בריטיש קולומביה: תמנוני הענק

ריקוד תמנוני
התמנון נסוג עמוק לתוך מאורתו. ג'ים ידע שאי אפשר לסחוב אותו החוצה. עם שמונה זרועות האוחזות בקיר יכול התמנון להפעיל כוח של יותר מ-240 קילוגרמים. ג'ים התיז פנימה סילון של חומר כימי המגרה את הנשימה, שמטרתו להרגיז מבלי לפגוע. שניות אחדות לאחר מכן זינק החוצה תמנון גדול כדי לבדוק את זהות הטרדנים. כשגילה את הצוללנים החוויר ונעץ את זרועותיו בחול, מוכן להימלט. אנשי הצוות שמרו על מרחק והוא בדק אותם היטב, מקפץ בעצבנות מעלה ומטה. בהדרגה גברה סקרנותו והוא צעד "על קצות האצבעות" לכיוון ג'ים ונגע במסיכה שלו בקצה אחת מזרועותיו. מהחיישנים הכימיים על כפתורי ההצמדה שלו קיבל מידע על המרקם והטעם של ג'ים, ומייד שלח עוד זרועות. הוא נגע בחליפת הצלילה, במסיכה ובמכלים ותוך כדי כך הופיעו על עורו כל צבעי הקשת. לבסוף נע ותלה עצמו על גופו של ג'ים. היה זה תמנון בוגר בעל זרוע שאורכה 2.4 מטרים. ג'ים עצמו הוא ענק: גובהו 1.80 מטר והוא שוקל 112.50 קילוגרמים, אבל התמנון אחז בזרועותיו, וגרר אותו לריקוד על קרקעית האוקיינוס. ג'ף צילם כ-12 תמונות, אך התמנון התעלם ממנו. לאחר חמש דקות נותר התמנון תשוש. הוא שחרר את בן זוגו, הסתובב ופנה ללכת. ג'ים מיהר לחפון את הרקדן חסר הנשימה, ודחס אותו לתוך תיק רשת. בדרך לספינה נאלץ להדוף אריות ים חוצפניים שניסו לחטוף את שללו.
על הסיפון העביר ג'ים את התמנון לעריסת תינוק ורוקן את המים. החיה התשושה שכבה בתחתית העריסה כערימת מקפא. ג'ים שקל אותה, מדד אותה ובדק את קצה הזרוע השלישית מימין וגילה איבר דמוי כף, סימן לכך שזהו תמנון זכר. ג'ים הכיר את הרקדן, הוא סימן אותו, ועקב אחרי גדילתו באופן קבוע. זכר זה, ששקל 27 קילוגרמים, הוסיף על משקלו 2.7 קילוגרמים במשך שבוע.
לדברי ג'ים ריקודו של התמנון תחת המים לא היה התנהגות תוקפנית, אלא סקרנות נמרצת. הוא הסביר: "התמנון חוקר ועוטף אותך. הוא אינו מנסה לנשוך. זה מהנה למדי. אם אני מרגיש חוסר נוחות מהמצב אני יכול לגרום לו ללכת על-ידי תגובה תוקפנית. בכל מקרה הוא מתעייף מהר מאוד". מפגש כזה הוא עבור ג'ים גמול יוצא דופן על אלפי שעות במים קפואים, אגב צפייה ברכיכות המקסימות הללו.
ג'ים קוסגרוב מכיר את התמנונים של מיצר חואן דה פוקה (JUAN DE FUCA STRAIT) טוב יותר מכפי שאנשים רבים מכירים את שכניהם. לדבריו, כדי להבין את התמנון הענקי, יש ללמוד על אורחותיו באיזור מחייתו. עשרות שנים הוא אוסף חומר על קצב גדילת התמנונים, תוחלת חייהם וצפיפות האוכלוסין שלהם. הוא גם עוקב אחרי המגעים המיניים, ההריונות, הלידות, המיתות וההעלמויות של התמנונים באיזור, ופגש כבר דורות רבים של ענקים. כל התמנונים שפגש במהלך שנים היו ביישנים, עדינים ומעוררי חיבה.

נקבות יציבות
רייס רוק הוא אחד המקומות בהם מתנהל המחקר, וג'ים מבקר בו מדי שבוע כדי לבדוק את מאורות התמנונים. הסימון והלכידה החוזרת שלהם סייעו לו לענות על שאלות כמו: כמה זמן נשאר תמנון במאורה אחת? מהו קצב גדילתו? מה יהיה גודלו המירבי? כמה מאורות באיזור מאוכלסות בתמנונים בפרק זמן מסוים?
צוללנים אחרים מסרו לג'ים שהם ראו תמנון החי באותה מאורה כבר 14 שנים. לדבריו, משך חייהן של נקבות התמנונים הוא שלוש וחצי שנים וזכרים חיים קצת יותר, לפיכך מה שראו הצוללנים, בעצם, היו כמה דורות של תמנונים שהתגוררו באותה מאורה.
ג'ים גילה שהנקבות נוטות להישאר במקום אחד בצמוד למקום הטלת הביצים, בעוד הזכרים ממשיכים הלאה, כנראה כדי למצוא בנות זוג חדשות. לפי המחקר שערך, התמנון שנשאר במקום אחד לפרק הזמן הארוך ביותר, היתה נקבה, שנותרה באותו איזור במשך 202 ימים. בגלל שגדלה כה מהר (תמנונים יכולים להכפיל את משקלם ב-100 ימים), היה עליה להחליף שלוש מאורות במהלך אותה תקופה.
בכל מאורה בה ביקרו ג'ים וג'ף סביב רייס רוק התגלה תמנון ענק. לפי תצפיותיו של ג'ים תמנונים ענקים נוטים למלא את כל המאורות הקיימות. ברגע שאחד התמנונים מת או עובר "דירה", נכנס תמנון אחר, באותו גודל, להתגורר במאורה שננטשה. גם בסקסה פוינט (SAXE POINT), אתר אחר בו חוקר ג'ים, בו מותר לצוד תמנונים, המאורות תמיד מלאות. ג'ים טוען כי אוכלוסיית התמנונים בריאה מספיק כדי לשרוד גם תחת לחץ של דיג מסחרי נמרץ.
כמו לבעלי חיים רבים אחרים לתמנונים יש נחלות. תמנון נוהג לחפש מזון באיזור ששטחו כ-150 מטרים רבועים. ג'ים מצא כי למרות שהטריטוריות של תמנונים בעלי גדול דומה חופפת לעיתים ב-93% הם אינם תוקפנים זה כלפי זה. "תמנון אחד לא ינסה לחדור לתוך מאורה בה מתגורר תמנון אחר כדי לנסות להשתלט עליה. הם פשוט מתעלמים זה מזה". עם זאת תמנונים גדולים יאכלו תמנונים קטנים, מה שמסביר מדוע רק תמנונים בעלי גודל דומה חיים זה לצד זה. ג'ים מניח כי תמנונים צעירים יותר חיים בתוך המים העמוקים, ועולים קרוב לפני המים רק בשלב מתקדם יותר בחייהם.

מסעות ציד
ג'ים וחוקרים אחרים הפריכו את ההשערה המדעית כי תמנונים ענקים החיים באוקיינוס השקט צדים בלילה וישנים ביום. במחקר שערך ג'ים בשיתוף עם המדענית ג'ניפר מת'ר (MATHER), סומנו כמה תמנונים בתוויות סונאריות, כדי שניתן יהיה לעקוב אחריהם באמצעות רדיו במשך 24 שעות ביממה. התוכנית המקורית היתה לישון במשך היום ולעקוב אחרי מסעות הציד של התמנונים בלילה.
התוכנית בוטלה מיד לאחר שהתברר שהתמנונים פעילים במשך כל שעות היום והלילה. החוקרים נאלצו לחלק את היממה למשמרות בנות שמונה שעות כל אחת, ועקבו אחרי החיות הענקיות ללא הרף. התמנונים בילו מחוץ למאורה יותר מאשר בתוכה וכל פשיטה לציד ערכה כ-50 דקות. בלילה, גילו החוקרים, יוצאים התמנונים למסעות ציד ארוכים יותר. "בסוף השבוע השלישי והאחרון של המחקר", נזכר ג'ים, "היינו כולנו תשושים ועצבנים".
התמנון תלוי בחושי הראייה והריח החדים שלו, שבאמצעותם הוא מגלה את טרפו. האישון של התמנון מאוזן ולא עגול כשלנו, אך מלבד זאת מבנה העין שלו דומה למבנה העין האנושית. גם לו, כמו לנו, יש עפעפיים, קשתית, עדשות ורשתית, ולמרות שהוא רואה רק שחור ולבן, הוא קולט כמונו מרקמים וגוונים. שלא כמו בני האדם, שעיניהם ממוקמות בגולגולת נוקשה וגרמית, גוף התמנון גמיש, ולכן הוא יכול לסובב את עיניו ב-180 מעלות על-ידי הרמת העור על ראשו. בעשותו כך יוצאות מראשו שתי קרניים קטנות, שמעניקות לו מראה מאיים, ואף זיכו אותו בכינוי דג השטן (DEVILFISH).

מצנח נקמני
כאשר התמנון עוקב אחרי סרטן על קרקע האוקיינוס הוא מותח את קיפולי העור המצויים בין הזרועות, ועט על טרפו כמו מצנח נקמני. אז הוא עוטף את הקורבן בקרומי עור, ומוביל את ארוחת הערב ישירות למאורה בתוך שק של מים. לתוך השק הוא מפריש רעלן המרגיע את הטרף. ג'ים צפה באפקטים של סם זה על קורבנות התמנון: "אם תופסים תמנון במהלך ציד ומנערים את הסרטנים, הם נופלים לקרקע ויושבים שם מסוממים במשך 10 עד 15 שניות. אחר כך הם נעים לדרכם ברגליים כושלות עד שהם מתאוששים מהשפעת הסם במים הקרירים ורצים לדרכם".
תמנון מגלה את טרפו המתחבא מתחת לסלעים על-ידי החדרת זרועותיו לתוך הסדקים. חיישנים כימיים המצויים בשולי כפתורי ההצמדה מריחים וטועמים את הטרף. לדברי ג'ים, יש לתמנון "אפים בסוף הזרועות".
בחלל הפה של התמנון הענק יש זוג לסתות חדות הדומות למקור של תוכי, אך ג'ים לא ראה אף פעם תמנון משתמש בהן. במקום זאת נעזר התמנון בכפתורי ההצמדה שלו כדי לפתוח את שריון הסרטן או חילזון אוזן הים. אם לארוחה יש שריון קשה יותר, כמו במקרה של חלק מן הצדפות, קודח התמנון חור בלשונו הדומה לפצירה (RADULA), מזריק פנימה רוק המכיל אנזימים רבי עוצמה, ההופכים את בשר הקורבן לנוזל, ושותה את הבשר כאילו היה מילקשייק.
אחרי כל ארוחה זורק התמנון את השריון מחוץ למאורה לערימת הזבל. ג'ים ספר ומיין את הקונכיות שמצא בערימות זבל של תמנונים שונים, סילק אותן וחזר שבוע לאחר מכן כדי לגלות איזה קונכיות חדשות אסף התמנון. הדבר אינו מספק תמונה שלמה על כמות המזון שאוכל התמנון הענק משום שבדרך כלל יש לו מאורה נוספת, "אתר החטיפים" קורא לה ג'ים. התמנון נוהג לאכול את סעודותיו במקומות שונים. "הוא אוסף מזון והולך לאתר החטיפים שלו כדי לאכול אותו. בדרכו הביתה הוא צד שוב ואוכל גם שם".
בעקבות מיון ערימות הקונכיות הסיק ג'ים כי כל תמנון מפתח טעם לסוג מסוים של טרף. בסאניץ' ביי (SAANICH BAY), למשל, אוכלים 85% מהתמנונים את סרטן הסלע האדום. באלברט ביי (ALBERT BAY) מעדיפים רוב התמנונים צדפות ממשפחת המסרקיים, ואילו בטופיני ביי (TOFINI BAY) בין 45% ל-50% מהקונכיות בערימות הזבל הם של צדפות קשות ממשפחת הליביים. בנהר קמפבל, באיזור החוף של האי ואנקובר, התגלה תמנון שאוכל רק חלזונות ממשפחת האוזן-ימיים.
התמנונים הם ציידים אופורטוניסטים. העצמות שבערימות הזבל מוכיחות שהם אוכלים לעיתים גם ציפורים ודגים. תושב פוג'ט סאונד (PUGET SOUND) ראה פעמיים תמנון צד שחף, שישב על הסלע בו שכנה מאורתו. תמנון ענק אחר נצפה רודף אחרי טרפו מחוץ למים ובחזרה.

חמקן מקצועי
כמעט כל החיות בצפון האוקיינוס השקט אוהבות לאכול את התמנון. ביצי תמנון ותמנונים פעוטים נאכלים בהמוניהם על-ידי דגים החיים בקרקעית האוקיינוס, סרטנים, וכוכבי ים. דגי שיבוט צדים תמנונים גדולים יותר, ודגי הליבוט גדולים ויונקים ימיים כמו אריות ים, כלבי ים ולווייתנים טורפים צדים תמנונים בוגרים.
מאחר שאינו מוגן על-ידי שלד או קונכיה, נראה התמנון כטרף קל, אבל המשורר הצרפתי ז'אן קוקטו צדק כשתאר אותו כ"יצור שעוצב להימלט". תמנון יכול לשנות את צבע העור והמרקם שלו ולהסוות את עצמו בכל רקע. הוא יכול להיעלם במקומות מחבוא קטנים עד להדהים. תמנון שמשקלו בין 27 ל-32 קילוגרמים יכול להיכנס לפתח שרוחבו בין חמישה לשבעה סנטימטרים, בדיוק הגודל של החלק הקשיח היחיד שלו – המקור.
כשהתמנון מותקף הוא מפזר ענן דיו וריר ויוצר מעין "מסך עשן" כדי להסתיר את נתיב בריחתו. צבעו משתנה ללבן, והוא נע במהירות אחורה באמצעות התזת סילון מים דרך צינור המשפך. תמנון יכול גם לנתק זרוע כדי לברוח מאחיזתו של אויב. הזרוע צומחת מחדש במהירות רבה יחסית. ג'ים צפה בתמנון ששוסע על-ידי דג שיבוט. שלושה שבועות אחר-כך נעלמו הצלקות כמעט לחלוטין.

מחכים בתור
תמנונים גדולים יותר זוכים להזדווג ראשונים עם הנקבות. כאשר יש באיזור נקבה שהגיעה עונת הזיווג שלה, הזכר הגדול יותר הוא תמיד הראשון בתור. לדברי ג'ים "הזכר הגדול יעמוד מחוץ למאורה, זכר קטן יותר יחכה במרחק של כמטר וחצי ממנה וזכרים קטנים יותר יזדנבו מאחור". מהלך ההזדווגות של תמנונים יכול להימשך כמה שעות. ג'ים לא הצליח אף פעם להישאר מתחת למים זמן ארוך מספיק כדי לבדוק אם הנקבה מזדווגת עם יותר מזכר אחד.
באחת הצלילות לקח ג'ים את ג'ף לביקור אצל נקבה מקננת. הם הגיעו למאורה מכוסה למחצה בסלעים, שסידרה הנקבה כדי לחסום את הפתח. היא שכבה מפותלת בפנים, מוקפת במסכים של ביצים תלויים מגג המערה. כשראתה את הצוללנים פלטה לכיוונם מים ושינתה את צבעה, אך לא ניסתה לנוע לתוך המאורה.
הביצים בוקעות אחרי שישה וחצי חודשים. הנקבה תישאר לידן כל תקופת העיבור, ותנשוף עליהן ללא הרף מים כדי לשמור על הניקיון ורמת החמצן. היא לא תעזוב את המאורה גם כדי לצוד ותסרב למזון אם יוגש לה. במהלך תקופת הקינון היא תאבד בין 50% ל-93% ממשקל גופה ולבסוף תגווע למוות. אם היא תמות לפני שיבקעו הביצים, יש סיכוי גבוה כי התמנונים הקטנים ימותו איתה. סרטנים, כוכבי ים ודגים קטנים יפלשו לקן ויאכלו את האם ואת הביצים שלא בקעו. גם אם תמות האם לאחר הבקיעה, ישרדו רק מעט מ-50,000 צאצאיה. דגי בקלה, דגי סול, דגי הליבוט ודגים אחרים בקרקעית יאכלו 90% מהתמנונים הפעוטים במהלך מחצית השעה הראשונה לחייהם.
אלה ששורדים בין התמנונים הקטנים גדלים במהירות עצומה. תוך שלוש שנים שוקלות הנקבות 27 קילוגרמים בממוצע והזכרים כמעט 45 קילוגרמים. לפי ספר השיאים של גינס התמנון הגדול ביותר שנתפס שקל 270 קילוגרמים וגובהו היה כתשעה מטרים. הוא נתפס ליד חופיה המערביים של קנדה ב-1957. ג'ים מטיל ספק בשיא הזה. התמנון הגדול ביותר בו נתקל, לדבריו, שקל בסך הכל קצת יותר מ-67 קילוגרמים ואורכו היה 6.6 מטרים מקצה זרוע לקצה זרוע (נתון זה עשוי להשתנות כשהתמנון מתמתח).
למרות שדייגים מדווחים רק לעיתים רחוקות על תפיסת תמנון ענק שמשקלו מעל 36 קילוגרמים, אין זה אומר שכל התמנונים הגדולים כבר נתפסו. ג'ים טוען כי אוכלוסיית התמנונים סובלת בעיקר מהשפעות תעשיית הנייר המביאה לדלדול כמות החמצן במי הים, ולא מדיג. כדי לשרוד זקוקים התמנונים למים קרים ועשירים בחמצן, משום שתאי הדם שלהם, שהיסוד העיקרי בהם הוא נחושת, אינם יעילים כמו תאי הדם שלנו, שבסיסם הוא ברזל. תאי התמנון משתמשים ברזרבות החמצן מהר יותר, לכן התמנון מתעייף מהר ואינו יכול להילחם או לברוח לאורך זמן.
האדם, טוען ג'ים, אינו מאיים על אוכלוסיית התמנונים באופן ישיר, אך כמו רֹאשרָגלָאִים אחרים, הדיונונים הלוליגיים והנאוטילוס הם נמצאים מבחינה אבולוציונית במבוי סתום. לדבריו, תכונות השרידה – מחזור דם המבוסס על נחושת, ומערכת עיכול בעלת פתח אחד בלבד, מה שדורש עיכול וריקון ארוחה אחת לפני שיוכל הגוף לעמוד במנה נוספת – אינן מספקות. מגבלות אבולוציוניות אלה, מאמין ג'ים, יביאו תוך כמה מיליוני שנים להכחדתו של התמנון.