תפריט עמוד

הקרנבל בפרינטינס – לא מה שחשבתם

הקרנבל בפרינטינס – לא מה שחשבתם

בקיץ מתקיים בצפון ברזיל קרנבל פחות ידוע, פחות תיירותי ופחות שחוק, ואפילו יותר מדליק. דובי לנץ חגג עם אנשים קשי יום, שיודעים לעשות שמח

כשהיינו ילדים למדנו על מחזור המים בטבע. אתם זוכרים – ים, אדים, עננים, גשם, נהרות ושוב ים וחוזר חלילה. בברזיל המחזור הזה מעט שונה: קרנבל, ריקודים, זיעה, אדים, עננים, גשם, קרנבל.

כל מי שהיה שם והצטרף למסה הגועשת, שוצפת, לוהטת ומזיעה של חוגגי קרנבלים ופסטיבלים למיניהם בברזיל, מבין מיד על מה אני מדבר. כשאתה חושב שהחום והלחות והדביקות קשים מנשוא, או אז, כאילו לפי צו אלוהי, נפתחות ארובות השמים והגשם יורד אליך ועליך ושוטף ממך את הזיעה, הדבק והעייפות, ושוב אתה מסוגל להשתולל עד למטר הבא.

כל זה נכון פי כמה, אם אתה נמצא בריאה הירוקה של העולם, באיזור נהר האמזונאס המקדיר את שמיו אחת לכמה שעות, ומפגיש את הלחות שמעל עם הלחות שמתחת, ואפילו עוד יותר נכון, אם אתה משתתף בחגיגה העממית הגדולה ביותר של צפון ברזיל, בפסטיבל ה"בוי-בומבה" (BOI-BUMBA) – הלא היא מלחמת הפרים של העיר פרינטינס (PARINTINS ) שעל נהר האמזונאס.

קשה למצוא סופרלטיבים שעדיין לא נשחקו כדי לתאר את גודל השמחה, ההתלהבות והדמיון. כך שאני מגיע בסוף למסקנה (היקרה, אמנם), שחייבים להשתתף אישית כדי להבין לאן מגיעה נפשו ורוחו של האדם בחיפושיו אחרי שמחה ואושר. ומסתבר שיש אנשים בעולם, שלמרות שהחיים שלהם נראים למערבי אנין כמוני כ"חיים קשי יום", יודעים לעשות שמח.

מאגדת הפר עד עגל הזהב
הכל מתחיל באגדה פשוטה, שיובאה אל איזור האמזונאס על ידי מהגרים שהגיעו מצפון-מזרח ברזיל בתקופת ה"בום" של הגומי בתחילת המאה העשרים: אמא קתרינה הנמצאת בחודשי הריונה האחרונים, ומתחשק לה פתאום, כדרכן של נשים בהריון, לטעום לשון פר. היא מבקשת מבעלה, אבא פרנסיסקו: "הרוג עבורי את הפר הטוב בעדר, את הפר האהוב ביותר על בעל החווה".

בפחדו כי רב פן תפיל אשתו את התינוק, הורג הבעל את הפר, אך נתפס בשעת מעשה על ידי בעל החווה. הוא מושלך לכלא, אך ראו מה רב הפלא – את הפר מחייה רופא האליל, הקוסם רב האון, השאמאן האינדיאני (בסיפור המקורי היה זה רופא קתולי לבן שהציל את הפר), ופרנסיסקו יוצא לחופשי. תחייתו של הפר גוררת אחריה חגיגה ענקית ומסיבה הנמשכת לאורך שלושה לילות, בשלושת הימים האחרונים של חודש יוני בכל שנה – חגיגה שעולה בפאר שלה ובדמיון המושקע בה אפילו על הקרנבל של ריו דה ז'ניירו.

אותו פר, ה-BOI לו חוגגים, "נולד" כתוצאה ממפגש תרבויות האדם הלבן והילידים האינדיאניים של ברזיל, עם לא מעט "תיבלון" אפריקאי. עד היום הפר השמן (BOEUF GRAS) הוא אחד הסמלים הבולטים של חגיגות המארדי גרא בניו אורלינס. ואם ניזכר בתולדות עם ישראל, ניווכח שהפר סימל גם אצלנו את החיים הגשמיים, הגופניים, לעיתים הבלתי מוסריים, האנטי אלוהיים – עגל הזהב של אהרון; הבעל, האל הכנעני שדמותו הייתה דמותו של פר, ועוד. הפר נדד מהתרבויות החקלאיות הפגאניות, בה היה סמל הפריון והצמיחה מחדש, אל הקתוליות.

היה זה רק עניין של זמן עד שהפר הזה ימצא את מקומו גם בתרבות הברזילאית, שהפגישה את הנצרות עם האינדיאנים. כיום חוגגים לפר בכל רחבי ברזיל לאורך כל השנה. יש מקומות שבהם חגיגות הפר מחוברות יחד עם חג המולד, במקומות אחרים הפר נחגג במסגרת הקרנבל, ואילו בצפון מזרח ברזיל החגיגות הללו מתרחשות בדרך כלל בחודש יוני.

פרינטינס, עיר בת כמאה אלף תושבים, על חוף נהר האמזונאס, על האי טופינמברנה ששטחו מעל 7000 קילומטרים רבועים. עיר שלווה כמעט בכל ימות השנה: בתים פשוטים בני קומה אחת מפוזרים לאורך רחובות חצי סלולים וחצי חשופים לקרקע ספוגת המים, מעט מאד מכוניות והמון אופניים, תלת אופן וטוסטוסים ממהרים ממקום למקום. חנויות מעטות ובתי מסחר קטנים. הסירות באות והולכות, חוצות את הנהר הבוצי הענק ומביאות ולוקחות סחורה. טמפרטורה ממוצעת של 35 מעלות, ולחות הממוצעת כ-85 אחוזים.

וכך עוברים החיים בשלווה ובצניעות, עד שמגיע חודש יוני. אז הכל משתנה, בזכות הבוי-בומבה. העיר השקטה הופכת לבמה ססגונית לשירים (הטואדס – TOADAS), לתלבושות המרהיבות, לריקודים ולהצגה הגדולה של אגדת הפר. כנמלים הנמצאות מרבית ימות השנה בקיניהן ומחכות לרגע הנכון לצאת אל אור החמה, כך לובשים תושבי פרינטינס את הפנים השמחות שלהם ויוצאים לחגוג.

העיר נחלקת לאדום ולכחול, לצבעי שני הפרים המתחרים. מבקרים מתחילים לזרום בדרך הנהר ובדרך האוויר, והרחובות מאבדים את שלוותם. השירים החדשים של החגיגה נשמעים מכל פינה, אנשים רוקדים ושרים בכל מקום, הבתים הפשוטים הופכים לפונדקים מאולתרים לאורחים הרבים, כי מלונות כמעט ואין בנמצא.

האורחים שמגיעים במטוסים חייבים למצוא להם מקום לינה בבית פרטי, או באחד המלונות הספורים בפרינטינס. אלה שמגיעים בספינות העוגנות לאורך החוף לאחר הפלגה של 18 שעות ממנאוס, בירת מדינת אמזונאס, חוזרים בבוקר שלאחר ההילולה לישון בתאי הספינות (המועטים) או בערסלים המתוחים זה בצד זה על הסיפון.

כשישבתי במטוס שהביא אותי ממנאוס לפרינטינס, לאחר שלושים ושש שעות של מסע רב המראות, נחיתות ו"ציפיות" בנמלי תעופה, אמרתי למלווה המקומי שלי, שאני מוכן להסתפק במיטה עם סדין נקי ומקלחת. הוא חייך ואמר: הרבה יותר מזה לא יהיה לך. ואכן מצאתי את עצמי בבית דו-קומתי, שהפך למלון אורחים לשעה קלה. בחדר (אחד מיני רבים) שהיו בו חמש מיטות (המזוודה מתחת למיטה), מקלחת ושירותים, ותו לו. אבל הידידויות שפרחו בחדר בין שני ברזילאים, שני פורטוגלים וישראלי אחד לא יינתקו עוד זמן רב.

הפועל או מכבי

בזמן הפסטיבל העיר מכפילה את "תושביה" וכולם שואלים את האורח אם הוא מן האדומים, כלומר,
מהגאראנטידו (GARANTIDO) שלהם יש פר לבן, או מן הכחולים – מהקאפרישוזו (CAPRICHOSO), שלהם יש פר שחור, ולך תסביר להם שאתה נייטרלי. אתה חייב להחליט במי אתה תומך! כל הבתים הקטנים בעיר מסומנים בכחול או באדום ומשפחה של אדומים שיש לה בן "כחול" (או להיפך) זו טרגדיה לא קטנה. ואני, שבחיים לא אהדתי קבוצת כדורגל מסוימת, צריך פתאום להחליט אם אני "הפועל" או "מכבי".

המארגנים החליטו עבורי. קיבלתי כרטיס ביציע האדום, והייתי גאראנטידו למשך שלושת לילות (וימי) הפסטיבל. זה המקום בו אבלה כל לילה במשך שש שעות – בין תשע בערב לשלוש לפנות בוקר. התחרות בין הפרים נערכת באיצטדיון (הנקרא בומבודרומו, BUMBODROMO, על שם המקצב המלווה את החגיגות – הבומבה), המכיל 50 אלף מקומות ישיבה (ואיך לא, האיצטדיון בנוי בצורת… ראשו של פר) – 25 אלף אדומים, 25 אלף כחולים.

תרצה או לא תרצה, אתה חייב להימנות על אחד משני הצבעים. אתה מגיע אל מושבך ומוצא שקית פלסטיק שבה מצחיות (אדומות), סרטי מצח (אדומים), טי-שירט (אדום), אפילו תחתונים (אדומים). מלבד הפריטים הללו תמצא בתוך השקית עצמים שאם זו הפעם הראשונה שלך בפסטיבל, אין לך מושג מה לעשות איתם – בלונים, נרות, פנסים, סרטים בשלל צבעים, ממחטות ססגוניות, משרוקיות וכיוב', וכמובן חוברת עם כל מילות השירים (של האדומים). אבל אל דאגה – במהלך התחרות הכל יובהר בפרוטרוט.

בשעה תשע בערב בדיוק, ב28 ביוני, ניתן האות לפתיחת הקרב של הערב הראשון. אל הזירה עולה הכרוז של גאראנטידו לקול שאגות העידוד של הקהל האדום. בצידו השני של האיצטדיון יושב הקהל הכחול בדומיית מוות. אחרי דברי הכיבושין והתהילה שמרעיף הכרוז על קבוצתו, מתחיל ה"מופע" עצמו. אל הזירה נכנסים 400 נגני כלי ההקשה (אצל האדומים הם נקראים "בטוקדה", אצל הכחולים – "מארוז'דה") ומאותו רגע סוערת הזירה והמחצית האדומה של האיצטדיון במשך שלוש שעות רצופות ללא רגע מנוחה.

בזירה מובא סיפור די אבסורדי ומטופש הנטוע אי שם באגדות ומיתולוגיה של שלושים שבטים אינדיאניים שחיו באגן האמזונאס ומשלב צעירים (וצעירות) חשופים לבושים בנוצות בלבד, דרקונים יורקי אש, מפלצות פרה- היסטוריות, צלחות מעופפות, זיקוקין די נור ותמרות עשן, וכמובן גם את גיבורי העלילה – אמא קתרינה ואבא פרנסיסקו הזוממים על הפר, בעל החווה, יפהפיית הכפר – הנערה האינדיאנית היפה ביותר בחווה המאוהבת בפר, השאמאן – אותו רב-מג ורופא אליל, וכמובן – הפר עצמו, שכניסתו לזירה (אם מלועו של דרקון או מפתח צלחת מעופפת) לאחר כתשעים דקות של מופע גורמת להיסטריה על היציע האדום – בעוד הכחול נותר בדממת מוות.

לעיתים נמצאים בזירה רק מתי מעט על במה חשופה, לעיתים כמה אלפים על קונסטרוקציות נעות כדוגמת הקרנבל בריו, והכל מוביל לקראת הפינאלה בה יוצאים הפר (אני מקווה שהבנתם שאין זה פר אמיתי אלא גבר בתחפושת), בזמן הפסטיבל ויפהפיית הכפר שלובי זרוע אל עבר השקיעה (בעצם הזריחה קרובה יותר).

ההצגה האמיתית היא ביציע
ככל שהמופע הזה מדהים הרי המופע הבלתי יאומן קורה ביציע. מול הקהל (האדום) עומדים שלושה מנצחים שמנחים אותו בדיוק מה לעשות – כולם לקום, כולם לנפנף בבלון אדום ביד ימין ובבלון צהוב ביד שמאל, עכשיו הזמן להדליק את הנרות (כמובן שאז כבים האורות בכל האיצטדיון), ועכשיו כולם מנופפים במטפחות הירוקות, עושים גלים כמו במשחק כדורגל, וממש כמו במשחק כדורגל פתאום יורד דגל אדום ענק ונפרש מעל לראשי 25 אלף ה"אדומים". משפחות שלמות על טפם וזקניהם מגיעות לאיצטדיון לעודד את הפר שלהם, אך בעיקר להופיע בעצמם על היציעים, כשכולם יודעים את התנועות ואת מילות השירים מזה כמה חודשים. לצורך התרגולת יש לכל "צבע" מועדון ושטח אימונים משלו הסגור בפני "מרגלים" מהצבע היריב.

בתום המופע בן שלוש השעות של האדומים נרגע היציע האדום ואז מתפרץ הר הגעש הכחול למשך שלוש השעות הקרובות, ואז ישובים האדומים בשקט מוחלט – אסור להפריע לקבוצה המתחרה ובודאי אסור לעודד אותה, כי אז יחליטו השופטים (המיובאים בכל שנה ממדינה אחרת בברזיל) להוריד לקבוצתך נקודות. כך במשך שלושה לילות – לילה אחד מתחילים האדומים, בלילה השני הכחולים ובשלישי – שוב האדומים (לפי הגרלה).

השופטים מנקדים את המופעים לפי קטגוריות שונות – השירים, כלי ההקשה, הרקדנים, הכוריאוגרפיה, התלבושות, במות הענק הנעות, הדמויות המרכזיות, הכרוז, הזמר שמנווט את כל הסיפור (בקבוצת האדומים הזמר מזה שנים רבות הוא אליל איזור האמזונאס – דויד אסייג, יהודי עיוור בעל קול מדהים, שמשפחתו היגרה לפני דורות מצפון אפריקה לצפון ברזיל), הקהל המעודד, ועוד קטגוריות שזר לא יבין אותן.

ביום למחרת החגיגות, דהיינו ב1 ביולי, מתפרסמות התוצאות, ובשנה האחרונה היו אלה האדומים (בזכות שחקן הרכש החדש ביציע – עבדכם הנאמן), שהסתובבו ברחובות העיר קורנים מחייכים ורוקדים – גאראנטידו ניצחו!!! (לימדתי כמה אוהדים לשיר בעברית – "הנה הם באים – השדים האדומים").

לאחר שבוע של הילולת פסטיבל חזרה פרינטינס להיות עיר שלווה בלב ירוק העד של יערות הגשם, וכל האגדות האינדיאניות ישמשו בסיס גם לחגיגות ה"בוי" בשנה הבאה. לו רק אנחנו היינו מסוגלים לפתור את הבעיות והיריבות בינינו לבין שכנינו על זירת איצטדיון זה או אחר בלווי מוסיקה, ריקודים וזיקוקין דינור – או אז היה מצבנו טוב יותר.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *