ונציה היא מגנט לתיירים בכל ימות השנה. אחת לשנתיים, בין מאי לנובמבר, העיר מושכת, בנוסף לקהל התיירים הקבוע, המוני שוחרי תרבות ואמנות, שמגיעים לביאנלה – אחד מאירועי האמנות החשובים והיוקרתיים בעולם, שמתקיים, בווריאציות שונות, מאז 1895. בביאנלה משתתפות קרוב למאה מדינות, שכל אחת מהן שולחת אמנים בולטים בתחומם שיוצרים יצירות במיוחד עבור הביאנלה, בהתאם לנושא הנבחר.
הביאנלה מתקיימת בשני מוקדים מרכזיים – הג'יארדיני (Giardini) והארסנלה (Arsenale). הג'יארדיני הוא מתחם גנים גדול ברובע קסטלו, שבו הוקמו לאורך השנים ביתנים לאומיים של מדינות שונות. חלק מהמבנים תוכננו במיוחד לתערוכות, וחלקם הפכו למוסדות קבועים של הביאנלה. הארסנלה הוא מתחם מספנות ונציאני היסטורי, ששימש במשך מאות שנים לבניית ספינות ולתחזוקת הצי של הרפובליקה של ונציה. כיום חלק מהמבנים העתיקים שלו משמשים חללי תצוגה גדולים לביאנלה. לצד אלה חללים נוספים רבים בעיר, ובהם מוזיאונים וגלריות, ארמונות, מנזרים לשעבר, סלונים פרטיים, גנים נסתרים ועוד, משמשים גם הם לאירוח תערוכות ואירועי תרבות ואמנות של הביאנלה. מפעם לפעם תיתקלו במיצגי אמנות שאפתניים תחת כיפת השמים. המרחק בין המוקדים הוא חלק מהחוויה – כדי לעבור ממוקד למוקד, בין אם בהליכה או בשיט בוואפרטו – אוטובוסי המים של וונציה – יהיה עליכם לטייל בוונציה היפה, על התעלות, הגשרים, הכיכרות והארמונות שבה.
ההליכה בוונציה, בין התעלות והבתים העתיקים, היא חלק מהחוויה
הביאנלה של 2026 מתקיימת בין התאריכים 9 במאי – 22 בנובמבר תחת הכותרת "בסולמות מינוריים". משמה של הביאנלה אפשר להבין את האופן שבו האוצרת קויו קואו ביקשה להתבונן בעולם: באמצעות הקולות השקטים יותר — אלה שנמצאים לעיתים בשוליים. קואו ביקשה מן המבקרים להאט את הקצב ולהקשיב ל"תדרים הנמוכים" של המציאות: ליוצרים שממשיכים לברוא יופי בתוך משבר, לאנשים שמשקמים את מה שנפגע, ולמסורות ולצורות ידע שלא תמיד זכו למקום במרכז. בהתאם, רבות מהיצירות עוסקות בזהות ובקולוניאליזם, והמלאכות המסורתיות חזרו לקדמת הבמה. קויו קואו, ילידת קמרון ומי שהייתה דמות מרכזית בזירת האמנות העכשווית באפריקה, נפטרה במפתיע במאי 2025, כשנה לפני פתיחת הביאנלה. הנהלת הביאנלה הטילה את השלמת המשימה על חמשת העוזרים של קואו, שכל אחד מהם ניסה להיות נאמן לחזון של קואו.
בשל ההיקף הנרחב של הביאנלה כדאי לתכנן בקפידה את הביקור. הניסיון לבקר בכל התערוכות נידון לכישלון – עדיף לראות מספר מצומצם של תערוכות בעיניים רעננות, מאשר להספיק המון תערוכות ולצאת מותשים. קחו את הזמן, טיילו בנחת בין התערוכות, ותנו לאמנות לחלחל פנימה. הנה כמה תערוכות מעניינות שכדאי לבקר בהן:
מוצגים בתערוכה "מועצת רוחות האם של החיות" של סליה ואסקס יוי | צילום: A. M. Teixeira / Shutterstock.com
תערוכות שכדאי לראות בג'יארדיני
התערוכה המרכזית
בביתן המרכזי בג'יארדיני מוצגת התערוכה המרכזית "בסולמות מינוריים". כאמור, מדובר בתערוכה רחבת היקף, וכדאי להחליט במה להתמקד. אחת העבודות שכדאי לשים לב אליהן היא של אוטובונג נְקָאנְגָה (Otobong Nkanga), אמנית מיצג ילידת ניגריה שפועלת בבלגיה, אשר הפכה את ארבעת עמודי החזית של הביתן למעין מערכת חיה של לבנים, צמחים וטרריומים מזכוכית. הצמחים עתידים לגדול ולהשתלט בהדרגה על העמודים. בהמשך כדאי לחפש את עבודתה של האמנית הפרואנית סליה ואסקס יוי (Celia Vásquez Yui), מועצת רוחות האם של החיות (The Council of the Mother Spirits of the Animals). זוהי קבוצה של פסלי קרמיקה דמויי בעלי חיים, שמבוססת על התפיסה האקולוגית והרוחנית של בני השיפיבו באמזונס הפרואני, שלפיה לכל מין יש רוח־אם. עבודה נוספת שלא כדאי להחמיץ היא האנטומיה של עץ המגנוליה – עבור קויו קואו וטוני מוריסון (Anatomy of the Magnolia Tree for Koyo Kouoh and Toni Morrison) של האמנית הקובנית מריה מגדלנה קמפוס־פונס (María Magdalena Campos-Pons) בשיתוף עם אמן הסאונד קאמל מאלק (Kamaal Malak). זהו מיצב מונומנטלי המוקדש לקויו קואו, אוצרת התערוכה, ולסופרת האמריקאית טוני מוריסון, ובו דיוקנאות, פסלי זכוכית ושרף בצורת פרחי מגנוליה בליווי יצירה קולית של מאלק.
חזית הביתן המרכזי בגי'ארדיני, עבודתה של אוטובונג נְקָאנְגָה | צילום: wjarek / Shutterstock.com
ביתנים לאומיים
בין הביתנים הלאומיים בג'יארדיני, כדאי במיוחד להתחיל בביתן אוסטריה, שבו מציגה פלורנטינה הולצינגר את Seaworld Venice, והופכת את החלל למעין עולם מים, מתקן לטיהור שפכים ומבנה מקודש בעת ובעונה אחת. המיצב משלב מחול, תיאטרון ופרפורמנס ובוחן את הגוף האנושי בתוך סביבה שבה הטבע והטכנולוגיה מתנגשים. המיצב כולל עירום מלא. עוד כדאי לבקר בביתן הספרדי, שבו אוריול וילאנובה מציג את Los restos ("השרידים") זהו אוסף עצום של גלויות ישנות שוילאנובה ליקט במשך יותר מעשרים שנה. הגלויות, שנכתבו, נשלחו, נשכחו ונזרקו, הופכות כאן לכדי מעין מוזיאון של זיכרונות קטנים, שמעורר את השאלות איך אנשים רגילים ראו את העולם, מה הם בחרו לשלוח לאחרים, ומה נשאר מן החוויות הקטנות האלה.
עוד כדאי להיכנס לביתן יפן, שבו איי אראקאווה־נאש (Ei Arakawa-Nash) מציג את תינוקות עשב, תינוקות ירח (Grass Babies, Moon Babies). המבקרים מקבלים בובות־תינוק (יש 208 כאלה) ונעים איתן בין הגן לחללי הביתן, כשברקע מלווים את המבקרים סרטים וקטעי סאונד. מאחורי החזות הקלילה והילדותית של המיצג מסתתרים נושאים כמו הורות, מלחמה, זכויות אדם, ירידה בילודה והחוויה של מי שחי בין תרבויות. ביתן מעניין נוסף הוא ביתן גרמניה, שבו סונג טיו (Sung Tieu) והנריקה נאומן (Henrike Naumann) מציגות את חורבה (Ruin), תערוכה העוסקת ברוחות הרפאים של ההיסטוריה המזרח־גרמנית ובאופן שבו מקומות שנעלמו או נהרסו ממשיכים לעצב את הזיכרון. האדריכלות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה וכדאי להתרשם גם מהמבנה החיצוני של הביתן. אם נשאר זמן, כדאי להוסיף את הביתן הברזילאי, שבו רוזנה פאולינו ואדריאנה ורז'או מציגות את "אף אחד לא יכול עליי" (Comigo ninguém pode), תערוכה שעוסקת בפצעי העבר הקולוניאלי ובמורשת העבדות. לצד דימויים של נשים משועבדות מופיעים קירות, תצלומים ותבליטים המזכירים פצעים שנותרו גלויים גם לאחר שהאירועים עצמם הפכו לנחלת העבר.
הגלויות של אוריול וילאנובה בביתן הספרדי | צילום: Marc Venema / Shutterstock.com
תערוכות שכדאי לראות בארסנלה
התערוכה המרכזית
לעבודות של התערוכה מרכזית שמוצגות בארסנלה יש אופי יותר דרמטי, כשהן מנהלות דיאלוג עם החללים הארוכים של המתחם ההיסטורי. אחת התחנות הבולטות היא שתי נקודות בזמן – בו זמנית (Two Points in Time – At Once) של המוזיקאי האוסטרלי ניק קייב. קייב יצר מסלול שנע בתוך הארסנלה ומחוצה לה, וכולל פסלי ברונזה מונומנטליים שמשולבים באובייקטים ביתיים, פרחים וחומרים המזוהים עם חיי היומיום, אשר ביחד מתייחסים לאבל ולאבדן אך גם לאפשרות של ריפוי והמשכיות. מוזיקאית מפורסמת נוספת שמציגה בתערוכה המרכזית היא לורי אנדרסון האמריקאית שמציעה עבודה העוסקת בקול, זיכרון ותודעה, ומזמינה את המבקרים להאט ולהקשיב.
כדאי לראות גם את עבודתו של האמן הבריטי-ניגרי ראנטי באם (Ranti Bam), שמציגה חמישה פסלי חימר שחורים, דמויי טוטם, תחת הכותרת Ifa Ile Oja – Black Ifa. הפסלים החלולים, דמויי השומרים הטקסיים, מדגישים את הקשר בין חומר, גוף ורוחניות, ושואבים השראה ממסורת היורובה. עוד כדאי לחפש את וונגצ'י מוטו (Wangechi Mutu), ילידת ניירובי, שמציגה את In the End, Where All Began, EdEN – מיצב שמשלב אנימציה, פיסול וחומרים מן הטבע ומציע פרשנות חדשה לרעיון של גן עדן, דרך מיתולוגיות מזרח־אפריקאיות, אקולוגיה וזהות. במקום להתייחס לגן עדן כמקום אבוד שאליו יש לשוב, מוטו מציעה לחשוב עליו כעל מערכת חיה — מקום שאפשר ליצור מחדש ולשנות את היחסים איתו. תחנה שונה באופייה היא עבודתו של אלפרדו יאר (Alfredo Jaar), ארכיטקט, צלם ויוצר סרטים ממוצא צ'יליאני, שמציג את In the End of the World. בעבודה זו קובייה זעירה העשויה ממינרלים שמשמשים את התעשייה והטכנולוגיה מוצבת בחלל עצום, ומעלה שאלות על כרייה, משאבים, טכנולוגיה והרס סביבתי.
הארסנלה של ונציה, ממוקדי העניין המרכזיים בביאנלה
ביתנים לאומיים
בין הביתנים הלאומיים בארסנאלה כדאי במיוחד לחפש את הביתן של אירלנד, שבו איזבל נולן מציגה את Dreamshook. התערוכה משלבת פסלים, שטיחי קיר, ציורים, רישומים וטקסטים, ויוצרת סביבה שיש בה משהו ביתי ומוכר, אך גם זר. אחת העבודות מתייחסת לאלדו מנוציו, המדפיס וההומניסט הוונציאני בן המאות ה־15 וה־16. נולן עוסקת באופן שבו בני אדם מנסים למצוא משמעות וסדר בעולם לא יציב, ונוגעת בנושאים כמו קוסמולוגיה, דת, מיתולוגיה והיחסים בין האדם ליקום. בביתן סין, Dream Stream, שהוא גדול ומורכב יותר ממרבית הביתנים, משתתפים אמנים וקולקטיבים רבים, בהם גם יוצרים מתחומי המשחקים, האנימציה, המדע והטכנולוגיה. התערוכה בוחנת את המפגש בין מסורת סינית לבין חדשנות טכנולוגית, ושואלת כיצד אפשר לחדש מסורות עתיקות באמצעות מדע, טכנולוגיה ואמנות עכשווית.
בביתן הסעודי מציגה דנה עווארטני את May your tears never dry, you who weep over stones – (שלא יתייבשו דמעותייך, את הבוכה על האבנים). עווארטני יוצרת רצפה פסיפסית עצומה מאלפי אריחי בוץ וחימר בעבודת יד, המבוססת על דגמים מאתרי מורשת ברחבי העולם הערבי. האריחים אינם מקובעים בחומר מלכד ולכן נסדקים ומתפוררים בהדרגה, והעבודה הופכת כך את השבריריות של החומר לדימוי של מורשת תרבותית הנתונה תחת איום. מעניין לבקר גם בביתן של אוזבקיסטן, ימת אראל (The Aural Sea), אשר עוסק באסון האקולוגי של ימת אראל באמצעות שילוב של מיתולוגיה, אמנות אינטראקטיבית וציור.
לא כדאי לפסוח גם על הביתן הישראלי, אשר לווה במחלוקת ציבורית ופוליטית סביב עצם השתתפותה של ישראל בביאנלה. בביתן מציג הפסל, אמן המיצב והאוצר בלו־סימון פיינרו את שושנת האין (Rose of Nothingness) – מיצב מינימליסטי ושקט שבמרכזו בריכה שחורה שאליה מטפטפים מים. המיצב נוגע בשאלות של רוח, חומר וזמן, וברוח הנושא של התערוכה "בסולמות מינוריים" הוא מבקש מהצופה להאט ולהקשיב.
השביל שמוביל לביתן המרכזי של הביאנלה בג'רדיני | צילום: Bobica10 / Shutterstock.com
תערוכות שכדאי לראות במוקדים נוספים ברחבי ונציה
מחוץ לג'יארדיני ולארסנאלה כדאי להקדיש זמן גם לכמה תערוכות מסקרנות נוספות הפזורות ברחבי ונציה. תערוכה מעניינת במיוחד היא הביתן של הכס הקדוש, The Ear Is the Eye of the Soul ("האוזן היא עין הנשמה”), שמתפרשת על פני שני אתרים והופכת את ההקשבה לחוויה כמעט רוחנית, בהשראת חייה ויצירתה של הילדגרד מבינגן – נזירה, מלחינה ואשת רוח מן המאה ה־12. בתערוכה משתתפים אמנים, מוזיקאים ומלחינים, בהם בריאן אינו ופטי סמית. מומלץ במיוחד לבקר בתערוכה שמוצגת במתחם הכרמליתים ברובע קנארג'ו, כשהמנזר והגן תורמים לחוויה.
עוד מומלץ לבקר בביתן של אסטוניה בתוך כנסייה שהפכה למרכז קהילתי בקסטלו. תחת הכותרת "בית השמיים הדולפים" (The House of Leaking Sky), האמנית מריקה אסטנה הופכת את חלל התצוגה לסטודיו פעיל. במהלך חודשי הביאנלה היא עובדת במקום מול המבקרים, והציור הולך ונבנה בהדרגה, כשהוא משנה את פניו לאורך כל תקופת הביאנלה.
שתי תחנות נוספות שכדאי לשלב הן ביתן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמציגה השנה לראשונה ביתן משלה בביאנלה. הפרויקט Simba Moto! Seize the Fire! Saisis le feu! מוצג במבנה ההיסטורי של הסקואולה גרנדה די סן מרקו (Scuola Grande di San Marco). התערוכה מאפשרת להכיר קולות שונים מסצנת האמנות העכשווית של קונגו, העוסקים בזיכרון, היסטוריה, חברה, זהות ודמיון, כשהאש משמשת בה דימוי לכוח שיכול גם להרוס וגם ליצור ולשנות. סיירה לאון, שגם היא משתתפת לראשונה בביאנלה, מציגה את Mondi Presenti („עולמות של היום”) בדורסודורו. התערוכה מפגישה אמנים מסיירה לאון, ממדינות מערב אפריקה ומאיטליה, ומבקשת ליצור מרחב לא־היררכי של מפגש, הקשבה ודיאלוג בין תרבויות.
המבנה ההיסטורי של הסקואולה גרנדה די סן מרקו, בו מוצגת התערוכה של קונגו
טיפים לביקור בביאנלה:
- כדאי להקדיש לביאנלה שלושה ימים לפחות כדי לחוות את כל העושר שיש לה להציע בלי לחוות עומס גדול מדי. בשלושה ימים תוכלו להקדיש יום לג'יארדיני, יום לארסנלה ויום נוסף לתערוכות המקבילות. אם יש לכם רק יום אחד, אל תנסו לראות הכל, והתמקדו בג'יארדיני או בארסנלה.
- הביאנלה עמוסה בסופי שבוע, מומלץ להגיע בימי חול לביקור רגוע יותר, ולהגיע בסמוך לפתיחה. עם זאת, בסופי שבוע עד ה-27 בספטמבר שעות הפתיחה בארסנלה מתארכות עד השעה 20:00 (במקום 19:00).
- הכרטיס הרגיל מקנה כניסה אחת לארסנלה וכניסה אחת לג'יארדיני. אפשר להיכנס לשתיהן באותו יום אבל זה פחות מומלץ. ניתן ומומלץ להיכנס לכל אחד מהמתחמים בימים נפרדים (אלה לא חייבים להיות עוקבים).
- מומלץ לנעול נעליים נוחות – הסיורים בתערוכות והמעברים בין המוקדים השונים מצריכים הליכה מרובה.
- השאירו מקום לספונטניות – למרות ההמלצות, חלק מהקסם בביאנלה הוא להיכנס לביתן שלא תכננתם להיכנס אליו ולגלות משהו חדש שלא ציפיתם לו.
