תפריט עמוד

דובאי: גורדי שחקים וחרבות זוהרות

דובאי: גורדי שחקים וחרבות זוהרות

ביקור בדובאי חושף כיצד הפכה התיישבות דייגים קטנה במפרץ הפרסי למרכז עסקים בינלאומי, שקרס ושב להתרומם מההריסות. נפתלי הילגר, שליח מסע אחר לדובאי, מדווח מהנסיכוּת שניסתה לגעת בשמיים

דובאי, נסיכות זעירה במפרץ הפרסי, עברה שינוי דרמטי בעשורים האחרונים: מהתיישבות דייגים קטנה ונידחת היא הפכה למרכז עסקים בינלאומי, שמגלגל מיליארדי דולרים. העושר והזוהר באו לידי ביטוי בהרפתקאות נדל"ן מנקרות עיניים, שכוללות גורדי שחקים עצומים, קניונים נוצצים, איים מלכותיים בלב ים ואפילו אתר סקי במדבר. אבל החלום התנפץ בקול רעש גדול כאשר חברת ההשקעות הממשלתית, שאחראית ל-75% מחובות המדינה, הודיעה כי לא תוכל לעמוד בתשלום חובותיה בסך 60 מיליארד דולר, דבר שעלול להכניס לסחרור מחודש את שווקי העולם שרק החלו להתאושש מהמשבר הכלכלי. 

איך נראו החיים הטובים, לפני שהכל קרס? נפתלי הילגר, שליח מסע אחר לדובאי, מדווח על גמלים שמקבלים טיפול מלכותי, מלונות ראוותנים וגם ניצול מחפיר של ילדים ממדינות עניות. הכתובת, כך נראה, היתה על הקיר. 

החיים הנוחים של החרבות הזוהרות
שייח' מוחמד, איש מיוחס וצאצא למשפחת מכתום (Maktoum) המלכותית, נראה מוטרד. אנחנו יושבים באולם ההמתנה של בית החולים המלכותי של דובאי (Dubai). ממש בשעה זו עמל בחדר הניתוח צוות רופאים בחלוקים ירוקים, מצנפת ניתוחים לראשם ומסכה על פניהם, תחת פנסי תאורה גדולים על שולחן ניתוחים חריג בהיקפו. רק רגל שעירה ענקית, המבצבצת מתחת לשמיכת המיגון, מסגירה את העובדה כי אנחנו נמצאים בבית חולים מיוחד

מחירו של גמל מירוץ מנצח עולה על מיליון דולר. מחירה של כלה מקומית, לעומת זאת, נע סביב 15 אלף דולר ומסובסד במלואו על ידי הממשל. אין פלא שמחיר כלה נקבע כיום בדולרים ולא בגמלים

במינו – "בית החולים המלכותי לגמלי דובאי". כמובן, לא לכל גמלי דובאי, אלא רק למיוחסים שבבעלות המשפחה המלכותית.

"רק אללה וד"ר אכבר יכולים לעזור", מדווח שייח' מוחמד בקול חנוק באמצעות הטלפון הנייד לקרובי המשפחה המודאגים. מוחמד מדליק עוד סיגריה ופונה אלי באנגלית אוקספורדית טהורה: "לפני כעשר שנים יזם ד"ר אכבר את הקמת בית החולים הזה, ומאז הציל אינספור חרבות זוהרות". "חרבות זוהרות?", אני מרים גבה ומבקש הבהרות. מוחמד מסביר: "'חרב זוהרת', 'אב הבדידות', 'בן הסבלנות'. השפה הערבית מהללת את הגמל במאה שמות. 'ג'מאל' [יפה] הוא השם הנפוץ ביותר".

האהבה ל"יפה" מתמצתת את יחסם של בני המדבר לגמל. הרי ככלות הכל, יעילותו הפיזית אפשרה לאדם לצאת מהבדידות של נאות המדבר, לחצות אוקיינוסים של חול, לעסוק בסחר בינלאומי ולקשר בין תרבויות. גמל מסוגל ללכת כ־600 קילומטר בשבועיים, בלי לשתות מים ועם מעט מאוד אוכל. גם כאשר הוא מזדמן לבאר מים בדרך, הוא אינו מתעכב לזמן רב: די ברבע שעה כדי לתדלק גמל ב־150 ליטר מים, מתוקים או מלוחים.
בניסיון להשכיח לזמן מה את דאגותיו, מתקדם ידידי החדש, שייח' מוחמד, בהרצאתו: "כשאלוהים ברא את האדם, נפלו לו שתי קוביות בוץ מהידיים. מאחת התפתח עץ התמר, ומהשנייה הגמל". בעיניו, הקשר בין הגמל לאלוהים הדוק מהקשר בין האדם לאלוהים.

"גמל הוא כמו אישה", ממשיך שייח' מוחמד להתפייט, "ככל שהוא מלא יותר,

בית החולים המלכותי לגמלים. הצוות הרפואי מכין את הגמל לניתוח

הוא יפה יותר". ועדיין, סדר העדיפויות ברור: מחיר השוק של גמל ממשפחה טובה ומוּכרת עשוי להגיע למאות אלפי דולרים, ומחירו של גמל מרוצים מנצח אף עולה על מיליון דולר. מחירה של כלה מקומית, לעומת זאת, נע סביב 15 אלף דולר ומסובסד במלואו על ידי הממשל. מחירה של כלה זרה אינו מסובסד ויכול להגיע ל־7,500 דולר. אין פלא שמחיר כלה נקבע כיום בדולרים ולא בגמלים.

אבל גם בדובאי הזמנים משתנים, ועם הקדמה מתגלים סדקים בסיפור האהבה שבין האדם לספינת המדבר. אט אט צמחו לגמל מתחרים: הרכב האהוב על תושבי דובאי הוא ג'יפ טויוטה ארבע על ארבע. "הוא כמו גמל: לא צורך הרבה נוזלים ומחזיק מעמד גם בתנאים הקשים ביותר", מתוודה שייח' מוחמד.

לא עוד שודדי ים
בדובאי של שנות האלפיים התושבים כבר לא חיים באוהלים. הם מתגוררים בווילות פאר בפרברי העיר, ועובדים, אם בכלל, בגורדי שחקים פוסט מודרניים בדאון טאון של דובאי. בשנים 1892־1971 שלטו הבריטים באיזור. לאחר נסיגתם התאחדו שבע נסיכויות המפרץ הפרסי לפדרציה בשם איחוד האמירויות הערביות. דובאי היא השנייה בגודלה באיחוד, אחרי הבירה, אבו דאבי (Abu Dhabi). 

ראשיתה של דובאי לפני כ־180 שנה, כשאנשי שבט בנו יאס הגיעו מנאות

ילד רוכב על גמל בתחרות. לעיתים מונעים מהילדים אוכל כדי שלא ישמינו, ולפעמים מדביקים בדבק את רגליהם לגמל כדי שיישארו על גבו בעת המירוץ

המדבר ליווא (Liwa) לכפר דייגים ששכן בלב דיונות לחוף המפרץ הפרסי. הם חברו לסוחרים איראנים והודים והקימו יחדיו מדינת סוחר, שקישרה בין מזרח למערב. מייסדי הנסיכות התעשרו מאוצרות הטבע של המקום, אך בניגוד לדעה הרווחת – לאו דווקא מנפט. בראשית הדרך סיפקו שולי פנינים בדווים לעולם פנינים באיכות מעולה. פיתוח יפאני לגידול מבוקר של פנינים חיסל את הענף וחייב את בני דובאי לחשיבה יצירתית.

שנים רבות עסקה קהילת הסוחרים הקטנה בהברחות, בעיקר של זהב להודו. בשנות החמישים של המאה שעברה עסקו עדיין בסחר בעבדים, ובשנות השישים גילו כאן נפט. אמנם לא בכמויות האדירות שנתגלו בנסיכות השכנה ועיר הבירה, אבו דאבי, אך מספיקות בהחלט כדי להביא לקפיצת מדרגה ברמת החיים ובמידת המודרניזציה. 

הכנסותיה של דובאי מנפט תורמות כ־20 אחוז בלבד מהתוצר הלאומי הגולמי של הנסיכות, וגם היום כלכלתה מבוססת בעיקר על עסקי יבוא ויצוא. בהעדר מיסים ומכסים משמעותיים, עסקים אלה כדאיים למדי: כ־80 אחוז ממוצרי היבוא לדובאי יוצאים שוב מהמדינה ונמכרים, ברווח כמובן, למדינות אחרות, בעיקר למזרח הרחוק.

