עטוף בוץ שחור וכבד, שלא לדבר על הניסיון לעמוד במים, לקראת עגינה. השקיעה בבוץ לא מאחרת להגיע.

האי בוראנו, המפורסם הודות לעבודות התחרה שמיוצרות בו | צילום: אייסטוק

אי הזכוכית, אי התחרה, אי הדבר
לאחר יום מפרך, עגנו ללילה ראשון בקמפינג באי טורצ'לו (Torcelo), מוקפים אינספור יתושים. טורצ'לו הוא רק אחד מתוך 117 האיים בלגונה של ונציה, שמחוברים ביניהם ב-409 גשרים, שגם הם משמשים למעבר, לצד הגונדולות והסירות.

שלושה ימי חתירה בין האיים חשפו בפנינו מראות וצבעים, שביקור סטנדרטי בוונציה העיר בלבד מחמיץ. במסענו עגנו לצד האיים המרכזיים והמסקרנים ביותר, חלקם ידועים בזכות עצמם. היו תקופות שבהן היו כה משגשגים, עד כי איימו על כלכלת ונציה.

אחד המפורסמים שבהם הוא האי מוראנו (Murano), שהתפרסם בעיקר בזכות אומני נפחות הזכוכית שעבדו בו כבר מהמאה ה-13, ובבתי המלאכה לזכוכית הפתוחים לביקור. אפשר להתרשם גם מעבודות הזכוכית במוזיאון וטראיו (Vetraio), ובכנסיית סנטה מריה אה דונאטו (Santa Maria e Donato), שנבנתה באותה תקופה שנבנתה כנסיית סן מרקו הידועה של ונציה, ובה ניתן לראות זכוכית מוראנית מהמאות ה-12-13, משולבת בפסיפסים ברצפות ובקירות.

אי מיוחד נוסף הנו האי בוראנו (Burano), שמפורסם בזכות עבודות התחרה שמיוצרות ונמכרות בו. בית-הספר לתחרה, סקואולה דאי מרלטי (Scuola dei Merletti) נוסד לפני מספר שנים כדי לשמר ולהציל את מלאכת התחרה הנכחדת.

סמוך לבוראנו נמצא האי סן פרנצ'סקו דל דסרטו (S. Francesco del Deserto) ובו מנזר מרשים, אך מסקרן עוד יותר האי טורצ'לו (Torcello), שבו שרידים מההתיישבות העתיקה ביותר באיי הלגונה, במאה החמישית לספירה.

"בתוך שעות מעטות מתייבש החולה ונחנק בדמו הצמיג כזפת, מפרכס כולו בעווית ובאנקות צרודות. ושפר מזלו, כפי שאירע לעיתים, אם לאחר שלקה במיחוש קל פקדו ההתקף בדמות עילפון כבד, שממנו לא הקיץ עוד", תיאר תומס מאן ב"מוות בוונציה".

התיאורים האלה עולים לנגד עיני המבקרים באי מאזורבו (Mazzorbo), שנודע בשל בית-החולים במקום, ה"לאזארטו" (Lazaretto). במקור שימשו המבנים בעיקר ימאים, אך בעת הצורך הוסבו למערכת של ביתני מרפאות, חדרי בידוד וכנסיות, בהם אושפזו חולי הדבר והחשודים בהידבקות.

המחלה התפשטה בנשיכות על ידי עכברים וחולדות, אבל בני התקופה האמינו שהמחלה מועברת בנשימה. לכן ביקשו הרופאים להתרחק פיסית מהנבדקים, ועטו על פניהם מסיכות עם מקור ארוך במיוחד.

חגיגות וזיקוקים
בערב השלישי למסענו הצטרפנו לחוגגים. עברנו את התעלה הגדולה, מזגזגים בין הסירות הרבות, והגענו לפתחה של כיכר סן מרקו. קשה היה להאמין למראה עינינו: אלפי סירות מאורגנות בשורות, צפות על המים, מקושטות להפליא על רקע אורות ומנגינות עליזות.

אמנם עברו יותר מ-400 שנה, אך הכל עדיין אקטואלי. גשר כמו זה ששימש את הבורחים מוונציה שוב מונח על המים, החגיגה נערכת באותו מקום ובאותו אופן כמו בפעם הראשונה. בסירות אלפי איטלקים חוגגים, אוכלים, שותים, שרים, רוקדים ולעיתים אף קופצים למים. שייטנו בקלילות עם הקיאקים בין הסירות העוגנות, מוזמנים ללא הרף להתכבד ביין ובפיצה.

בחצות בדיוק הוצתו השמים, ועל רקע כיכר סן מרקו המרהיבה החלה תצוגת זיקוקים, שנחשבת לאחת הגדולות בעולם. במשך שעה בדיוק הוארו השמים בשלל צבעים ודוגמאות יפהפיות.

נלהבים ומותשים חזרנו דרך התעלה, מנסים לחתור לצד סירות נהוגות בידי איטלקים שתויים ועליזים, שבמקום שבעה הקמ"ש המותרים שטו במהירות של 30 קמ"ש. בעזרת פנסים וסטיק-לייטס צלחנו את דרכנו, ולקראת בוקר שמחנו להגיע לקמפינג. למדנו היטב כמה משוחררים האיטלקים בחגיגותיהם, וכמה נעים להצטרף אליהם, עם או בלי משוט ביד.