תפריט עמוד

מסע לאתיופיה בעקבות הצלב האמיתי

מסע לאתיופיה בעקבות הצלב האמיתי

מדי שנה חוגגים באדיס אבבה שבאתיופיה את מציאת שרידי "הצלב האמיתי" בירושלים על ידי הקיסרית הלנה, וההמונים נוהרים אל הבירה כשהם נושאים צרורות של ענפים ופרחי אביב. מסע בעקבות הקסם של אתיופיה הקדומה

הדייל האתיופי שהגיף את אשנבי המטוס בפני פלישת קרני השמש ועטף את הנוסעים הישנים בשמיכות ובדאגת אם לילדיה עולה בדעתי כהמחשה הטובה ביותר למעבר מן העולם שלנו למרחביה המסתוריים, הרדומים במקצת, של אתיופיה – ארץ מאריכי החיים, בחירי האלים ובכירי הלוחמים של העולם העתיק; ארצן של מלכת שבא החדה חידות ושל יהודית, מלכה לוחמת, מטלטלת אובליסקים בידיים חשופות ומגיירת את נתיניה בחרב. הממלכה שמעבר להרי האופל, שבה, באגדות ימי הביניים, ממתין פרסטר ג'ון (הכומר יוחנן) לאחיו הנוצרים. ארצו של היילה סלאסי, קיסר מודח אך נערץ כאל בקרב ראסטפארים בקצה האחר של העולם, וארץ הרעב הגדול, הקטלני, שזעזע מעט את מרקעי הטלוויזיה במערב בשלהי המאה העשרים.

גדלתי בעיירה אתיופית קטנה בשם דברה זית (Debre Zeyit, הר הזיתים), בשנים שבהן עסקה מדינת ישראל בסיוע נמרץ, חקלאי וצבאי, למדינות אפריקה. כעבור שנים ראיינתי את ד"ר יוסף בורג, שהיה אחד מאבות היוזמה הזו, ושאלתי אותו מה הניע את ישראל להשקיע את משאביה המצומצמים באפריקה דווקא. הוא אמר שהיה שם חלל ריק, "אם לא היינו ממלאים אותו, מישהו אחר היה עושה זאת" .

לבד מאידיאלים של אחוות העמים, השליחות האפריקאית היתה במידה רבה ילידת המלחמה הקרה. סלאסי נקט במדיניות פרו מערבית ברורה, וכחלק ממדיניות זו דגל בשיתוף פעולה עם ישראל. ב־1974 הופל גור אריה יהודה, היילה סלאסי בן ה־82, בידי חבורה צעירה, תובעת קִדמה. אנשיה כינו את עצמם "דֶרג" (שמשמעו, בקירוב, ועד או מועצה) והשליטו על אתיופיה משטר חילוני ומגמות סוציאליסטיות. בתוך כשנתיים התברר שהמועצה הוכרעה תחת משקלו של איש צבא אחד, מנגיסתו היילה מאריאם, הרודן החדש, האדום. באו שנות הטרור והצטרפו לאסונות הטבע – בצורת, רעב, מותם של מיליונים. אנחנו גורשנו בינתיים מאתיופיה (לא באופן אישי), ואת מקומנו תפסו מומחים מן הגוש המזרחי. אפריקה יצאה מן האופנה במהירות, ותקציבי הסיוע משני הגושים הוקפאו עם המלחמה הקרה.

מנגיסתו הודח ב־1991 וברח לזימבבווה. אתיופיה עדיין שקועה במאבק ההישרדות המשותף לרוב מדינות אפריקה. בשבילי, על כל פנים, היא לא הצטמקה לדמות ילד גווע ברעב או באיידס. ככל מי שבילה תקופת חיים באור הצלול של הרמות האלה, בין האנשים הגאים, יפי התואר, קלי הגוף וארוכי הצעד, גם אני שבויה בכוח החידה של אתיופיה, ששום כובש זר – חוץ מחמש שנות שלטון איטלקי חלקי וזניח, שהושג בשיטות לוחמה נתעבות – לא שבר, ושגם המומחים המערביים למיניהם מתקשים לפתור. חוקר חשוב של התרבות האתיופית, דונלד לוין, השווה אותה לצורת השירה העתיקה המכונה "שעווה וזהב": בשירה זו, הנכתבת ומדוקלמת בשפת הגֶעְז – שפתם של כתבי הקודש האתיופיים – מוצפנת משמעות נסתרת, "זהב", ורק אדם משכיל ושנון יידע לדלות אותה מתוך תבנית ה"שעווה" של החרוזים הגלויים. לא במקרה מלכת שבא היא סמלה של אתיופיה, שחצתה מדבר וים כדי לחוד חידות למלך שלמה.

ברוכים הבאים לאתיופיה, ארץ מאריכי החיים, בחירי האלים ובכירי הלוחמים של העולם העתיק | צילום: סרגיי הורוביץ

שעתם של ההולכים
אתיופיה היא תמונה בתנועה מתמדת. תנועת ההולכים בדרכים המאובקות, מהלך שעות או ימים לעיר השוק הקרובה או לביקור קרובים רחוקים. נשים וגברים, ילדים שרק למדו ללכת, רועים ועדריהם דלי הבשר, איכר וצמד שווריו או נערה עומסת על ראשה מסוֹבּ, כלומר שולחן נייד קלוע בעל מכסה חרוטי, שנועד לשנע ממקום למקום את הוואט – נזיד בשר אכזר ושליט אבסולוטי בתפריט היומי, הטובע בנתיניו את חותם הצרבת – ואת האינג'רה, אחותו הרחמנייה של הוואט, חמצמצה, ספוגית ושטוחה כפיתה אך אפויה מגרעיני טֶף, גידול ייחודי לרמות האתיופיות.

ההולכים פוסעים בצעדים רחבים, קצובים, ומעסיקים את ידיהם באחיזת מטרייה או מקל מאוזן על הכתפיים, מאחורי העורף. בשעות המוקדמות, לפני שהשמש מגרשת את הצינה, הראשים נחבאים בתוך קפלי השאמה (הלבוש האתיופי המסורתי, טווי בכותנה צחורה ומעוטר בדוגמה מאופקת בשוליים), בשמיכות ולעת מצוקה – במגבת.

זוהי גם שעתם של הרצים. הם חולפים בשדרות הערים בשעה הכחולה שלפנות בוקר, חבורות־חבורות או יחידים, גומאים קילומטרים לפני שצלצול הפעמון קורא להם לבתי הספר. אין מכוניות. ערפילים נכרכים סביב פנסי הרחוב המעטים. טפיפת הרגליים היחפות, טפיפה קצובה, חרישית, עוברת את העיר מקצה לקצה.
מן הכפרים נוהרים ילדים לבתי הספר האזוריים. רבים מהם יחפים ואינם לבושים במדי בית הספר, שיד הוריהם אינה משגת, אלא בבלואים שעברו בירושה דורות רבים מדי. הם מטפסים הרים ויורדים במשעולים תלולים, מהלך שעות, בדרך להשכלה. הלימודים מתנהלים בשתיים או שלוש משמרות, כי חדרי הלימוד קטנים מלהכיל את כולם.

וזו השעה המכריעה לנוסעים בתחבורה הציבורית: הם נקבצים לפני שערי תחנות האוטובוס, המון גדול מורכב מדמויות דוממות, כרוכות בצעיפיהן ושעונות על צרורות נטולי צורה עדיין, וממתינים. קול נשימתם עולה ויורד בשקט. מישהו משתעל. החשכה נסוגה ותווי פנים דרוכים מגיחים מתוכה. בדיוק בשש נפתחים השערים וההמון מסתער פנימה. המאבק כמעט אינו נשמע אבל הוא מתנהל בכוח אדירים: מי שלא יתפוס מקום ייאלץ לחכות לאוטובוס הבא; האוטובוס הבא ייצא מחר.

מנועים נושנים מתעוררים בגניחות, משתעלים, פולטים פיח, כבים, מדורבנים מחדש. המאושרים שכבשו להם מושב מתמסרים לנס המסע, שיחזור על עצמו, מקרטע, עוצר וקם לתחייה כנגד כל חוקי המכניקה והבלאי הטבעי, שוב ושוב ושוב. הדרכים מתפתלות על פני הרמות הגבוהות, משובשות וכמעט ריקות מכלי רכב, אבל תמיד תיראה בשוליהן דמות אלמונית, שהאטה את צעדיה כדי לנופף לבני המזל הרוכבים על גלגליו השחוקים של האוטובוס. 

אתיופיה היא תמונה בתנועה מתמדת | צילום: יואל שתרוג

זכרונות מאפריקה
נחתנו באדיס אבבה (באמהרית: פרח חדש) בערב החג הגדול שבו מציינים את מציאת שרידי "הצלב האמיתי" בירושלים על ידי הקיסרית הלנה, אחד החגים הדתיים הגדולים בלוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, המתקיים ב־17 במסכרם (מחודשי לוח השנה האתיופי). המונים נהרו לבירה ונקבצו בשדרות הרחבות אל כיכר המַסְקָל (באמהרית: הצלב האמיתי) כשהם נושאים איתם צרורות ענפים ופרחי אביב, שבימים אלה, עם תום עונת הגשמים, פורשים על הרמות מרבד צהוב, מאחז עיניים: מתחת כבר אורב היובש הגדול.

בלב הכיכר צמח במהלך היום מוקד, כעשרה מטרים גובהו, וככל שקרבה שעת בין הערביים נגדשו שיפולי הגבעה המתרוממת סביב הכיכר, הדרכים הראשיות והרחובות הסמוכים, ואפילו לוחות הפח במרומי השערים הרעועים, שכמה כוכבים ושאריות צבע אדום נאחזים בהם ובזכרו של המשטר הקודם. לקצב התופים העמום נאספו אל הרחבה המרכזית כמרים תחת שמשיותיהם הרקומות ולהקות חוגגים בבגדים מסורתיים ממגוון השבטים, המחוזות והלשונות המרכיבים את אתיופיה, ברגל ובעגלות וקרונות מקושטים. התהלוכה והופעות של תלמידי המנזרים והכנסיות, השרים ורוקדים בדבקות אקסטטית, הצטיינו בתכונה יחידה במינה, שלה היה שותף גם קהל הרבבות סביב והיא ניכרת באתיופיה בכלל – משהו שאי אפשר להגדיר אלא כהמולה חרישית.

רק כשירד החושך התחיל הקהל לפלוט את קוצר רוחו בשריקה, ופתאום אחזה האש במוקד, והצלב העלה עמוד עשן לשמי הערב, קרס ואוּכָּל. בתוך דקות ספורות נעלם הכל. מאות אלפי אנשים התפזרו בשקט ונבלעו כלא היו בקרבי העיר הגדולה והלילה, על צעיפיהם הלבנים ועורות הברדלס ופרוות הקופים והמצנפות המרהיבות ושני הסוסים האבירים שעליהם, מובלים בידי נושאי כלים לבושי צחורים, רכבו גבר ואשה עטופים בדגלי אתיופיה.

לא כולם הסתלקו. רבים התעכבו בכנסיית סן סטפן, הסמוכה לכיכר מסקל, כדי להמשיך בחגיגה אל תוך הלילה שהתעבה, ובחסותו, תחת כיפת השמים או חופת בד נישאת על מוטות, רקדו המאמינים שעות ארוכות ופניהם מאירים באור עז יותר מן הנרות שאחזו בידיהם. ההמיָה השקטה והקצבית של השירה וריצוד הנרות יצקו בחיזיון הלילי את אווירת החלום האופפת את זכרונות ילדותי. הסוכה, כנפות הלבוש הצחור, שפס כחול ארוג לעתים בשוליו ודמיונו לטלית זועק לעין, העיניים הנוגהות באמונה שלמה, הברות המלים השמיות ותנועות הריקוד הקדום – כל אלה הצטרפו לתמונה תנ"כית מושלמת. בזכרונות מאפריקה תצוץ תמיד, כמה שלא תנסה להתחמק ממנה, התכונה הקמאית: משהו עמום כתיפוף טם־טם בסבך הדימויים הנדושים, שמנסים – לשווא – להתחקות על ניצוץ זיכרון עתיק יותר, משותף לכל הגזע האנושי.

על כל פנים, זה אחד המקומות האחרונים שבהם אנשים מסתכלים בעיניך ומחייכים אליך ברחוב וילדים קטנים מושיטים יד ללחיצה, אולי כי התקשורת עוד לא התפתחה מספיק על מנת להחליף את הקשר הישן, הפשוט.  

ציור קיר מכנסייה ליד אגם טנה | צילום: יואל שתרוג

חידת מקורות הנילוס
התוואי המכונה "המסלול ההיסטורי" מצפין מאדיס אבבה כדי לפקוד את בירותיה העתיקות יותר של הממלכה הנוצרית, האמהרית־תיגרינית – אקסום (Axum), לליבלה (Lalibela), גונדר (Gondar) – ואפשר לומר שהוא מוליך לאחור בזמן בסדר הזה. בדרך, כבונוס צדדי, מוגשים לנוסע מפלים הנחשבים בין היפים בעולם – מפלי הנילוס הכחול או טיס איסאת (Tis Isat, מי עשן), לצד אגם טנה (Tana), מקורות הנילוס הכחול ושמורת הטבע של הרי סימיין (Simien).

חידת מקורות הנילוס הטרידה את כורש, את אלכסנדר הגדול, את הרודוטוס, את יוליוס קיסר ועוד אלפי גיאוגרפים. שני הרפתקנים היו האירופים הראשונים שהגיעו לנביעה הנידחת, אשר ממנה מגיח הנילוס הכחול בצניעות כדי להתרחב ולהתעצם ולהצטרף לאחיו הגדול ממנו, והלבן לפחות בשמו, בדרך המייגעת, 6,500 קילומטר אורכה, אל שפך הדלתא של מצרים בים התיכון.

ראשון הגיע הכומר הפורטוגלי פדרו פָּאֵז, אשר כמעט חולל מלחמת אזרחים באתיופיה בראשית המאה ה־17 כשהעביר את הקיסר סוסניוס לקתוליות. בהפרש של 150 שנה נחפז בעקבותיו ענק סקוטי אדום שיער, ג'יימס ברוס שמו. ברוס הקדיש את מיטב שנותיו להכנות למסע המפרך ונעשה שכיר חרב למלך האתיופי תכלה הימָנוֹת השני בקרבות רצחניים לאין מספר אך ורק כדי להגיע לרגע המיוחל, ב־4 בנובמבר 1770, כאשר השיל מעליו את נעליו והסתער בריצה עיוורת אל תוך הביצה הירקרקה שבלבה ניכר בקושי מבוע המים הדק שחיפש כל חייו. הוא הצליח לשוב למולדתו, אבל בני ארצו קטני האמונה לגלגו על סיפוריו והוציאו לכבודו מהדורה מחודשת של בדיות הברון ממינכהאוזן.

אגם טנה האדים מסחף, עלה על גדותיו והטביע בדרכו מימוזות ואקליפטוסים, כאשר חזרתי לבקר אותו. הוא עדיין נראה עצום ובוצי כיאור, אבל סוסי היאור העצלים והתנינים שהטביעו רושם נצחי בזכרוני – בעיקר בזכות כשרון ההתחזות, שאִפשר להם לרבוץ שעות בארשת מנומנמת ולוע פעור רק כדי לסגור אותו בנקישה פתאומית ולהחליק אל המים עם טרפם – אלה נסוגו לגדות מרוחקות יותר. אותה מעבורת נושנה פילחה את המים בעצלתיים במסלול היומי, המקשר מקצת מעשרות האיים שבימה אל עיר החוף בַּהְר דאר (Bahir Dar).

ברבים מן האיים שוכנים מנזרים; לכאן נמלטו אנשי הכנסייה האתיופית במאה העשירית מפני המלכה יהודית לאחר הרס ממלכת אקסום, ובמאה ה־16 מפני צבאותיו של האימאם אחמד אבן איברהים, שנודע בשם גראן – איטר יד ימינו. על קירות הבוץ של הכנסיות הנחבאות בין קנים וסוף, מתחת לגגות קש חרוטיים, נשמרו בדרך פלא ציורים נהדרים מימי הביניים.

אזור בהר דאר. לכאן נמלטו אנשי הכנסייה האתיופית | צילום: יואל שתרוג

מוכרת המסטיקים הקטנה
בבהר דאר, כמו ברוב מחוזות אתיופיה, חיים זה לצד זה נוצרים ומוסלמים. כמעט חמישים אחוזים מהתושבים בארץ, המתגאה בנצרות בת 1,700 שנה, הם כיום מוסלמים. צריחי המסגדים מתרבים. לצד אחד מאלה, מוקף פיגומים ששיוו לו מראה של מגדל גפרורים פנטסטי, פגשנו את קסאהון ואת אוצר הידע הבלתי נדלה שלו. קסאהון נעשה מיד למורה דרכנו, שומר, חבר ואומנת. הוא ידע הכל על הכל, הכיר את כולם וסידר כל מה שצריך, ואת כל זה עשה כבדרך אגב, תוך כדי שיחה קלה באנגלית גבוהה של בן אצילים בריטי מן הזן הישן. הוא בן 13 ונראה קטן לעומת בני גילו במערב. הוא היה הראשון מבין מדריכי הטיול הקטנים שלנו וגם המופלא שבהם. התברר שהוא מנהל התכתבות ענפה עם כל קצווי תבל, מטוקיו ועד ניו יורק, בלי לדלג על רוב מדינות אירופה, דרום מזרח אסיה ואוסטרליה.

קסאהון חנך אותנו ברזי הנסיעה באוטובוס אתיופי. בלעדיו לא היינו יוצאים מבהר דאר לעולם, לפחות לא באוטובוס. ברבע לשש בדיוק, בדרכו לבית הספר, לאחר שהשלים את ריצת הבוקר לאצטדיון ובחזרה, הוביל אותנו אל התחנה, שם הניח אותנו במקום מבטחים יחסי ונבלע בין גלי ההמון הנאבק על מקום וחזר שלֵו, ללא קמט בבגדיו וזוג כרטיסים בידו, ונעלם שוב כדי לתפוס שני מושבים, לדרבן אותנו פנימה ולהשיג מאי שם בקבוק מים מינרליים לדרך; כאשר נופפנו לו לשלום ראינו בבירור, לצד פניו המחייכים אלינו בעידוד אבהי, כמה עשרות אנשים נסערים, חמושים במקלות, שנשארו מאחור.

אגם טנה, הנמצא על התוואי המוביל לאקסום, לליבלה וגונדר | צילום: יואל שתרוג

בשמורת מפלי הנילוס טיפלו בנו ילדים אחרים. הם היו כפריים יותר מקסאהון, פלג גופם העליון עטוף שמיכות שצבען ירוק עז כמו הצמחייה הלחה בכסות הערפל ורסיסי המים, נשענו על מקל ונשאו שק מלא בקבוקי משקה מוסתר תחת בגדם. כולם, כולל גברה בן השש, דיברו אנגלית. דקים ושברירים למראה, הם תמכו בנו במשעולים התלולים ובעת שחצינו את יובל האלאטה (Alata) הנשפך לנילוס הכחול, הושיטו יד או מקל ולפעמים את שניהם ושאלו ללא הרף לשלומנו. אנחנו, הפרנג'י – הזרים – הלוא מגושמים מטבענו ומועדים לפורענות.

מרתה היא שחילצה אותנו מסמטאות גונדר והחזירה אותנו למסלול הטיול ולטירות הקיסרים השגיבות של שושלת גונדר. בין חומות העיר ההררית גונדר התחולל הרנסנס האתיופי במאה ה־17: ארמונות שנשתמרו בשלמותם, ציורי הקיר המרהיבים בכנסיות, תעלות ומרחצאות מעידים על עוצמת הממלכה ועל פאר החצר, שבה התחרו הכמרים באצילים בפזרנותם ובהוללותם.

זו היתה, שוב, פגישה של השכמה, בשעה הערפילית שלפני הזריחה, ומסביב לחומות אבן אפורות חלפו בדממה רצי הבוקר; מרתה הקטנה היתה בדרכה חזרה מן העבודה. עד השעה שלוש לפנות בוקר, ולעתים אף עד חמש, היא סובבת בברים של גונדר ומוכרת מסטיקים לשתיינים. היא התלוותה אלינו כברת דרך כדי לעדכן אותנו בחדשות האחרונות של הבי.בי.סי, ואחר כך הלכה לבית הספר, למשמרת הראשונה. לפעמים, אמרה, השוטרים פושטים על הברים ומנסים ללכוד את מוכרי המסטיקים, כי אסור לילדים לעבוד אחרי שעת חצות. "אנחנו הרי אמורים לישון", אמרה, "אבל אנחנו כמובן זריזים יותר, ובורחים תמיד".

נערה על גדת הנילוס הכחול. חידת מקורותיו של הנהר הטרידה רבים לאורך ההיסטוריה | צילום: יואל שתרוג

ירושלים של המלך לליבלה
עד שהגענו ללליבלה כבר היינו בקיאים בסדרי הלימודים של ילדי אתיופיה, וידענו שמישהו, ילד או ילדה, ייקח אותנו תחת חסותו וידריך אותנו במיומנות ובאנגלית משובחת במבוך הכנסיות, הנחשב לאחד מפלאי העולם (ראו "מסע אחר" 66).
הרחק במרומי ההרים של מחוז וולו (Wolo), על הגבול בין ארץ התיגרה והאמהרה, תלויה במדרון בגובה 2,500 מטר העיר הקדושה לליבלה: אחת מאותן יצירות – או לחלופין, חזיונות תעתועים – פרי רוחם של מלכים אחוזי שגעון גדלות, אשר אנשים עולים אליהן לרגל ממרחקים.
המלך לליבלה חלם על ירושלים חדשה כשהקים כאן במאה ה־12 את בירת שושלת זאגווה, יורשי הממלכה הנוצרית באקסום, לאחר שזו נחרבה עד היסוד בידיה של המלכה האיומה גודית (בתיגרינית: מפלצת), או יהודית, או איסתו (באמהרית: אש). 11 כנסיות חצובות באבן חול אדומה, מחוברות ביניהן במחילות וגשרים ופתחים ששיני הזמן מכרסמות ומפוררות לתבניות פרועות, נותרו להעיד על חלומותיו של לליבלה. הנודעת שבהן היא כנסיית גיאורגיס, בעלת צורת הצלב. למקומות אחרים שמות שנועדו להזכיר את ירושלים – כמו הר הזיתים וכנסיית גולגותא.
מאות נזירים וקבצנים מתגוררים במבנים האלה, בחורי מערות, בקירות הסלע ובבקתות בוץ וקש במתחם הכנסייתי. שיריהם של תלמידי תיאולוגיה, טקסי אשכבה ותפילות החולים והגוססים אובדים ונבלעים באבק האדום של עיר המסכנות המדהימה הזו. אבל קצת למטה משם, בשערי בית הספר האזורי, עומד דגם קטן של כנסיית גיאורגיס ותחתיו חקוקה הכתובת: "אם ברצונך להכיר את הישגיה של ארצנו, בוא לראות את בתי הספר שלנו!".

___________

הרשימה מוקדשת לקסאהון ולמרתה, לוורקיו, שהדריך אותנו בשבילי ההרים של לליבלה, לפטרוס, לדאוויט, לגטיו ולהמון ילדים אתיופים ששמם לא נזכר כאן, אבל הם ראויים באותה מידה לתודתנו ולחיים טובים יותר. 

עוד על טיול לאתיופיה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מאתיופיה

שבטים באפריקה: להיות בת שבט
שבטים באפריקה: להיות בת שבט

המפגש הראשוני עם תושבי אפריקה מסקרן ומעלה שאלות לגבי האותנטיות של אורח החיים המוצג בפני המטייל שבא מבחוץ. גילה התרסי, מדריכת טיולים באפריקה, מביאה טעימה מחייהן של נשים בשבטים אפריקאים ומהרהרת איך היו נראים חייה לו היתה בת ...

המסלול ההיסטורי באתיופיה: מסורות, דתות וארון הקודש
המסלול ההיסטורי באתיופיה: מסורות, דתות וארון הקודש

טיול בצפון אתיופיה מפגיש לא רק עם נופי הרים, נהרות ומפלים, אלא גם עם המורשת האתיופית העשירה: מהכנסיות החצובות בסלע של לליבלה ועד האמונה שארון הקודש המקראי הועבר מירושלים לצפון אתיופיה. מסע במקום ובזמן

טיול בצפון אתיופיה
טיול בצפון אתיופיה

הכנסיות החצובות בסלע של לליבלה, הארמונות המפוארים והעבר היהודי של גונדר, הנופים ההרריים ומצוקים האדירים של רכס סימיאן, אגם טאנה ומפלי הנילוס הכחול - כל אלה הופכים את צפון אתיופיה ליעד מושלם לכל מי שאוהב טבע ומתעניין בתרבויות ...