תפריט עמוד

אורוגוואי – אי דובי הים

אורוגוואי – אי דובי הים

350 אלף דובי ים ואדם אחד, ששומר שלא יאונה להם כל רע, חולקים אי זעיר מול חופי אורוגוואי. המקום שבו נהגו להרוג דובי ים ולפשוט את עורם הפך לשמורת טבע ייחודית, סגורה למבקרים. אריאל תגר הצליח להשיג את האישורים הדרושים ובילה לילה לא שקט על האי

רצועת החוף היתה מלאה באלפי דובי ים. כשהבחינו בי, הם פסקו מפעילותם הרעשנית ונעצו מבטים. עצרתי במקומי, מבוהל. המפגש הראשון עם דייריו הקבועים של איסלה דה לובוס (Isla de Lobos) היה עוצר נשימה. לא תיארתי לעצמי שזו רק ההתחלה.

הדרך אל האי הקטן, שפירוש שמו "אי הזאבים" (זאב ים הוא הכינוי המקומי לדוב הים), החלה בפונטה דל אסטה (Punta del este), עיירת קיט השוכנת לחופי אורוגוואי. בעבר היה פה כפר דייגים שתושביו נהנו משפע הדגה במקום שבו נשפך ריו דה לה פלטה (Rio de la Plata , נהר הכסף), שפך הנהר הרחב בעולם, אל מימי האוקיינוס האטלנטי. במרוצת השנים הפך הכפר השקט לאזור תיירות נוצץ. בינואר, תחילת חופשת הקיץ בחצי הדרומי של כדור הארץ, בתי המלון, דירות הקיט והמסעדות מתמלאים עד אפס מקום בנופשים. יאכטות מפוארות עוגנות במרינה ורחובות העיירה המנומנמת הופכים לתצוגת אופנה מהלכת שבה מככבים בגדי מעצבים מעודכנים ומשקפי שמש יוקרתיים.

סבי נהג לבוא לכאן מדי שנה, עם אשתו ובתו, שהיא אמי. הוא רכש דירת נופש קטנה, ועד היום הורי שומרים על המסורת המשפחתית ובאים לכאן בכל שנה. טיול במרכז אמריקה הביא גם אותי, לראשונה בחיי, להצטרף אליהם.

עמדתי על מזח הדייגים ההומה של פונטה דל אסטה והסתכלתי בפעילות הקדחתנית. לפתע שמעתי נהמה עמומה. אריה ים עצום ממדים הגיח מהמים וזכה לקבלת פנים חמה ולמנת מזון מתוך הדליים העמוסים. כך נודע לי על איסלה דה לובוס, הנמצא במרחק של שעת הפלגה מהעיירה. הדייגים סיפרו לי שעל חופיו מצטופפים דובי ים, אריות ים ופילי ים בהמוניהם. הסקרנות ניצחה. יצאתי לדרך.

דובי ים משתזפים על הסלעים. קשה להאמין שהמקום הפראי הזה נמצא במרחק שעת שיט מערי החוף התיירותיות

לנצח את הביורוקרטיה
את הסירה ליוו להקות של דובי ים שבירכו אותנו לשלום. לאכזבתי הודיע רב החובל כי לא נוכל לרדת לאי. עד לפני כשני עשורים, כך סיפר, היה על האי מפעל לעיבוד פרוות, שיניים ושומן של דובי ים ושל אריות ים. לפני 17 שנה, כשהמפעל נסגר, הוכרז האי שמורת טבע סגורה למבקרים. חופיו וסלעיו, שעליהם השקפנו מהסירה, עמוסים במאות אלפי דובי ים, שנראו מרחוק כמו כתם שחור ורועש. במרכז האי יכולתי להבחין במבנה ישן – המפעל הנטוש, שבתוכו ומסביבו רבצו דובי הים, אדישים לעברו הרצחני, נהנים מהצל ומהמחסה שהוא מעניק להם. סביב האי הקטן, שאורכו בסך הכל קילומטר אחד ורוחבו כ-600 מטרים, נראו שרידים של ספינות טרופות, עדות לזרמים החזקים ולרוחות העזות הנושבות באזור.

כל אותו הלילה לא עצמתי עין. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המקום המסתורי שבו גרים מאות אלפי דובי ים לצד המפעל שבו נשחטו בעבר אבותיהם. עם שחר החלטתי – אני עולה על האי, ויהי מה. פתחתי בסדרת טלפונים כדי להשיג את האישורים הדרושים. הביורוקרטיה האורוגוואית תיזזה אותי בין רשות שמורות הטבע לצבא ובחזרה. פקססתי מסמכים, אישורים, הבטחות, תעודות. בסופו של דבר התקבלה התשובה: למחרת היום אוכל לעלות על האי.

בשעת בין ערביים יצאתי מחופי פונטה דל אסטה לעבר האי הקטן, הפעם כדי להישאר. אנשי צוות הסירה חקרו אותי לגבי תוכניותי והזהירו מהריח האיום ומהמחלות השוררות באי, אבל אני רק נעצתי מבט מהופנט בנקודה הכהה שהלכה והתקרבה. ככל שהתקרבנו לאי הרעש גבר ונהמות של דובי ים יצרו כעין חומת קול כאוטית שהקיפה אותי מכל עבר.

מבין ההמון הבלתי נתפס הזה של בעלי חיים זיהיתי דמות אנושית אחת שבאה לשם כדי לקבל את פני, אך התוהו ובוהו ששרר במזח באותם רגעים לא הותיר זמן להיכרות. רק ירדתי מהסירה ומיד מצאתי את עצמי מובל במהירות הרחק מן המזח ההומה אל עבר מרכז האי. הבטתי אל הסירה המתרחקת והבנתי שזהו זה, אני נמצא על אי בלב ים, מוקף במאות אלפי בעלי חיים גועשים ורועשים, ואין לאן לברוח.

להקה של פילי ים. החוטם המידלדל של הזכרים משמש לקריאות הרתעה כנגד זכרים אחרים במהלך החיזור

צלו של עבר רצחני
האיש שקיבל את פני הציג את עצמו. שמו לאונרדו אלברה, פקח שמורות הטבע ומנהל התחנה הקטנה שמפקחת על הנעשה באי. תפקידו לשמור שאיש לא יעלה על האי ללא רישיונות מתאימים, והוא מדווח לרשויות על כל התרחשות חריגה. אלברה הראה לי היכן אבלה את הלילה – חדר קטן במפעל הנטוש, המבנה היחיד באי. הנחתי את חפצי, ואלברה סיפר לי שבעבר החדר שימש מגורים ל"לוברוס", עובדי המפעל שהיו מכים את דובי הים בעורפם עד מוות, פושטים את עורם ומעבדים אותו. למרות סיפורי הזוועות, הבחנתי בקולו בנימה של יראת כבוד לאנשים האלה, גברים אמיצים כפי שקרא להם, שעשו שבועות וחודשים ארוכים על האי בעבודה קשה ומסוכנת, בתנאי מחייה לא קלים.

לפני השקיעה יצאנו לסיור באי. אנשי צוות הסירה צדקו: ריח עז הכה בנחירי, ריח של מוות והפרשות. תהיתי אם אוכל להתרגל אליו. מרחוק נראה החוף שוקק חיים כשוק סואן: נקבת דוב ים קיבצה סביבה את גוריה; כמה דובי ים רבו עם ארי ים בודד; להקה של דובי ים השתזפה בקרני השמש האחרונות; להקה אחרת שוטטה הנה והנה והשמיעה קריאות מחרישות אוזניים. כ-350 אלף דובי ים חיים פה, במושבת דובי הים הגדולה ביותר באמריקה הדרומית.

ככל שהתקדמנו ממרכז האי לכיוון החוף החלו כלבי הים לשים לב לנוכחות שלנו. בתוך שניות ההתנהלות השגרתית פסקה ואלפי כלבי ים נעצו בנו מבטים. עצרתי בבהלה, אבל אלברה המשיך להתקדם באדישות. הוא סימן לי לבוא בעקבותיו. צעדתי כמה צעדים מהוססים, ולפתע החלו דובי הים להימלט כמוכי אמוק לכל כיוון אפשרי. מאות קפצו למים, אלפים נמלטו אל הסלעים הנושקים לים, אמהות אספו את גוריהן בקריאות רמות. זה היה מחזה מפחיד ומרהיב כאחד. בתוך דקה התרוקן האזור כולו, להוציא ארי ים ענקי שנשאר במרכז החוף, נוהם לעברנו בלוע מלא בדם, עדות לקרב שערך לפני בואנו. הוא שאג והתקדם לכיווננו במהירות. אלברה העיף בו מבט אדיש וזירז אותי: "איך הדבר הזה ירדוף אחרינו כשלנו יש רגליים, ולו רק סנפירים?". הוא מחא כפיים ונהם לעבר ארי הים, והלה הסתובב והסתלק מהמקום.

הכותב מצלם פיל ים. "אין ספק שעוררתי בדיירי האי חוסר נוחות"

היה ברור שאלברה מכיר את האי כאת כף ידו, שהוא מבין את המבנה החברתי שמתקיים עליו ושהחיות מזהות אותו, אולי אפילו מחבבות אותו. באשר לי – אין ספק שעוררתי בהן אי נוחות. המשכנו ללכת על החוף שהתרוקן מדייריו, ופסענו בזהירות בין גופות נרקבות ושלדים. הסיבה לתמותה הגבוהה בשטח האי היא הקרבות אכזריים בין זכרים הנאבקים על טריטוריה ועל הנקבות.

אלברה חזר למפעל הישן כדי להכין ארוחת ערב, ואני המשכתי להסתובב. השמש שקעה, שלווה ירדה על האי, המושבה התכוננה לשנת הלילה. מרחוק נראה קו הרקיע של פונטה דל אסטה. התקשיתי לגשר על הפער בין העיירה שכולה בטון והמון אדם ובין המקום הפראי והפרוע שבו אני עומד, מבקר אנושי יחיד בין מאות אלפי דובי ים שזה ביתם מאז ומעולם.

שודדי הים והאוצר
ישבנו לארוחת ערב של ירקות מבושלים, אורז, יין ומאטה, (Maté, מעין חליטת תה, המשקה הלאומי של אורוגוואי). לפתע סיפר אלברה שאביו היה אחד מראשי הלוברוס. הוא שהה כאן במשך תקופות ממושכות, בחורפים הקשים, התמודד עם מחלות וזיהומים ותקיפות של דובי ים, שנחלצו לעזרת חבריהם שנטבחו. אביו וחבריו נהגו לכתר את דובי הים, להרוג אותם בפטישים ובסכינים ולגרור את הגופות אל המפעל. שאלתי אותו כיצד הוא מרגיש בקשר לעיסוקו האכזרי של אביו בעוד הוא עצמו עוסק בשימור האי ובהגנה על תושביו, אבל היה נדמה שאלברה אינו יורד לסוף דעתי. לבסוף ענה ברצינות: "האי הזה הוא אוצר, לא משנה איך תסתכל על זה. גם אבי וגם אני משרתים את מדינת אורוגוואי בשמירה על האוצר הזה".

אלברה סיפר על ספינות פיראטים שבאו לאי, והראה לי יומני מסע של הפיראט המפורסם פרנסיס דרייק, שעבר כאן בדרכו לפשוט על חופי בואנוס איירס. גם פרדיננד מגלן, מגלה הארצות הנודע, עבר פה כשחיפש נתיב שיט חדש להודו, ותיעד את החוויה ביומניו. בכל דקה נחשפו בפני עוד ועוד פרטים על המקום ששבה את דמיוני למן הרגע הראשון. בדרכי חזרה לחדר הבטתי בלילה שירד על האי. כלבי הים ישנו צמודים זה לזה, מניחים בצד את חילוקי הדעות ואת ההמולה ליום המחרת.

התמעטות הדגים באוקיינוס גורמת לאריות הים לחפש מזון באזורים אחרים


קמתי עם הזריחה ויצאתי להשקיף על הנוף. דובי הים עדיין ישנו, אך הדממה הופרה בנהמות עמוקות שהגיעו מרחוק. עקבתי בשקט אחר הקולות, בזהירות, שלא להעיר את החיות שרבצו על החול. אלברה הזהיר אותי שאם אעיר את דובי הים, הם עלולים לחשוד שבאתי לגנוב את גוריהם ויתקפו אותי. הנהמות המוזרות הובילו אותי לחוף שטרם ביקרתי בו. ירדתי במורד הסלעים היישר אל תוך מראה מרהיב של מרבץ פילי ים. היו שם כעשרים חיות ענקיות, שאורכן כחמישה מטרים לפחות, מקצתן שרועות על החול, אחרות זוקפות את גופן הגדול והמסורבל כלפי מעלה. כצפוי, נוכחותי גרמה למתח, והנהימות הלכו וגברו. פילי הים החלו להזדקר ולשאוג לעברי, אבל אני כבר למדתי כמה מחוקי האי והתיישבתי לידם בלי להפגין פחד או כוחניות. לאחר כמה רגעים הצלחתי להתקרב עוד מעט ולבחון את החיות העצומות מקרוב. הן התגלו כיצורים נעימים, עצלים ופחות אגרסיביים מדובי הים ומאריות הים, שהם מרבית אוכלוסיית האי. "בוקר טוב!", נשמעה פתאום צעקה מאחורי, ואלברה הופיע והתיישב ללא התרעה על אחד מפילי הים. פיל הים נותר אדיש. אם אני הייתי יושב עליו הוא בטח היה טורף אותי, חשבתי.

טיפסתי עם אלברה על המגדלור המתנשא במרכז האי. זהו המגדלור הגבוה ביותר באורוגוואי, והוא נועד להזהיר את כלי השיט מפני האזור המסוכן והסלעי. מלמעלה, דובי הים, אריות הים ואפילו פילי הים נראו כנקודות קטנטנות, אבל היה אפשר להבחין שהאי ניעור ליום חדש. אלברה אמר שהוא מצדד בדעה הרווחת בקרב רשויות הטבע המקומיות, שיש להתיר הרג מבוקר לצורכי איזון האוכלוסייה. עד שנת 1989 היו הורגים 60-40 אחוזים מהזכרים לצורכי עיבוד פרוות ועורות. ההרג פסק כשהמפעל נסגר, בעיקר בעקבות לחץ ציבורי נגד שוק הפרוות. בחמישים השנים האחרונות, ובייחוד מאז סגירת המפעל, אוכלוסיית דובי הים המקומית כמעט הכפילה את עצמה, והצפיפות הרבה גורמת לצמצום מקורות המזון ולהתגברות הקרבות על אזורי מחייה. כדי למצוא את מזונם דובי הים נאלצים להרחיק יותר ויותר מחופי האי המשמש להם בית. נזכרתי בארי הים שהגיע עד המזח בפונטה דל אסטה בחיפושיו אחר דגים.

לקראת ערב הגיעה העת לחזור ליבשת. העפתי מבט אחרון בפילי הים המגושמים ובדובי הים הרעשנים שמתכוננים לעוד לילה, נפרדתי מאלברה שפתח בפני צוהר לחיים המורכבים באי, והצצתי שוב במבנה הישן שטומן בחובו זיכרונות של עבר קשה ושטוף דם. עליתי לסירה והשארתי מאחורי את המקום המוזר והקסום הזה, שאנרכיה וסדר שזורים בו יחדיו.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

הרצאה: טיולים לדרום אמריקה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות