תפריט עמוד

המאיה – תרבות עתיקה, פנים חדשות

המאיה – תרבות עתיקה, פנים חדשות

חקר המאיה חי ותוסס: אתרי מאיה לא מוכרים נחשפים ביערות מרכז אמריקה, חוקרים מנסים לפענח את כתב הסתרים של התרבות העתיקה, ארכיאולוגים חושפים פרטים חדשים על אורח חיי תושבי הערים. כל אלה מנסים לשפוך אור על השאלה הגדולה - מדוע נעלמה התרבות המפוארת?

 שמש גדולה ואדומה התרוממה מעל אתר המאיה בפאלנקה, שבמחוז צ'יאפס, מקסיקו. בשעת בוקר מוקדמת מגיחים בנייני העיר המתה מן הצל, בוהקים באור השמש. מקדשים פזורים בהרמוניה, שרידי מובלעת אנושית בסבך יער העד הירוק, הפרוש על הגבעות סביב. קוף נוהם, זוג טוקאנים חולף ממעל, קופי עכביש משתרגים בין הענפים.

 

אני עולה אל מקדש הכתובות, מדרגות תלולות ומרשימות המטפסות על בסיס פירמידה רחב. על ארבעת עמודי הכניסה שרידי תבליט המתארים דמויות. במבט ראשון קשה לראות ולהבין. אחר כך נשבים בקסם. על קיר האולם הפנימי לוח ובו 620 הירוגליפים (כתב תמונות או הברות, מה שנהוג לכנות "כתב חרטומים"). קל לספור. זהו מלבן סימטרי. את הרצפה מכסים לוחות אבן גדולים.

 

ב-1952 גילה כאן הארכיאולוג המקסיקני אלברטו רוס את אחת התגליות המרעישות של המאה ה-20: מתחת לאחד הלוחות, בו יש שורה כפולה של חורים, הסתתר גרם מדרגות. במדרגות אלו אני יורד אל לב הפירמידה. במשך ארבע עונות חפירה פינו את מה שהצטבר כאן במהלך השנים. באמצע הדרך משתנה כיוון המדרגות והן מגיעות אל חדר פנימי, הנמצא במפלס של בסיס הפירמידה. פה גילה רוס שרידי שלדים של חמישה או שישה אנשים צעירים, שהוקרבו לאלים. את סוף המעבר חסמה אבן משולשת גדולת מידות, שהיום מונחת בצד המעבר ומאפשרת מבט אל מה שהיה חבוי מאחוריה – קברו של המלך פאקאל "המגן". בפנים מונח לוח אבן גדול ומגולף, המכסה את הגומחה – הסרקופאג המונוליטי. כאשר הורם הלוח נמצא שלד גופתו של פאקאל. פני הגולגולת היו מכוסות במסיכת מוזאיקה מדהימה של אבן הירקן (JADE), הנמצאת כיום במוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי. 

אתר המאיה בפאלנקה במקסיקו. בלב הפירמידה נמצאו ב-1952 גופותיהם של כמה צעירים מבני המאיה שהוקרבו לאלים

 

אני עולה בחזרה למעלה. בראש המדרגות מסנוור האור את עיני והדשא הרטוב נוצץ בשמש. האתר ריק ממבקרים. אני עוצם את עיני ומדמיין את צ'אן באהלום – "נחש היגואר" – בנו של פאקאל, יוצא מלב הפירמידה, לאחר שהניח שם את גופת אביו, חלוש מכמה ימי צום. הקהל האדיר עומד כבר מזה כמה שעות בדממה למרגלות הפירמידה, ממתין לפולחן. צ'אן באהלום לוקח להב חד של האבן השחורה והמסתורית (אובסידיום), ששבב שלה מונח כעת על שולחני ודוקר בחוזקה את איבר מינו, אולי גם משחיל חוט דרך הפצע ומניח לדם להיספג על קליפות של עצים. לאחר מכן הוא יורד, תשוש לגמרי ואפוף הזיות, במדרגות התלולות אל העם. בגאווה הוא מציג לקהל את קליפות העצים המוכתמות בדמו ומשליך אותן אל לב המדורה הבוערת, סביבה ניצבים הכוהנים ובני האצולה. הוא מבשר מהו המסר שקיבל מהאלים.

 

תיאור בדיוני? תסריט לסרט אמריקני שמתיימר להציג מיתוס? לאו דווקא. התיאור לעיל קרוב כנראה למציאות והשאלות שהוא מעורר עומדות בלב המחקר הארכיאולוגי העכשווי של תרבות המאיה. מי היו בני המאיה? מי היו האנשים שבנו את מאות ואולי אלפי האתרים המופלאים דוגמת אלה שבפאלנקה, אושמאל, צ'יצ'ן איצה, טיקאל, טולום וקובה, הפזורים בשטח הרחב מיוקטאן שבמקסיקו ועד להונדוראס? מדוע זנחו אותם? מה היה אורח חייהם? כיצד רכשו את הידע הנרחב במתמטיקה ובאסטרונומיה עליו מעיד לוח השנה שלהם? הכתב הציורי המוזר שלהם, מבני הפירמידות המרשימים, התכנון האורבני של היישובים, הסגנון האמנותי המתוחכם, שבא לידי ביטוי בציורי הקיר והתבליטים, הקדרות הפוליכרומית המפותחת, כל אלה מסקרנים את החוקרים המתמקדים בהבנת תרבות המאיה מזה כ-150 שנה.

מפת אתרי המאיה במרכז אמריקה

כתב מסתורי

הרפתקה ארכיאולוגית מופלאה זו החלה בתחילת המאה ה-19. אדם בשם קונסטנטין ראפינסק הסתקרן מדיווחיהם של הבארון אלכסנדר פון הומבולט ואנטוניו דל ריו. הם סיפרו על כתב מוזר ומסתורי שמצאו במסעותיהם באיזור הידוע כיום בשם צ'יאפס, שבמקסיקו. ראפינסק היה הראשון שזיהה את הכתב ככתב המאיה, הצליח לפענח את המספרים, ופרסם את תגליתו ב"סאטרדיי איבניניג פוסט" ב-13 בינואר 1827. הוא גם שלח את תוצאות מחקרו לשאמפוליון, ששמו יצא לפניו בזכות פיענוח כתב החרטומים המצרי.

 

אבל מה שהצית את דמיונם של אלפי קוראים היה דווקא ספרו של החוקר ועורך הדין האמריקאי ג'ון לויד סטפנס, "אירועי מסעות במרכז אמריקה, צ'יאפס ויוקטאן", שיצא לאור ב-1841 ולווה ברישומים של הצייר האנגלי פרדריק קאטרווד. הספר, שחשף מידע על התרבות האבודה של המאיה, הפך לרב מכר בארצות הברית ובאירופה. ספרים חשובים לא פחות הופיעו בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20, ביניהם קטלוג ארכיאולוגי של אתרי המאיה שפרסם החוקר האנגלי, אלפרד מאודסליי, וקובץ מאמרים ורישומים של טאוברט מאלר מאוניברסיטת הרווארד.

 

החוקרים הסכימו על כך שהתרבות הקלאסית הגדולה של המאיה פרחה במשך יותר מ-1,000 שנים, בין 200 לפני הספירה ל-900 לספירה, ודעכה במפתיע. מאות ערים ומבנים קבורים תחת המעטה ההדוק והסמיך של יער העד, יחד עם כתובות מסתוריות, שרק מעטים הצליחו לפענח וקברים המכילים אוצרות. לפי הערכות גסות של החוקרים רק אחוז אחד מאוצרות תרבות המאיה שרד באקלים הטרופי. למרות זאת זהו אחד מתחומי המחקר המסעירים ביותר כיום, המושך אליו ארכיאולוגים, היסטוריונים של אמנות, אנתרופולוגים, מפענחי כתבים, בלשנים וחוקרים חובבים נלהבים. ההתלהבות האינטלקטואלית והרגשית הדביקה גם נוסעים סקרנים כמוני.

 

רק מי שצעד או שהה ביער העד הסבוך, באקלים החם והמתיש, יכול להבין את המאמץ הפיסי של החוקרים הראשונים. הם סחבו איתם מצלמות כבדות והנציחו כתובות ומבנים על לוחות זכוכית. אלה נותרו לא אחת כעדות יחידה לאוצרות הללו, שנהרסו במהלך השנים או נשדדו בידי שודדי עתיקות.

בין דוגמאות האריגים של בנות המאיה במקסיקו ובגואטמלה יש דמיון מפתיע לדוגמאות המופיעות בתבליטי אבן בערי המאיה העתיקות | צילום: יגאל צור

ב-1913 הציע הרברט ספינדן, ובעקבותיו החוקר הידוע סילבאנוס מורליי, הסבר מקיף למשמעות הכתב הלא מפוענח של המאיה. כך תיאר ספינדן תבליט ידוע מיאשצ'ילאן: "על גופות השבויים יש סימנים המתעדים כנראה את שמותיהם וזמן שבייתם. על החלק העליון של האבן יש שתי רצועות של סימנים המגוללים, כנראה, את סיפור הניצחון או מידע אחר בעל עניין היסטורי". מורליי טען אף הוא שעל כתובות האבן: "מתועדים קטעים מההיסטוריה של המאיה. בדיוק כאן נמצא שדה המחקר העשיר ביותר של העתיד, שכן רק פיענוח מוצלח ייתן את המשמעות האמיתית של כתב המאיה".

 

השערות אלו לא התקבלו בתחילה, משום שנשללו על-ידי החוקר הכאריזמטי ג'י. אריק תומפסון, שנחשב לאחד החוקרים הדגולים של המאיה. ב-1950 טען תומפסון שכתב המאיה מתאר רק את הזמן החולף. כיום ברור לכל שטענתו היתה מוטעת. "ההתקדמות האינסופית של הזמן היא החידה הגדולה ביותר של דת בני המאיה," כתב תומפסון, "נושא זה העסיק את מחשבת המאיה באופן חסר תקדים בתולדות האנושות. לאור זאת לא היה מקום לתיעודים אישיים, שכן, ביחס למרחב הזמן מצטמקים האדם ופועלו לדבר חסר ערך. להוסיף פרטים על מלחמה ושלום, נישואין ואירוסין, למהלך הרציני של תקופות הזמן, זה כמו תייר החורת את ראשי התיבות של שמו על דוד של מיכלאנג'לו".

 

תחום מחקר זה, הניסיון העקבי להבין את כתב המאיה המוזר, את הכתובות והציורים החקוקים בסלע, הפך בשנות השבעים של המאה ה-20 לתחום מחקר סוער ביותר. ב-1973 הצליחו שלושה חוקרים, ובראשם לינדה של, לפצח כתובות בכמות מספקת כדי לשחזר את ההיסטוריה של פאלנקה מן המאה השביעית ועד לדעיכתה בסוף המאה השמינית. הפיענוח הזה, שהושג במה שהחוקרים עצמם כינו "הארה" בת כמה שעות בכנס אקדמי בפאלנקה, זכה מאז לאישושים מדעיים רבים.

 

למרות ההצלחה הזאת, ולמרות שחלפו מאז כבר יותר מעשרים שנים, הכתב של המאיה מציג עדיין תעלומות קשות בפני החוקרים והתחום עדיין תוסס מאוד. פועלים בו כמה צעירים מבריקים כסטפן יוסטון ודייוויד סטיוארט. והויכוחים הסוערים ביניהם עוסקים במשמעותן של הכתובות ובדרכים לפרש את הטקסטים שכבר הצליחו להבין. אחת הטענות היא שיש להתייחס לטקסטים אלה בחשדנות רבה, כיוון שהם תעמולה של שליטי המאיה ולא עדויות היסטוריות אובייקטיביות. החומרים איתם עובדים חוקרי הכתב הם שרידי הספרים של בני המאיה ובעיקר כתובות, תבליטים וחריתות הפזורים במאות אתרי המאיה במקסיקו, בגואטמלה, בבליז, בהונדורס ובאל סלבאדור

אתר טיקאל בגואטמאלה. העיר החשובה, שננטשה לפי כאלף שנה, השתמרה הודות לחסותו של הג'ונגל

עם צמא דם

התיאוריה של תומפסון לגבי תוכנו של כתב המאיה לא היתה התיאוריה היחידה על בני המאיה שהתמוטטה. אחת ההשערות הראשונות והמקובלות מאוד היתה שבני המאיה היו איכרים שקטים ושוחרי שלום, שחיו סביב מרכזי פולחן גדולים. כיום ברור לרוב החוקרים שהם היו עם שואף מלחמה וצמא דם. מלחמות ופשיטות לשם תפיסת שבויים, היו חלק מהסדר החברתי המקובל שלהם. כמו שריצו את האלים בדם המלכים, כך הזינו אותם בדם של אצילים שבויים.

 

על פי הפופול וו, "ספר הקהילה", שכתב אינדיאני בן קיצ'ה מאיה במאה ה-16, המערב בתוכו עובדות היסטוריות, מיתוסים ופולקלור, נוצרו בני האדם מצמח התירס, כדי להעניק בעזרת תפילה וקורבנות אדם מזון לאלים. הם היו היצירה האחרונה בכמה מחזורים של בריאה והרס, שבכל אחד מהם נוצר סוג אחר של בני אדם. כל בני האדם הקודמים הושמדו לאחר שעם בריאתם חדלו מלחשוב על בוראיהם. על סופם של אנשי העץ מסופר למשל: "הם הוטבעו במבול. שרף כבד ירד מהשמיים. זה ששמו קוטקובאץ בא ועקר את עיניהם. קאמלוץ בא וכרת את ראשיהם. קוצבאלאם בא ואכל את בשרם. טוקומבאלאם בא אף הוא, שבר ומעך את עצמותיהם ועצביהם, כתש ושחק את עצמותיהם". משרידי אנשי העץ, מספר הספר, נוצרו אנשי הקופים.

 

שליטי המאיה מצאו תמיד צידוקים תרבותיים להקרבת קורבנות אדם: מחגיגות דתיות וממסדיות ועד לאירועי ספורט כמו משחק הכדור יוצא הדופן, ה"פוק-פוק", שבסופו נערף ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת (או המנצחת לפי גרסה אחרת). מגרש ה"פוק פוק" הגדול ביותר במרכז אמריקה נמצא בצ'יצ'ן איצה שבמקסיקו. אורכו 149 מטר, רוחבו 30 וגובה קירותיו 8.2 מטרים. המגרש בנוי על הציר מזרח מערב וצורתו כצורת האות I. על הקירות יש שתי טבעות אבן, מעין סלים. חוקי המשחק אסרו על שבעת השחקנים לתפוש את הכדור בידיהם. רק ראש הקבוצה יכול היה להכות בו באגרוף. ההוראות מתבררות בפירוש המילולי של שמו של המשחק: "מרפק, מותן, ברך".

 

על הקירות במרכז המגרש יש כתובות המתארות את המשחק. אחת מהסצינות מתארת את כריתת ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת. בצד ימין מתואר הגוף נטול הראש עם שישה נחשים, כשהדם פורץ לכל עבר. בצד שמאל מתוארת דמות של שחקן האוחז בימינו בסכין האבן ושמאלו מושיטה קדימה את הראש שנערף. תחתיו ניתן לראות את הכדור, שפניו כפני גולגולת, שכן לא אחת שימש הראש ככדור משחק לביזוי המנוצחים.

 

משחק הכדור, טוענים החוקרים, שימש מטרות רבות. הוא היה לא רק משחק ספורט, אלא גם ובעיקר פולחן בעל משמעות. לעיתים הכריחו שבויים לשחק במשחק, כשהמפסידים הוקרבו לאלים. לעיתים נקשרו הקורבנות ככדור ונזרקו במורד מדרגות המקדש. בצורתו הרוחנית ביותר היה המשחק מימוש מטפורי של סיפור מיתולוגי: מלחמתם של התאומים בעולם התחתון, שיבאלבה, ולעיתים קרובות היוו את הרקע המטפורי לאירועי הקרבת קורבן שבאמצעותם הכריזו מלך או יורשו על כוחם.

 

מגרש המשחקים נתפס גם כדרך המובילה אל העולם התחתון, זאת משום שהעונש על ההפסד היה הקרבת המפסיד לאלים. לוחמים מחופשים לציפורים שלפו לנידונים את הלב כשנחש הנוצות, קוקולאקאן, מעופף מעליהם. במוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי ניצב פסל המראה את תנועת הקורבן מכופף את החזה קדימה, כך שבתנועת סכין אפשר היה לחדור לבית חזהו ולעקור את ליבו המפרפר.

 

אלו שמנהגם של המאיה נראה להם אכזרי, צריכים לזכור שהמאיה לא נלחמו כדי להרוג, אלא כדי להקריב את אויביהם בטקסיות לאלים. אין ספק שהעובדה שבתרבותנו שולחים המנהיגים את מיטב הנוער אל שדה הקרב, היתה מזעזעת את בני המאיה. מנהיג המאיה היה יוצא בעצמו לקרב ונלחם פנים אל פנים נגד אויבו. לעיתים הכריע מאבק זה את גורלן של ערים יריבות.

השוק הכפרי בסולולה שבמרכז גואטמלה | צילום: נלי שפר

העיר והעולם

אני פוסע במגרש בו שיחקו המאיה "מרפק, מותן, ברך". צ'יצ'ן איצה הוא אתר גדול מלא תיירים, שנדבקו בחיידק המאיה, המשוטטים כשבידיהם ספרים ומצלמות, מדברים למיקרופונים ומקשיבים להסברים. אני פוסע ממבנה למבנה, טרוד, מחפש זוויות התבוננות שונות. מודד הכל בעיניים וברגליים. אי אפשר שלא לחוש בתחכום של המקום. תפיסות אסטרולוגיות, קוסמיות והיסטוריות מוטבעות בכל מבנה, תבליט או כתובת.

 

אין כמעט ספק בלב החוקרים שערי המאיה הן מודלים סימבוליים של העולם. למרות הריחוק הגיאוגרפי איני יכול שלא לחשוב על מאנדלות בודהיסטיות. לא הופתעתי כשגיליתי שחוקר מאיה בעל שיעור קומה כמיכאל ד. קו כתב (בספרו ה"מאיה") על האפשרות שתרבויות מרכז אמריקה הושפעו מתרבויות אסיאתיות, דרום-מזרח אסיאתיות וסיניות. הוא מציין במיוחד את הדמיון בתפיסה הקוסמולוגית, החל מהדמיון במבנה לוח השנה עד לתפיסה הדומה של ארבעת כיווני הרוחות, שסומנו בדמות של חיה, צבע, צמח ודמות אל דומה.

 

היקום של המאיה היה מורכב משלושה אזורים: קשת השמיים זרועת הכוכבים, העולם האמצעי והסלעי של האדמה, הניזון מדם המלכים ונותן פירות ופרחים; והעולם התחתון, העולם של המים הכהים. הציר המרכזי של היקום היה ציר השמש בתנועתה היומית ממזרח למערב. לכן המזרח, בו נולדת השמש, היה הכיוון החשוב ביותר. בתרשימי העולם של המאיה המזרח מופיע תמיד למעלה. מערב, שם השמש מתה, הוא תמיד שחור ולמטה. הציר מרכזי שחיבר את כל העולמות היה עץ העולם, ששורשיו בעולם התחתון, גזעו בעולם האמצעי – העולם של בני האדם, וענפיו נוסקים אל השמיים. 

 

עבור המאיה היה העולם האמצעי חי וטעון באווירת קדושה, במיוחד במקומות כמערות והרים. נקודות כוח אלה העתיקו המאיה לאחר מכן למבנה הערים. הפירמידות, למשל, היו מעוטרות בדמות מפלצת הוויץ (WITZ), מלה המציינת הר או גבעה. הפירמידות נבנו על גבי פירמידות קודמות, הכילו אותן בקרבן, וכך הוסיפו וצברו עוצמה. המקדש שבראש הפירמידה מוביל אל המערה שבלב ההר, שהיא הדרך המובילה אל עולם הרוחות והאלים. בתוך המערה גדל עץ העולם, המסמן את מרכז היקום. קבוצת פירמידות נתפסה לכן כרכס הרים המתרומם מעל ליער העד. הכיכרות שבין הפירמידות היו מלאות בלוחות אבן שנקראו "עצי אבן", ועליהן דמויות המלכים.

 

אני נכנס אל החלל הפנימי בפירמידה הגדולה של צ'יצ'ן איצה. שלא כמו בפאלנקה אינך יורד כאן אל לב הפירמידה, אלא עולה אל מרכזה. בחלל הפנימי העליון דמות מרשימה, אפילו מפחידה מעט, של יגואר. כאן, לבד, קל לעשות מסעות רוחניים בזמן. אתה נע בעולם האמצעי, אבל מוקף בעולמות האחרים מכל עבר וקיומם מוחשי בכל מבנה, תבליט וסימן.

 

חשוב להבין שמרכז היקום, עץ העולם של המאיה, אינו מצוי בנקודה קונקרטית בעולם, כמו האבן העגולה במקדש השמיים בבייג'ינג, או אבן הכעבה במכה. זוהי מהות מופשטת, שיכולה להתממש באמצעות פולחן בכל מקום בנוף הטבעי או בנוף מעשה ידי אדם. היא התממשה גם באישיותו של המלך, שעלה מלב הפירמידה במצב אקסטטי וביצע את הפולחן החשוב מכל – הקזת הדם.

 

כאן בצ'יצ'ן איצה אפשר להבין את המבנה הפוליטי-חברתי של המאיה, שכן העיר גדולה דיה כדי לשמר את תחושת המרחב העירוני. תרבות המאיה לא היתה אימפריה אחת גדולה, אלא קובץ של ערי-מדינה, שבכל אחת התגוררה אוכלוסייה של כ-40 אלף תושבים. היו אלה מרכזים עירוניים עצמאיים, בדומה לפוליס היווניות. הקרבה התרבותית והלשונית, והקשרים החברתיים והכלכליים לא מנעו מהן להילחם זו בזו. סכסוכים מקומיים הפכו מהר מאוד למלחמות עקובות דם, ואלה היו כנראה אחת הסיבות להתפוררותן של ערי המאיה ב-900 לספירה. עם זאת בכמה אזורים כמו בצפון בליז וביוקטאן המשיכו בני המאיה את אורח חייהם המיוחד עד לכיבוש הספרדי. יוקטאן נכבשה ב-1541, אך שבט איצה הצליח לעמוד בלחץ המתקפות של הספרדים עד 1697.

 

למרות הדמיון בין הפירמידות, המבנים והתבליטים בערי המאיה השונות, יש גם הבדלים ניכרים. חלק מההבדלים נובעים מכך שהערים נבנו בתקופות היסטוריות שונות, או שהיו נתונות להשפעות ארכיטקטוניות שונות, אבל ההבדל העיקרי נעוץ בכך שכל עיר בנתה את עצמה סביב רעיון אחר, כך שהתבנית של הערים אולי דומה, אבל הסיפור והתוכן שונים. צ'יצ'ן איצה תיעדה את המעבר התרבותי-היסטורי של בני השבט מקבוצת פולשים מן הים, שנאחזה בקצה חצי האי יוקטאן, לקבוצה שבנתה את אחת הערים המפוארות והחזקות ביותר. פאלנקה המסתורית, לעומתה, מתעדת את יישוב ההדורים בין המלכים השונים באמצעות זיוף הירושה. המבנים, הכתובות והתבליטים המפוזרים בה הם בעיקר צידוקים מיתיים של פאקאל וצ'אן באהלום לתקפות שלטונם.

תיעוד האירועים והשושלות על פני משטחי האבן של המקדשים, הארמונות והקברים הוא מצבת זיכרון לעבר. האם זה יועד לחיים או למתים? התשובה היא כנראה לשניהם. אין ספק שהמסר היה לבני העם שביקרו במרכז העירוני-פולחני, אבל חלק מהכתובות האלה חקוקות במקומות סמויים מן העין כקברי המלכים ומטרתן ללוות את המת לעולם התחתון.

 

 

 

מסכת מאיה מהמוזיאון לארכיאולוגיה במקסיקו | צילום: Wolfgang Sauber, GFDL

כוכבי המאיה 

בטיקאל, אתר המאיה בחבל פטן שבגואטמלה, אני פוסע לצידו של עמנואל, בן תערובת צרפתי ואינדיאני, איש מעניין, עצוב ושקוע בעצמו. בטיקאל היער חי ונושם בין החורבות. מטפסים ושורשי עצים מכסים שרידים שעדיין לא נחפרו. קשה לתפוס את התמונה הכוללת של המקום הענק הזה. בשטח של כתשעה קילומטרים רבועים זוהו כשלושת אלפי מבנים שונים. כשהיתה טיקאל בשיאה, במאה ה-4, התגוררו בה כ-90 אלף תושבים. אם הדבר נכון, ורוב החוקרים מסכימים על נתון זה, הרי שהצפיפות לנפש בעיר היתה גדולה מזו של עיר ממוצעת באירופה או באמריקה.

 

עמנואל מכיר את טיקאל שנים רבות והמקום עדיין מסעיר אותו. בדרך הוא מצביע על צמחי התועלת השונים שהיו בשימוש המאיה, שרובם עדיין בשימוש כיום: אגוז הלחם האכיל, שמקליפתו התוססת מכינים חומץ ויין; אמלה, סוג של פיקוס ממנו הכינו המאיה נייר; עץ המטאטא, דקל, שקוציו החדים שימשו לתפירה, ומינים שונים של צמחי רפואה ובושם שאינם מוכרים לי.

 

אני עולה על הפירמידה, הידועה כמקדש ארבע. זהו המבנה הגבוה ביותר המוכר לחוקרים, 64 מטרים. כאן למעלה, לאחר טיפוס על סולמות עץ וברזל, נפרסת שפעת המרחב הירוק על פני קילומטרים רבים. מלמעלה נראים תוכיי הדררה כציפורים זעירות. כאן, בתקופה של הצלחה פוליטית וכלכלית, ניהלו המאיה מלחמה מסוג חדש, שנקראה "מלחמת הכוכבים". ב-16 בינואר 378 לספירה כבשה טיקאל עיר מתחרה שכנה בשם אושאקטון (UAXACTUN). זאת לא היתה מלחמה מסורתית כפי שהיתה נהוגה עד אז, מלחמה לשם תפיסת שבויים, המתנהלת בין אצילים בודדים הנלחמים על כבודם וחייהם, אלא מלחמה של כיבוש ומוות, בה זוכה המנצח בממלכה של המפסיד. מלחמה כפי שהיא מוכרת לנו.

 

המאיה אימצו סוג זה של מלחמה בהשפעת אחד הכוחות התרבותיים המרכזיים במרכז אמריקה – טאוטיהואקאן (TEOTIHUACAN) – עיר ששכנה בעמק של מקסיקו והגיעה לשיאה במאות השלישית והרביעית לספירה. לא רק את האופן החדש של הלחימה שאלו בני המאיה מטיקאל ואושאקטון מתרבות זו, אלא גם פולחן ולבוש הקשורים למחזור כוכב נוגה. הם קשרו את נוגה למלחמה ותיאמו את הקרבות למחזור הופעתו בן 78 הימים. לא ברור עדיין מדוע קישרו המאיה בין הכוכבים למלחמה, אם כי ברור שקישור זה היה גם נחלת ממלכות אחרות, מאוחרות יותר, כמו האצטקים.

 

גרמי השמיים קשורים גם לאחד הסיפורים המיתיים הידועים ביותר: מלחמתם של התאומים בעולם התחתון. המלחמה מתחילה במגרש משחק הכדור. התאומים משחקים ועושים רעש מעל לראשם של שליטי העולם התחתון. מוות אחד ומוות שבע (או אולי המוות הראשון והמוות השביעי) קוראים לאלי המוות ולכל המחלות לבוא ולהרוג את האחים. בערמומיותם מצליחים השניים לנצח את אלי המוות ולהשמיד את הממלכה הרעה של שיבאלבה. בעקבות ניצחון זה הם עולים לשמיים והופכים להיות השמש והירח. 

 

 

מספרים בכתב המאיה. הכתב פוענח בתחילת המאה ה-19

 

חיי כפר

לאחר כמעט מאתיים שנה של מחקר הידע שלנו על המאיה רחב יותר. לא מעט ידוע על חיי היומיום שלהם, זאת תודות לתאווה של המיסיונרים הספרדים הראשונים, שתיעדו את תרבות בני המקום, לפני שהכריחו את התושבים להמיר את דתם לנצרות. 

 

אנשי המאיה התקיימו מחקלאות וציד, גידלו כותנה ויצרו אריגים. אחד ממרכיבי המסחר החשובים ביותר שלהם היה המלח. זרעי הקקאו (דומה מעט לזרע הקיקיון) שימשו אותם ככסף. מרבית המסחר היה דווקא דרך הים, שכן מצבן של הדרכים היבשתיות היה ירוד. תומפסון כינה את המאיה: "הפניקים של מרכז אמריקה".

 

מייד לאחר הלידה היו האימהות מצמידות לראשם של ילדיהן הרכים שני לוחות עץ מהודקים, כדי להפוך את הגולגולת לשטוחה ובולטת קדימה. מראה זה היה סימן של יופי. בין גיל ארבע ל-12 עברו הילדים טקס טבילה שלאחריו היו הבנות בשלות להקים משפחה. בנים גדלו בנפרד ממשפחותיהם בבתים מיוחדים, בהם ביקרו זונות דרך קבע. הבנות שגודלו על ידי אימהותיהן נענשו קשות כאשר התנהגו באופן שנחשב כלא מוסרי. החברה היתה לרוב מונוגמית ועל גילוי עריות הוטל עונש מוות.

 

האסתטיקה של המאיה היתה שונה משלנו. הם נהגו לצייר ציורים על השיניים הקדמיות, או לצפותן באבן הירקן. גברים צעירים צבעו עצמם בדרך כלל בשחור וכתובות קעקע עיטרו את גופם של גברים ונשים. פזילת עיניים נחשבה כדבר אסתטי ונהגו ליצור אותה או להגבירה על ידי תליית חרוזים קטנים מעל לאף.

 

השאלה הגדולה היא מדוע "נעלמה" תרבות זאת כמעט במפתיע בסביבות 900 לספירה. למעשה צריך לנסח את השאלה אחרת: מדוע דעכה תרבות המאיה לכדי תרבות איכרית מינימלית בעובי יער העד? המלחמות הרבות הפכו בהדרגה את הערים לעיי חורבות. ייתכן גם שהניצול האינטנסיבי של הסביבה גרם להפרת האיזון האקולוגי ביער הגשם, פגע במקורות המזון והביא לתקופות של רעב (שלדים מהתקופה הקלאסית המאוחרת הראו סימנים של תת-תזונה). סיבה משוערת נוספת היא מחסור במים בעקבות התפוצצות אוכלוסין, שכן בשלבים המאוחרים של תרבות זו חיו על קילומטר רבוע 200 בני אדם.

 

כך או כך ב-900 לספירה דעכה תרבות המאיה המפוארת ומה שנותר מעברה העשיר הן ערים חרבות אי שם בלב הג'ונגל. אלא שבני המאיה חיים. למעשה מעולם לא חדלו לחיות בשטחים בהם התגוררו אבות אבותיהם. על פי ההערכה המקובלת חיים 1.2 מיליון בני מאיה בחבל צ'יאפס, בדרומה של מקסיקו. חמישה מיליון נוספים פזורים בחבל יוקטאן במקסיקו ובאזורי המאיה בבליז, בגואטמלה, בהונדוראס ובאל-סלבדור. מבחינה אתנית אין ספק בכך שתושבי מרכז אמריקה המכונים צאצאי המאיה הם אכן יורשיהם הישירים של בני המאיה שבנו את ערי הפאר בקופאן, בפאלנקה, בטולום ובמקומות אחרים. הבעיה היא שהמבקרים, המגיעים כיום למרכז אמריקה, מתקשים להאמין שהתושבים המקומיים, החיים בתנאים לא קלים ובתרבות לא מפותחת בכל מידה עכשווי, הם יורשי בני המאיה שיסדו את תרבות הפאר המפותחת המשתקפת משרידי הערים.

 

דיכוים של בני המאיה החל מיד לאחר הכיבוש הספרדי. כבר במאה ה-16 הוציאו מסיונרים ספרדים את דת המאיה אל מחוץ לחוק ושרפו את כל ספרי התיעוד של תרבות המאיה. למרבית צערם של החוקרים נותרו מספרי נייר אלה רק ארבעה ספרים, המשמשים עדות לא מספקת לצורכי מחקר של הכתב המפותח, הידע הרב במתמטיקה, התיעוד והתיארוך המדויקים של בני המאיה. תושבי אזורים אלה שלא נהרגו במלחמות, או מתו במחלות הועסקו בעבודות כפייה ולעיתים אפילו כעבדים. במשך 400 שנים תמימות פעלה מחתרת של המאיה, תחילה כנגד השלטון הספרדי ולאחר מכן כנגד השלטון המרכזי של מקסיקו.

 

כיום גאים שלטונות מקסיקו בהקפדה יתרה על זכויותיהם של המאיה, אם כי נתונים עדיין מצביעים על כך שכ-50 אחוזים מבני המאיה אינם יודעים קרוא וכתוב, בעוד שבקרב האוכלוסייה בכל מקסיקו הנתון הוא 12% בלבד.

 

בכל אזורי המאיה ממשיכים עדיין התושבים לטפח את התרבות המסורתית, את המנהגים, את המסורת, ואת הפולקלור והאומנות העממית. התחום שבו בולטים טיפוח ושימור אלה במיוחד הוא אריגת הבדים. השוואה מרתקת שערכו אנתרופולוגים מצביעה על דימיון ואפילו זהות מושלמת בין דוגמאות האריגים שבהם עוטפות עצמן בנות המאיה במקסיקו ובגואטמלה לאלה המופיעים בתבליטי האבן שבערי המאיה העתיקות.

 

הקישור הישיר והברור הזה בין אומנות עכשווית ושימושית כאריגת הבדים לבין המסורת העתיקה מהווה עבור בני המאיה את ההוכחה הטובה ביותר להמשכיות. הם עדיין לובשים את הבדים שנושאים את הסמלים האוניברסליים והמאגיים שאותם לבשו אבות אבותיהם, בוני הערים המדהימות. בשום מקום אי אפשר לראות בד צבעוני ובו ארוגים מוטיבים עכשוויים או מודרניים. בכל האריגים מופיעים מוטיבים על טבעיים, חלומות הקשורים לאלים ולפולחן העתיק. שרידים של התרבות שהותירה כביכול רק ערים מפוארות עשויות אבן.

לקריאה נוספת:

גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה
גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה
האריגה היא עבודה מקודשת בתרבות המאיה. האלים שוזרים את חוט הזמן ואורגים את השמים, ובנות האדם לומדות מגיל צעיר לארוג בדים ולרקום עליהם מיתוסים, חלומות ותפילות. מסע לגווטמאלה בעקבות הסודות המסתתרים מאחורי בעלי החיים, הצבעים והדגמים שמשלבות נשות המאיה בבגדים המסורתיים

 

המחבר מבקש להודות לפרופ' איוון פרידמן ולפרופ' דני בהט על שהאירו את עיניו לנושא ירושלים הצלבנית בכלל והמונומנט בו עוסקת הכתבה בפרט

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות