תפריט עמוד

ארון הברית האבוד: התעלומה מובילה לאתיופיה

ארון הברית האבוד: התעלומה מובילה לאתיופיה

מסע בעקבות ארון הקודש האבוד נשמע כפרק נוסף בסדרת ההרפתקאות של אינדיאנה ג'ונס. ארון הברית המקראי, כלי הפולחן החשוב ביותר שנזכר בתורה, נעלם לאחר ימי המלך שלמה. מחקר שהתפרסם בבריטניה מצביע על כך שיש בסיס לטענת הנוצרים באתיופיה, המציגים עצמם כשומרי ארון הקודש האמיתי. צוות "מסע אחר" יצא לאתיופיה לתור אחר הארון האבוד

 

"אם תרצה להחביא עץ, שים אותו ביער" (פתגם אתיופי)

ידיעה קצרה ויבשה, שהופיעה באחד מעיתוני הערב, לא נתנה לי מנוח. קראתי אותה שוב ושוב, והתקשיתי לדלות ממנה פרטים נוספים:

"עיתונאי בריטי טוען כי הוא גילה את ארון הקודש המקראי בכנסייה באתיופיה". 

הרעיון נשמע פנטסטי וקטעי מחשבות הצטלבו בראשי: אתיופיה, ממלכה עתיקה, מלכת שבא, יהודים שחורים­, לליבלה – עיר המנזרים החצובים בסלע אדום. סוף העולם, אבל בעצם רק מעבר לים סוף.

הזמנתי בדחיפות את ספרו של גרהאם הנקוק ­- "האות והחותם -­ חיפוש אחרי ארון הברית האבוד" – ­ מההוצאה לאור בלונדון. כשקיבלתי את החבילה פתחתי בקוצר סבלנות את הקופסה ושלפתי מתוכה ספר שחור ועב-כרס. על כריכתו האחורית הופיעה תמונת נזיר שחור מחייך, אוחז בידיו צלב מוזהב. מתחת לתמונה היה כתוב: "זהו האדם היחיד בעולם שיכול לראות את ארון הקודש…"

נזיר בלליבלה

נזיר בלליבלה

האות והחותם

בספרו (THE SIGN AND THE SEAL ­- הוצאת מנדרין הבריטית) תופר הנקוק פיסות מידע רבות ממקורות שונים ובוחן באהדה את האפשרות המרתקת שארון הברית הועבר מבית המקדש בירושלים לאתיופיה.

ארון הקודש מוזכר בתורה יותר ממאתיים פעמים. הארון מופיע לראשונה בספר שמות פרק כ"ה. משה, הניצב על פסגת הר סיני, מקבל מאלוהים הנחיות מדויקות איך לבנות את הארון: "ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו… וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר סביב. ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית. ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב…"

במהלך הדורות שחלפו מאז אותו פרק פתיחה מפואר במדבר הפך הארון לאביזר הפולחן הדתי הקדוש ביותר המוזכר במקרא. על מעמדו וחשיבותו של ארון הקודש אפשר ללמוד מתאור דוד המלך המרקד מאות שנים לאחר מכן לפני הארון בירושלים: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד. ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר". (שמואל ב', פרק ו', 13). לאחר תקופת המלך שלמה, נעלמים לפתע איזכוריו המקראיים של הארון. לא כתוב אם הוא נהרס, נלקח על ידי מישהו או אפילו נעלם. פשוט לא כתוב כלום.

פרופ' מנחם הרן, חוקר תנ"ך מהאוניברסיטה העברית בירושלים עזר להנקוק לתארך את מועד היעלמות הארון מבית המקדש בירושלים. לדעתו נעלם הארון בשנת 650 לפני הספירה, בתקופת מלכות מנשה. מנשה הכניס בשנה זו לקודש הקודשים אלילה ענקית בשם "אשרה" ובתגובה מיהרו הלוויים להוציא משם את הארון המחולל. כששאלתי את הרן לאן נעלם לדעתו הארון, הוא סירב להמר.

מנליק והגביע הקדוש

מספר חודשים לאחר שקיבלתי ספרו של הנקוק יצאנו צוות קטן של "מסע אחר" – יואל שתרוג הצלם ואנוכי, לאתיופיה. נהג המונית שהוביל אותנו משדה התעופה הבינלאומי של אדיס אבבה אל העיר סיפר לנו שהוא בא מהצפון, מאקסום (AXUM), המקום שאליו פנינו מועדות. כששאלתי אותו על ארון הקודש הוא סיפר בשמחה ובקול רועד מהתרגשות, את הסיפור המיתולוגי האתיופי אותו שמעתי גם במקומות אחרים: "הכל התחיל כשמלכת שבא ביקרה אצל המלך שלמה בירושלים והרתה לו. לאחר שובה לאקסום, בירת הממלכה האתיופית, נולד בנם, הנסיך מנליק, שפירוש שמו הוא 'בן החכם באדם'.

"כשהגיע מנליק לגיל 20 חזר לחצרו של אביו המולך בירושלים. מקץ שנה החלו יועצי החצר לקנא בו בשל הטיפוח המיוחד, ויעצו לשלמה להחזירו לאתיופיה. המלך הסכים, אך התנה את הדבר בכך שעם מנליק יסעו גם בניהם-בכוריהם של היועצים. אחד מהם היה זריוס, שלקח עימו את ארון הברית מבית המקדש. מנליק גילה זאת רק כשהיו כבר רחוקים מירושלים, והבין שזה רצונו של אלוהים. הארון הונח בעיר אקסום, בקודש הקודשים של כנסיית סנטה מריה מציון. לפני כשלושים שנה הוציא אותו משם הקיסר היילה סילאסי, הצאצא ה-225 בשושלת מלכת שבא, והכניס אותו למבנה מיוחד שנבנה בשטח הכנסייה".

כשהסתיים הסיפור ושקט השתרר במכונית, נזכרתי שהנקוק מתאר בספרו פסלונים מעניינים הניצבים בכנסייה הגותית המפורסמת בשארטר (CHARTRES) שבצרפת. על הקיר הצפוני נראית בין היתר מלכת שבא עם עבד אתיופי לרגליה. לא הרחק משם נמצאת סדרת פסלונים נוספת המתארת את ארון הקודש מובל לעבר מלכת שבא. מתחת לאותה סדרה חקוקה כתובת בלטינית המודיעה כי הארון נלקח למקום כלשהו ושם נהרס. פסל שלישי הוא של מלכיצדק, אוחז גביע אבן בידו. מתברר שהפסלים נוצרו במאה ה-12 בתקופת הצלב וראשית המיתוסים המספרים על מסתרי הגביע הקדוש. גרהאם הנקוק מציע בספרו הקבלה בין סיפורי הגביע הקדוש וארון הקודש: שניהם שירתו כפונקציות נבואיות עבור קהל מאמיניהם; שניהם היו כבדים מכדי שבני תמותה יצליחו להרימם, ומשניהם קרנה הילה. סיפורי הגביע הקדוש הם סיפורי מסע, האם יתכן שגם בסיפור הארון יש צופן כלשהו, זה שהמפענח אותו יגיע למקום המחבוא?

חוקרת ימי הביניים הלן אדולף דנה במפורש בעובדה שהשירה הגרמנית הקשורה בגביע הקדוש הושפעה ממסורת הארון האתיופית; היא אף טוענת שהמשורר הגרמני בן המאה ה-12 ולפרם פרסיבל, ידע שהארון נמצא באתיופיה. הרעיון הגיע אליו כנראה מהאבירים הטמפלרים, שערכו באותה תקופה מסע לאתיופיה. ומי, אם לא הטמפלרים, היו גם מעורבים בבניית הקתדראלה בשארטר?! הנקוק טוען כי הטמפלרים גם היו מעורבים בבניית הכנסיות החצובות בלליבלה.

מפלי הנילוס הכחול ליד אגם טאנה

מפלי הנילוס הכחול ליד אגם טאנה

מקורות הנילוס הכחול

הגענו אל אגם טאנה (T'ANA), בצפון מערב אתיופיה, שצבע מימיו בגוון הנחושת. כאן מקורותיו של הנילוס הכחול ומכאן הוא זורם לדרום-מזרח, נופל במפלים גדולים, ואחר-כך מתעקל מערבה וצפונה, כדי להתמזג בחרטום, בירת סודן, עם אחיו הלבן והארוך יותר. מקורות הנילוס הכחול "התגלו" למערב רק לפני כמאתיים שנה.

למרות זאת ידע כנראה הגיאוגרף היווני סטרבון, לפני אלפיים שנה, על האגם האתיופי הגדול, שנשכח אחר כך למשך תקופה ארוכה. באהר דאר (BAHIR DAR), על חופו הדרומי של האגם, סמוך למוצא הנילוס, היא עיירה שקטה ונעימה, עם אווירה טרופית, עצים עצומים וסירות גומא קטנות. 

באיזור אגם טאנה, ובעיקר מצפון לו בחבל גונדר (GONDER), התקיימה מרבית יהדות אתיופיה לפני העלאתה לישראל. חלק ניכר מתושבי האיזור כיום, אלה שאנחנו מכנים "פלאשמורה" (הנתפס ככינוי גנאי), רואים עצמם כשייכים לבני דת משה, למרות שאימצו לעצמם מנהגים נוצריים. (על-פי אחת ההשערות פירוש השם "פלאשה" הוא "פולשים", כך כינו האמהרים את היהודים, ו"מורה" -­ מלשון "מומר", כלומר ­ הפולשים שהמירו את דתם לנצרות).

לליבלה

לליבלה

על כעשרים מהאיים המיוערים הפזורים ברחבי אגם טאנה בנויים כנסיות ומנזרים מעניינים. הפלגנו אל אחדים מהם. עגנו באורה קנדה, מנזר אפוף מיסתורין, הנמצא בבקתה עגולה ענקית. הסרנו נעליים בחוץ ושוטטנו פעורי פה, מציצים בציורי קיר צבעוניים גדולים ובספרי תנ"ך עתיקים, הכתובים בכתב יד על גבי קלף בשפת הגֽעז -­ השפה השמית הקדומה של אתיופיה. גם בדגה אסטפנוס ניצב מנזר מרשים. יואל חש שארון הקודש היה פה. הנקוק בספרו משער שהארון אכן שכן בכמה מנזרים באגם טאנה, אבל לטענתו נח הארון פרק זמן ממושך באי קטן וקשה להגעה, טאנה צ'רקוס שמו.

ניסינו להגיע לטאנה צ'רקוס, אבל הוא היה רחוק מדי, או שהזמן היה קצר מדי, או שהמזל היה מועט. אף אחד בבאהר דאר לא הסכים להשיט אותנו לשם. ניסינו להתחכם ונסענו חצי יום בדרך העפר המקיפה את האגם וממשיכה לגונדר, כדי להגיע אל מול האי, הקרוב מאוד לחוף. ירדנו מן הרכב שהסיע אותנו והלכנו לכיוון גדת האגם, שם קיווינו למצוא סירת גומא שבעליה יסכים לקחת אותנו אל האי.

אבל הנהג-מדריך שלנו עצר כקילומטר מהחוף, על גבעה קטנה וסירב להמשיך. "הכפריים כאן אינם אנשים טובים. כשיראו אותנו יהרגו אותי וישדדו אתכם".

שם, מול הנוף הפסטורלי של האגם והאי שלא יכולנו לו, דיפדפתי שוב בספרו של הנקוק. הנקוק ביקר בטאנה צ'רקוס וחקר את הנזירים הגרים שם. תושבי המקום טוענים שהאי שלהם היה המקום הראשון באתיופיה שאליו הגיע הארון הברית. כך כתוב בכתבים העתיקים שלהם. הארון הוצב בתוך אוהל ונשאר בטאנה צ'רקוס במשך 800 שנים. אז היו התושבים יהודים. לאחר שהתנצרו, לקח המלך אזנה (המאה הרביעית לספירה) את ארון הקודש לאקסום והציב אותו בכנסייה הגדולה.

לדברי הנקוק, אם נכונה הטענה שהארון הובא לאתיופיה 800 שנים לפני ימי המלך אזנה, הרי שהוא הגיע לאתיופיה בערך בשנת 400 לפני הספירה. כיוון ששלמה מלך כ-1000 שנים לפני הספירה, הרי שהאגדה על מלכת שבא ומנליק משמשת רק תפאורה לאמת. הנקוק ממשיך במסע חיבור פיסות המידע המופלא ומסכים שסיפור מלכת שבא לא עומד במבחן העדויות ההיסטוריות. הוא הולך בעקבות המסורת של טאנה צ'רקוס ומניח שהארון הובא לאתיופיה במאה החמישית לפני הספירה, כלומר כ-500 שנים לאחר תקופת שלמה. אם הארון נלקח מן המקדש בירושלים בשנת 650 לפני הספירה, בתקופת המלך מנשה, חסרות לנו קצת יותר ממאתיים שנה.

באותן שנים, 650 לפני הספירה, נבנה באי ייב שבנילוס העליון, קרוב לאסוואן של היום, מקדש יהודי. היה זה המקדש היהודי היחיד בעולם מחוץ לירושלים באותה תקופה. יהודי אתיופיה מספרים שבדרכם מארץ-ישראל חנו באי בנילוס העליון. יתכן מאוד שהאי ייב הוא האי. אולי נבנה המקדש לצורך איחסון ארון הקודש שנשאו עימם? הרי בית המקדש הראשון נבנה בדיוק למטרה זו.

מהמקדש בייב לא נותרו שרידים רבים, אך נותרו עדויות גם על פפירוסים שנועדו להישלח לירושלים. על-פי הארכיאולוגים מידותיו של המקדש היו דומות לאלו של המקדש בירושלים. גגו היה עשוי מעצי ארז, וזבחו בו בעלי חיים. המקדש עמד על תילו כ-200 שנה ונהרס במאה ה-5 לפני הספירה. בזמן זה עזבו כנראה היהודים את האי. המקדש היהודי לא הוקם שנית.

על-פי עדותם של נזירי האי טאנה צ'רקוס בדיוק באותה תקופה הגיע הארון אליהם. קבוצת אבנים מסותתות משמשות עדות מוזרה לסיפורם. הנזירים טוענים שהאבנים שימשו לזבח שנעשה לפני ארון הקודש. בנצרות האתיופית מופיעים עדיין כמה סממנים של מנהגי פולחן יהודיים. החשוב שבהם הוא שמירה קפדנית על העתק של ארון הברית, הנמצא בקודש הקודשים בכל אחת מ-20,000 הכנסיות ברחבי אתיופיה.

העתקים אלה, הנקראים בשם הלא יאומן לאוזן עברית "תאבות" (תיבות?), משמשים כאביזרי פולחן מרכזיים באירועים דתיים. בחגיגות הטימקאט (בחודש ינואר) נעטפים ה"תאבות" בבדי קטיפה עבים, ונישאים בתהלוכה צוהלת, הדומה דמיון רב לריקודים המקראיים, לפני ארון הקודש. את התהלוכה מלווים צלילי סיסטרה (סוג של רעשן), תופים, חצוצרות ומצילתיים. האם כל המרכיבים האלה, הנראים כחלק מפולחן עתיק, בעל שורשים עמוקים, נעשים רק לכבודם של העתקים מזוייפים? האם אין זה מוזר ששלושים מיליון נוצרים בכל רחבי אתיופיה סוגדים לאובייקט פולחני שאין לו כל קשר עם הנצרות? "אם תרצה להחביא עץ", אומר הפתגם האתיופי, "שים אותו ביער". האם הצבתם של חיקויי ארונות קודש בכל הכנסיות אינה מעידה על כך שבמקום כלשהו החביאו האתיופים את המקור עצמו?

במנזר באגם טאנה

במנזר באגם טאנה

מסתרי אקסום

אנחנו באקסום. העיר העתיקה ביותר באתיופיה. עיירה נידחת, אפורה ומאובקת, אך מלאת מיסתורין. הגענו לאקסום בטיסה וכשהמטוס הקל הנמיך גילינו שמסלול הנחיתה הוא בעצם שדה חיטה (מאז נסלל שדה התעופה). כיוון שבאנו בעיצומה של עונת הדיש, הסתובבו על המסלול אנשים וחמורים ודשו את ערימות תבואה. הטייס השתדל לנווט ביניהם, ולבסוף עצר וכיבה את המנוע. ירדנו וחיפשנו את בית הנתיבות, אך לשווא. לא היה כזה. חיפשנו רכב שייקח אותנו לעיר, אך גם חיה כזו לא מצאנו. האנשים המעטים שירדו עימנו מהמטוס נעלמו עם הרוח. מרחוק ראינו בתים, ומגדל זקור שנראה כאובליסק.
העמסנו את המיטלטלים על הגב וצעדנו אל העיר. המוני ילדים הקיפו אותנו, עזרו לנו בסחיבת התרמילים והינחו אותנו בדרך אל בית המלון. השפה בה מדברים באקסום שונה מזו של בני הדרום. זו אינה אמהרית אלא טיגרינית ­ שפת הצפון.

התחושה היתה שעצבות קודרת שורה על המקום. הרחובות הלא סלולים מלאים באנשים שאינם נראים עסוקים יתר על המידה. לא ראינו מכוניות או תחבורה ציבורית, לא הבחנו בחנויות, בדוכני-מזון, או בכל דבר אחר שהופך עיר למקום שהגיוני לגור בו. אז למה לא לגור בכפר?

אני מאמין שמטרה נכספת אמיתית מושגת ביסורים. אותם מקומות, שהגעתי אליהם בנסיעה קלה במכונית, או בטיסה נוחה, שבע ונינוח, יהיו מופלאים ככל שיהיו, לא נחרתו אצלי עמוק בזיכרון. לעומתם, חלומות שהגשמתם כרוכה במאמץ, בנסיעה ארוכה וקשה, בתנאי מזג אוויר קיצוניים, ישארו לעד. כך קרחון סן רפאל בצ'ילה, אליו הגענו בשייט של יומיים קשים בסירה רעועה ובמזג אוויר סוער, בין גושי קרח צפים ומאיימים.

כך גם לגונה קולורדה, האגם האדום במרומי האלטיפלאנו של בוליביה, שכפתה עלינו נסיעה איומה בת 30 שעות ברכבת ללא מקומות ישיבה, רק כדי למצוא אחר כך בקושי נהג משאית, שהסכים לקחת אותנו יומיים נוספים בטלטלות נוראיות אל האגם המופלא, בגובה של למעלה מ-4,000 מטר. אני משוכנע שטיסה סדירה למקומות כאלה ­ כמו אחרים ­ תיקח מהם את קסמם.

ובכל זאת, המחשבות האלה לא הצליחו להנעים את האווירה באקסום. אולי אני כבר לא צעיר, אולי הייתי קצת עייף, אבל כל מה שרציתי היה מרק בצל מהביל, מקלחת חמה ושינה על המזרון שלי.

אובליסקים באקסום

אובליסקים באקסום

במרכז העתיק של העיירה כיכר עם אובליסקים ענקיים. הגדול ביותר שוכב שבור על הארץ, אך אובליסק ענק אחר עדיין עומד על תילו בגובה של יותר מעשרים מטרים. משלחת חפירות, שבראשה ניצב ארכיאולוג אנגלי חמור סבר, חופרת מתחת לאובליסק השוכב. אורך האובליסק הגדול, הסביר לי הארכיאולוג, 33.5 מטרים ומשקלו יותר מ-500 טון. האובליסקים הללו הן מצבות גרניט עתיקות שגילן מגיע עד 2,000 שנה. בניגוד לאגדה העממית, שאחד המלכים הפיל את האובליסק השבור במסגרת מלחמתו בנצרות, הוא סבור כי האובליסק מעולם לא עמד זקוף. "אני מעריך שהוא נפל ונשבר תוך כדי הנסיונות להעמידו". חשבתי על קריאות האכזבה של העבדים שעמלו לשווא.

בכיכר אנו מתבקשים להציג כרטיסים. עד כמה שזכור לי זהו המקום הראשון בעולם שבו התבקשתי לשלם על עצם הטיול בעיר. כרטיסים אין כאן, צריך לחזור כשני קילומטרים ברגל ולחפש את משרד התיירות. מול הכיכר מתנשאת כנסיית סנטה מריה מציון. כשאנחנו נכנסים לרחבת הכנסייה מצטרף אלינו מלווה הדובר מעט אנגלית. הכנסייה הגדולה, בעלת הכיפה המתכתית, מרשימה מאוד. זהו המבנה החדש, לא הרחק משם נמצאת הכנסייה העתיקה. ביניהן ניצב מבנה מרובע ומגודר, עליו הצביע המלווה כששאלתי היכן ארון הקודש.

כנסיית מרים מציון, אקסום

כנסיית מרים מציון, אקסום

אבא טספה מרים

אני לא מצליח להתגבר על ההתרגשות, והמלווה, יחד עם שומרים חמושים נוספים שהתקבצו מראים סימני חשד. "אסור לצלם!" "אסור ללכת לכאן!" "אסור להיכנס לשם!". רק באנו ומבחינתם אנו יכולים לעזוב.
אנחנו נכנסים לחצר המבנה המרובע. תהלוכת נזירים מפוארת ומצטלצלת יוצאת משער אחד ונכנסת לשער אחר. ריח של קטורת. "לא לצלם!" צועקים עלי כשאני מלטף את מצלמת הווידאו. מפנים אותנו אל פתח המבנה. בפנים דלפק מאורך, ומאחוריו ניצב זקן שחור באפילה. שמו אבא טספה מרים, והוא שומר הארון.

אבא טספה הוא האדם היחיד המופקד על הארון, ואין איש זולתו שיכול להתקרב אליו. הוא החליף בשנה שעברה את גברה מיכאל,השומר המופיע על כריכת ספרו של הנקוק.

מאחוריו ארונות זכוכית עתיקים ומאובקים עם אוצרות הכנסייה. אנחנו מקבלים הסברים: זה הכתר של המלך זה וזה, כאן השרביט של מלך אחר. אני כמעט צועק: "זה לא מעניין אותנו. אנחנו רוצים לראות את ארון הקודש!" אבל עוצר בי.
"זהו, לצאת!" מצווה המדריך. רגע, אנחנו רוצים לתת מתנה. הבאנו צלב מעץ זית עם בקבוק מים מירושלים, ואנחנו מושיטים אותו. שומר הארון נשאר בפנים חתומות, וממלמל משהו. "הוא שמח, בואו נצא" אומר המלווה.

ארון הקודש מועבר למשכנו באקסום

"האם כאן נמצא ארון הקודש האמיתי מבית המקדש בירושלים?" אני שואל.
"כן!" אומר השומר.
"האם מישהו יכול לראות את הארון מלבדך?"
"לא, איש מלבדי אינו מורשה להתקרב לארון".
"איך נראה הארון?"
"כמו שכתוב בתורה".
"האם הוא קורן, האם הוא עושה כשפים?" אני לא מרפה.
"כן. הביקור נגמר!".
בחוץ אני מתעניין מי יחליף את השומר הזקן בבוא היום. "רק אדם טהור וזך, ללא רבב, שיוכל להקדיש את חייו לארון. הוא אינו יכול לעזוב את המקום. עדיין אין מועמד מתאים".
"האם זו אגדה או מציאות?" אני מקשה.
"הכל אמיתי לגמרי. הארון נמצא כאן מאז הביא אותו מנליק, בנם של מלכת שבא והמלך שלמה, שלקח את הארון מקודש הקודשים של בית המקדש, אל בירת הממלכה, אקסום".
"איך לא ידעו על כך עד כה?" אני שואל בתמימות.
"אנחנו ידענו תמיד. רק אתם, הישראלים, לא ידעתם!" לא זכרתי שאמרתי לו מהי האזרחות שלנו. אנחנו מבקשים להיכנס לכנסייה העתיקה העגולה, אבל המלווה מודיע כי "בימים אלה הדבר אינו אפשרי".

למחרת בבוקר אנחנו חוזרים למקום. "הייתם כאן אתמול", מזהים אותנו. היום באנו עם לבנת ותום, צעירים ישראלים שפגשנו והמשולהבים כמונו מסיפור הארון. תום, בוגר סיירת מובחרת, בונה בעיניים בורקות תכנית חדירה למבנה: "אין פשוט מזה. שתיים בלילה, דרך החלון ההוא". אני מרגיע אותו: "המלווה הודיע לי שהשומרים כאן לא מהססים לחסל כל העובר על הסדר, במיוחד אם הוא זר".

ללבנת, כמו לכל הנשים, לא נותנים להיכנס לחצר המבנה. כפיצוי מוציאים אליה החוצה חלק מאוצרות הכנסייה. למרבה ההפתעה מתירים לנו היום להיכנס ללא כל קושי גם לכנסייה העתיקה, ומסירים עבורנו פרגודים מעל ציורי קיר ענקיים. האור מועט¬ אבל אנחנו מזהים בבירור באחדים מהציורים ארון קטן, שמעליו מלאכים קטנים, המובל על-ידי נסיך שחום-עור ביבשה ואחר-כך בספינה, אל ממלכתה של מלכת שבא.

לא נגעתי בארון הנכסף, אפילו לא ראיתי אותו. אבל לא היתה אכזבה, ואולי היתה הקלה, העדפה שהסוד יישאר צפון בתוך היער, ממתין לפענוחו האמיתי. הלכנו משם וחזרנו אל אדיס, הבירה הרועשת ונטולת החלומות של אתיופיה.

כך, בעצם, הסתיים המסע שלנו. חזרנו לארץ, מנסים לאחוז בזכרונות שהלכו והתעמעמו של הממלכה העתיקה והמופלאה ההיא. אנשים בתל-אביב הטרודה לא מתרגשים מסיפור על ארון קודש אבוד אחד, חבוי במעמקי ארץ הררית נידחת.

בסוף חודש דצמבר קיבלתי מכתב מלבנת ותום. "הלא-יאומן קרה…" -­ נכתב בכותרת -­ "ראינו אותו! שם הוא עמד במלוא הדרו -­ הארון! ארון הקודש שנגנב מירושלים".
לדבריהם עשרה ימים לאחר שעזבנו את אקסום התקיימה בה חגיגה גדולה. לבנת ותום שמעו על כך באריתריאה ומיהרו לחזור לאקסום. מאמינים רבים, ביניהם מאות קבצנים, מצורעים, עיוורים ומוכי-גורל אחרים, הגיעו לטקס מכל רחבי אתיופיה. לאחר סיומו הרשו לגברים להיכנס לתוך מבנה הכנסייה  ולראות את ארון הקודש: "הארון עמד על גבי דוכן בגובה כשני מטר… החלק העליון בלבד היה גלוי והשאר מכוסה בבד קטיפה אדום עם רקמה בזהב וכסף…כמובן שלא הירשו לצלם…"

הפתרון שמציעות סצינות הסיום בסרטי "אינדיאנה ג'ונס" חד משמעי הרבה יותר. המציאות, בייחוד האתיופית, משכילה לשמור את פתרון התעלומה לעצמה. היא מגלה מספיק כדי שאי אפשר יהיה לפסול את הרעיון ומסתירה מידע חשוב, כדי שאי אפשר יהיה לאשר אותו באורח מדעי. עצם הרעיון שבמקום נידח כאקסום ניצב אולי ארון הברית האמיתי מבית המקדש מעביר צמרמורת בגוום של אנשים לא מעטים.

מפת איזור אקסום


 תגובות

פרופ' מנחם הרן, חוקר המקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מצביע בראיון מיוחד עימו על העובדה המוזרה, שארון הקודש לא הופיע ברשימה המפורטת של הכלים והחפצים מבית המקדש שהכשדים בזזו או השמידו. אי אפשר אומנם ללמוד מכך על גורלו של הארון, אבל ברור שהוא לא היה בקודש הקודשים בזמן החורבן.
המלך מנשה ביצע פעולה פולחנית לא לגיטימית: הוא הכניס את האשרה לתוך המקדש. בכך חדל המקום להיות מקודש לאלוהי ישראל. האשרה וארון הקודש לא יכלו לעמוד יחדיו לפי כל כללי הפולחן העתיק. זוהי, על פי מחבר ספר מלכים, הזוועה הגדולה ביותר.
עדות נוספת להיעלמותו של הארון אפשר, לדברי הרן, למצוא בספר ירמיהו: הנביא מנבא כי בעתיד הטוב לא יהיה צורך בארון ברית ה'. ניתן להסיק מכאן כי הארון לא היה במקדש. זוהי נבואת נחמה – אם הארון היה ניצב במקדש לא היה בה צורך. בדברי הימים ובספר יחזקאל ראיות נוספות לאי- מציאותו של הארון.
פרופ' הרן כאיש מדע המתבסס על עובדות, אינו מוכן להמר על גורלו של הארון. לעומת זאת אין לו עדויות המפריחות את האפשרות האתיופית.
שוחחתי עם הקייס מנשא מקרית גת, והקייס בארהן, מנכבדי העדה האתיופית בארץ, על קורותיו של ארון הקודש. לדבריהם יש לסיפור מסע הארון לאתיופיה שורשים עתיקים והוא אמין בעיניהם. הם גם אישרו את אמינות הגרסה הטוענת שיהודי אתיופיה חנו בדרכם דרומה באי ייב שבמצרים.
הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי מפקפק באמינות הסיפור. הוא לא מאמין בהגעת הארון לאי ייב ולאתיופיה, וגם לא בקשר בין יהודי אתיופיה ליהודי האי ייב. אין לו עדויות או הוכחות לחיוב או לשלילה. לעומת זאת ציין ברקאי את העובדה שמצא מטבע אתיופי מתקופת המלך אזנה, בחפירה בכתף הינום בירושלים. ההסברים – עולי רגל או "יבוא" של מטבעות מאתיופיה בתקופת המחסור במתכות. התעלומה האתיופית נשארת, אם כן, לא מפוענחת.

תודה לכל אלה שעזרו לנו בהכנת המסע והכתבה: גרהאם הנקוק, שהקדיש את חייו לרעיון המטורף; אורי נוי, שגריר ישראל באתיופיה וצוות השגרירות, פרופ' מנחם הרן, אדוס מסאלה – יו"ר ארגון הגג של עולי אתיופיה, יוסי פרידמן, וג'רי, המדריך האתיופי הנפלא שלנו, שנשאר עצוב באדיס הענייה. 

לקריאה נוספת:

אתיופיה - מסע בעקבות הצלב האמיתי
אתיופיה – מסע בעקבות הצלב האמיתי
מדי שנה חוגגים באדיס אבבה שבאתיופיה את מציאת שרידי "הצלב האמיתי" בירושלים על ידי הקיסרית הלנה, וההמונים נוהרים אל הבירה כשהם נושאים צרורות של ענפים ופ …
מיכל פלג

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות מאתיופיה

צפון אתיופיה: מסורות, דתות וארון הקודש
צפון אתיופיה: מסורות, דתות וארון הקודש

טיול בצפון אתיופיה מפגיש לא רק עם נופי הרים, נהרות ומפלים, אלא גם עם המורשת האתיופית העשירה: מהכנסיות החצובות בסלע של לליבלה ועד האמונה שארון הקודש המקראי הועבר מירושלים לצפון אתיופיה. מסע במקום ובזמן

טיול בצפון אתיופיה
טיול בצפון אתיופיה

הכנסיות החצובות בסלע של לליבלה, הארמונות המפוארים והעבר היהודי של גונדר, הנופים ההרריים ומצוקים האדירים של רכס סימיאן, אגם טאנה ומפלי הנילוס הכחול - כל אלה הופכים את צפון אתיופיה ליעד מושלם לכל מי שאוהב טבע ומתעניין בתרבויות ...

שקע דנקיל: לבה רותחת, גופרית ומלח
שקע דנקיל: לבה רותחת, גופרית ומלח

הנופים שמקבלים את פני המטייל בשקע דנקיל בצפון אתיופיה יוצאי דופן ומהפנטים: הרי געש, בריכות גופרית בצבעים שלא מהעולם הזה, מישורי מלח אינסופיים. ולכך נוספה התפרצות מפתיעה של הר הגעש ארטה אלה עם עמוד אש דרמטי ולבה שזרמה ...