עתודות הנפט הידועות יאזלו בעוד פחות מ־20 שנה, ולכן חושבים כבר היום על מקורות פרנסה אלטרנטיביים. באחרונה, למשל, מתפתח ענף חדש ומבטיח בנסיכות הקטנה – שירותי תיירות למאיון העליון. אבל דובאי עלתה לכותרות גם כתחנת מעבר של סמים בין מזרח למערב וכמרכז להלבנת כספים, למורת רוחם של שליטי האמירות, הדואגים לתדמיתה הנקייה: לא עוד שודדי ים, הברחות, סמים ועסקים לא חוקיים.

כמו לנסיכויות האחרות, גם לדובאי בעיה מסורתית מרכזית – האוכלוסיה המקומית דלילה למדי ואין מספיק כוח אדם. השגשוג הכלכלי התאפשר רק על ידי יבוא מסיבי של כוח אדם זר. אין כמעט מדינה בעולם שלא מיוצגת באמירות על ידי עובדים זרים: כ־75 אחוז מ־730 אלף תושבי דובאי הם עובדים זרים, רובם מהודו ומפקיסטאן, אך רבים הגיעו גם ממערב אירופה ומאמריקה הצפונית. דובאי היא אכן כור היתוך של אנשים ותרבויות מכל העולם, מכל הדתות ומכל רמות ההכשרה המקצועית, ולכולם מטרה אחת – כסף.

דאון טאון דובאי. הבניין דמוי המפרש הוא הבנק המרכזי של דובאי

קשה לקום בבוקר
מרוצי הגמלים השתנו גם הם. פעם הסתפקו בני השייח'ים ב"חרקה" על הגמל של אבא בחולות המדבר סביב האוהל. אבל ההתפתחות הכלכלית המואצת הפכה את האוהלים לווילות, את החולות למסלולי מרוצים של ממש ואת הבנים מרוכבי גמלים נועזים לצופים נלהבים של מרוצי גמלים.

השכם בבוקר אנחנו מגיעים למסלול מרוצי הגמלים בנאד א־שבא 
(Nad A-Sheba), שכונה דרומית של העיר דובאי. קהל רב ממתין לירייה הפותחת את סדרת המרוצים. רק שורות המכובדים עדיין בתפוסה חלקית, ואלה מהם שהצליחו להגיע

סמלי כבוד נחשבים מאוד בנסיכות, המשלבת ניגודים רבים: תרבות בדווית מדברית וחברה קוסמופוליטית קפיטליסטית, מזרח ומערב, חדש וישן. ככל שעדר הגמלים גדול יותר והבניינים גבוהים יותר – כך גדל הכבוד

בזמן נמרחים על כסאות העור הלבנים ומשוחחים בקול רדום בטלפון הנייד, תוך פיהוקים קולניים. חיי הלילה של דובאי הליברלית תוססים ביותר, ולבני השייח'ים המבלים בדיסקוטקים עד אור הבוקר קצת קשה להתעורר בזמן לשמירת המסורת של מרוצי גמלים.
סמלי כבוד נחשבים מאוד בנסיכות הזאת, המשלבת ניגודים כה רבים: תרבות בדווית מדברית וחברה קוסמופוליטית שנושאת את דגל הקפיטליזם, מזרח ומערב, חדש וישן. ככל שעדר הגמלים גדול, איכותי ויקר יותר – כבודו של בעליו רב יותר. 

מוחמד אבן רשיד אל־מכתום הבין את השיטה יותר מכל שייח' אחר בדובאי. אחיו, מכתום אבן רשיד אל־מכתום, נשיא דובאי, קבע כי מוחמד יהיה יורשו ולא בנו עבדאללה, כפי שהמסורת מחייבת. השינוי בקביעת יורש העצר נעשה בשל הפופולריות של מוחמד, הנובעת מסמלי הכבוד הרבים שברשותו: הוא מחזיק במספר הגמלים הגדול ביותר בדובאי (6,000 גמלים, כמחציתם גמלי מירוץ מאומנים), הוא בונה את הבניינים הגבוהים והמפוארים ביותר בנסיכות ובית המלון הגבוה ביותר בעולם שייך לו.

למשפחה המלכותית ולשייח'ים אמצעים פיננסיים בלתי מוגבלים כמעט, והם מוכנים לשלם תמורת גמל מירוץ מעולה אפילו מיליון דולר. לא כל חובב מרוצים יכול להרשות לעצמו גמלים יקרים כל כך, ולכן חילקו את המרוצים לשתי ליגות: ליגת השייח'ים וליגת פשוטי העם. לשייח'ים אסור להשתתף במרוצים של פשוטי העם, אך לאחרונים מותר להשתתף, גם אם ללא סיכויי ניצחון רבים, במרוצי השייח'ים היוקרתיים. כללי המשחק נשמרים בקנאות: לצווארו של כל גמל מירוץ הוחדר שבב אלקטרוני, ועליו נשמר מידע ממוחשב לגבי הגמל ובעליו. בכניסה למסלול המרוצים מוצב פקח ש"מגהץ" באמצעות מכשיר מיוחד את צווארו של הגמל וקורא את נתוניו האישיים. זאת כדי למנוע הסתננות של גמלים לא רשומים או גמלים של שייח'ים למרוצי הגמלים של פשוטי העם.

בריכת שחייה לגמלים
כיוון שהיקף ההשקעות בתחביב הגמלים גדל, הפכה התחרות קשה וצמודה יותר. חלפו הזמנים שבהם עברו גמלי מירוץ אימוני כושר על חוף הים. כיום,

אימוני הכושר לגמלים כוללים שחייה בבריכה

בריכת שחייה מיוחדת במינה משמשת לביצוע תרגילי כושר לגמלי המירוץ. כדי לבנות כושר גופני אופטימלי לקראת עונת המרוצים או כדי לשקם גמלים פצועים בתוכנית פיזיותרפיה מיוחדת, מבלים בעלי החיים היקרים מדי יום בבריכה, וביום שישי, הם מתנערים מתוכנית האימונים לכבוד יום המרוצים.
שני מסלולים הוקמו בחולות: אחד לגמלי מירוץ מתחילים, שאורכו שמונה קילומטרים, ואחד למתקדמים, באורך עשרה קילומטרים. 

טריבונת הצופים היחידה ממוקמת ליד קו הזינוק שהוא גם קו הגמר. מארגני האירוע העמידו מסכים של טלוויזיה במעגל סגור ליד המושבים, כך שהאוהדים יוכלו לצפות בהתפתחות המירוץ. הקריין, עלי סלימאן, מלווה את המירוץ, והתלהבותו מזכירה שדרני כדורגל בברזיל. בגלל החום המעיק של חודשי הקיץ, מקיימים את עיקר עונת המרוצים בחורף, לפי קנה המידה של דובאי, בטמפרטורות צוננות של כ־30־35 מעלות צלזיוס.

שיא עונת המרוצים כבר מאחורינו, והאווירה המעט סטרילית על הטריבונות – בהתאם. שישה מרוצים שחשיבותם שולית מתקיימים היום, וסך כל הפרסים בערך של 60 אלף דולר לא מרגש כאן אף אחד. סכומים כאלה לא מושכים את כוכבי העל שבגמלי המירוץ. בכל אחד מהמרוצים המתקיימים היום משתתפים רק כ־40 גמלים מן השורה השנייה והשלישית. במרוצים החשובים מתחרים כ־60 גמלים על מאות אלפי דולרים, על מכוניות יוקרה ובעיקר על כבוד גדול.

סחר בינלאומי בילדים
בשל השימוש בילדים קטנים בגילאי חמש עד תשע כרוכבי גמלים, אתר המרוצים הוא אחד המקומות הבודדים שבהם שלטונות דובאי אינם מעוניינים באנשי תקשורת וביחסי ציבור. חל איסור מוחלט לצלם או אפילו להתקרב לקו הזינוק. למארגני המרוצים ניסיון מר עם עיתונאים, שהביאו להתערבותם של ארגוני זכויות אדם מכל העולם. גם האו"ם התערב לאחרונה והגיש תלונה חריפה לשלטונות דובאי על השימוש בילדים כרוכבי גמלים. האו"ם ניסה להעלות את

ככל שהרוכב קל יותר, סיכויי הזכייה במירוץ גבוהים יותר. מאות ילדים מוברחים מבנגלדש ומהודו
כדי לשמש כרוכבי גמלים במרוצים. רבים מהם נפצעים בתאונות

גיל הרוכבים ל־12, אך שאיפת השייח'ים לנצח במירוץ עדיין גבוהה יותר ממידת הרגישות לזכויות האדם הבסיסיות ביותר. לא ראיתי שם ילד אחד שמתקרב לגיל 12.

ככל שהרוכב קל יותר, סיכויי הזכייה גבוהים יותר, וככל שקולו של הרוכב גבוה יותר, כך הגמל נענה לו יותר. לכן מעדיפים חובבי המרוצים בדובאי להתעלם ממחאות בינלאומיות. ב־1993, אסר איחוד האמירויות הערביות על שימוש בילדים שמשקלם אינו עולה על 45 קילוגרם כרוכבי גמלים, אבל התופעה לא חדלה, ולעיתים, אף מונעים מהילדים אוכל כדי שלא ישמינו. לפי הערכת גורמים שונים, מאות ילדים מוברחים לאיחוד מבנגלדש, הודו, סרי לנקה, פקיסטאן ומאוריטניה. הילדים נמצאים לבדם בדובאי, הוריהם נשארים בארץ מולדתם וזוכים בתשלום חד פעמי נאה.

בתקופה הראשונה של הכשרתם כרוכבי גמלים עוברים הילדים אימוני סימולציה בסיסיים. ישובים על שקי חול הם לומדים את תנועות הרגליים העיקריות, את אופן השימוש במקל ואת קריאות העידוד. אחרי כמה חודשים מושיבים אותם על גמלים אמיתיים. עד היום קיים ויכוח נוקב בין המאמנים השונים לגבי אמצעי הבטיחות הנדרשים. אסכולה אחת טוענת שיש לקשור

מרכז הקניות "סיטי סנטר". חיי הלילה של דובאי הליברלית תוססים, ובני השייח'ים מבלים עד אור הבוקר

את הילדים אל הגמלים בחבלים, כדי שלא ייפלו במהלך המירוץ, והמחמירים אף מדביקים את רגלי הילדים לגמל שעליו הם רוכבים. אסכולה אחרת טוענת כי במקרה של תאונה דווקא עדיף שהילד ייפול מהגמל ויתרחק מזירת הסכנה. כך יש לו לפחות סיכוי, גם אם קלוש, לא להימחץ על ידי הגמלים. החבלים הקושרים את הילד לגמל משתחררים לפעמים, והילד נגרר בין רגלי הגמל על מרבץ של אבנים וחול. 

למרות ריבוי הפציעות ואף מקרי המוות בתאונות, לא הצליחה ההתנגדות בעולם לשים קץ לתופעת ילדי המרוצים. אוהדי המרוצים בדובאי מגיבים בחוסר הבנה על ההאשמות ומסבירים באי נחת: "הילדים האלה אוכלים כאן טוב יותר מאשר אצל הוריהם העניים. אמנם אין כאן גני ילדים או בתי ספר בשבילם, אבל גם בבנגלדש הם לא היו לומדים. אצלנו הם לפחות לא מסתובבים ברחוב".

אמבולנס לגמלים
ד"ר אכבר, הווטרינר הראשי של צי הגמלים המלכותי, הגיע מפקיסטאן לדובאי לפני כ־15 שנה. רעיון מקורי ומוצלח שינה את חייו של המהגר מקצה לקצה: "ראיתי את ההשקעה האדירה בגמלים ואת ההפסדים העצומים שנגרמים מפציעותיהם של בעלי החיים ומאובדנם. הצעתי למשפחה

מלון בורג' אל-ערב, המלון הגבוה בעולם, שעלות הקמתו הגיעה לשני מיליארד דולר. המבנה, שמתנשא לגובה של 321 מטר, מואר בשלל צבעים זוהרים המשתנים כל הזמן 

המלכותית להקים מרכז רפואי לגמלים, שלימים התפתח לבית חולים של ממש". 

ההשקעה בציוד רפואי משוכלל משתלמת: שולחן הניתוח, הזמנה מיוחדת מגרמניה בעלות של כ־500 אלף דולר, החזיר את השקעתו כבר אחרי הניתוח הראשון של גמל מרוצים יקר. "השקענו גם במכשיר רנטגן ענק ממדים כ־600 אלף דולר, ולמקרי חירום", מציין ד"ר אכבר, "יש לנו אפילו אמבולנס, שבעזרתו מטפלים בגמלים הפצועים במקום התאונה. בתוכו אפשר לערוך ניתוחי שדה פשוטים, ויש בו גם ציוד מתקדם לצילומי רנטגן".

בית החולים המשוכלל מעורר קנאה אצל חלק מהצוות הרפואי, שרובו ככולו מורכב ממהגרים פקיסטאנים: "רמת הטיפול הרפואי בבני אדם בפקיסטאן לא מגיעה לקרסוליים של רמת הטיפול בגמלי דובאי", מהרהר אחד האחים המטפלים. "כל בית חולים בבגדד היה מקנא במלאי התרופות העומד לרשות הגמלים כאן", מוסיף פועל עיראקי שצופה מהצד.

הטיפול באלפי הגמלים של המשפחה המלכותית אינו משאיר זמן למנוחה. בעונת המרוצים עובד הצוות המקצועי לעיתים מסביב לשעון. הפציעות הנפוצות ביותר הן שברים. "המקומיים אוהבים את הגמלים שלהם ומתעקשים לטפל בהם גם כאשר ברור שהגמל לא יחזור לעולם למסלול המרוצים. לפני כשנה נפצע הגמל האהוב על שר ההגנה. מוחמד אל־מכתום גייס בטיסה מיוחדת מאנגליה שלושה מומחים בינלאומיים למשימת ההצלה, ויחד ניתחנו את הגמל במשך 12 שעות רצופות. עלות המבצע הסתכמה בכ־200 אלף דולר. הגמל שב לחיים, אבל הוא כבר לא ישוב למסלול המרוצים".

ד"ר אכבר מטפל לא רק בגמלים פצועים, אלא גם בהכנה השוטפת למרוצים. גמל מרוצים טוב זוכה לתזונה מיוחדת, בעלת מינון מאוזן של דגנים מגוונים ותוספת מינרלים. "בדיקות רפואיות שוטפות נחוצות לפני המירוץ כדי לממש את מקסימום היכולת של הגמל, בלי לגרום לו נזקים בלתי הפיכים".

פעם אחת עמדה משרתו של הווטרינר הראשי בסכנה מוחשית: "אחד הגמלים היקרים בדובאי התאשפז אצלנו לכמה ימים. בוקר אחד הגענו לבית החולים וגילינו שבאישון לילה הגמל ברח. בו במקום אורגן מבצע חשאי לאיתור הגמל. במשך יומיים סייר כל הצוות הפקיסטאני במדבר, אך ללא הצלחה. קרובים לייאוש ומפוחדים מתגובת המשפחה המלכותית, פנינו לאיש אמונים מקומי. שוב נוכחנו לדעת כי אנחנו אמנם מסוגלים לרפא את החיות הללו, אך אף פעם לא נגיע להבנה עמוקה כמו זו של המקומיים. עבורנו הגמלים דומים זה לזה, ואיננו מסוגלים להבדיל ביניהם מרגע שהם משתחררים מבית החולים. המקומיים, לעומת זאת, לא רק מזהים אותם לפי מראם, אלא גם יודעים את שמם של הורי הגמל, את הצלחותיו במרוצים ועוד פרטים אישיים. הם מסוגלים להבדיל בין עקבות הגמלים בחול, וכך גם מצאו את הגמל האבוד כעבור שעות אחדות, אי שם במדבר בין דובאי לאבו דאבי".

בשנות עבודתו כרופא גמלים, זכה ד"ר אכבר שמשפחה שלמה של גמלים תיקרא על שמו. בתחילת הקריירה שלו, הוא נזכר, הוא נתקל בגמל צעיר וחולה. בעל הגמל לא הביא אותו לבית החולים, כי היה משוכנע שאין סיכוי לרפא אותו. ד"ר אכבר לא ויתר ואשפז את החולה מיד. אחרי שבועיים של טיפול מסור החזיר את הגמל, בריא ושלם, לבעליו. "האיש היה כה מופתע, שהחליט לתת לי אותו במתנה כאות הוקרה. כעבור כמה חודשים הפך הגמל למנצח סדרתי, אבל לא אני נהניתי מהפרסים הרבים. 

עד היום אני מצטער שמכרתי אותו לשייח' אחר תמורת סכום סמלי. לגמל הזה קוראים 'אל־דוקטור', ויש לו כבר כמה צאצאים, כולם 'דוקטורים' קטנים. כל פעם שאני מגיע למתקן של השייח', בא אל־דוקטור לקראתי ומניח את ראשו על ברכי. גמלים לא שוכחים".

 


תודה לסוכנות הנסיעות "תור דרום" בתל אביב על הסיוע בהכנת הכתבה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לטייל עם אופניים בנגב

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות