תפריט עמוד

טרק בהרי סימיין – סיפור דרך

שמורת הרי סימיין נמצאת במרחק של כ-100 ק"מ מהעיר גונדר. האזור הוכרז כפארק לאומי בשנת 1966 והוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו בשנת 1978. ההר הגבוה בפארק הוא הר ראס דשן (Ras Dashen), שפירוש שמו באמהרית "הראש השומר", והוא המתנשא לגובה של 4,620 מ' מעל פני הים. זהו ההר הגבוה ביותר באתיופיה והרביעי בגובהו באפריקה כולה. לשם פנינו מועדות.

היום הראשון: גונדר – דברק – מחנה סנקבר
את היום התחלנו בנסיעה מגונדר (Gondar) לעיירה דברק (Debark) בה פגשנו את המדריך של רשות הפארקים ואת שלושת הסקאוטים שיילוו אותנו במהלך הטרק. מדברק אפשר כבר להתחיל בהליכה, או להגיע לפארק בנסיעה ולהמשיך כמה קילומטרים נוספים עד שמגיעים לנקודה בה מחליטים להתחיל ללכת. כך עשינו. אחרי לא יותר מ-5 דקות של הליכה פגשנו להקה ענקית של בבוני ג'לדה, שהם אנדמיים לאזור. בשל ההתרגשות מהמפגש הראשון עם הפרימטים המדהימים האלה, קריאות ה"וואו", וה"תראו את זה" הבריחו את הג'לדות די מהר. נותר לנו לקוות שנתראה איתם שוב בהמשך. בשעות הצהרים הרי הסימיין מתכסים בעננים שנוצרים כשהאוויר החם שבעמקים עולה ומטפס על הצוקים ומתקרר. מדי פעם העננים מתפזרים מעט ואז נגלה נוף דרמטי מדהים של צוקים תלולים, צמחייה נהדרת ופרחים יפהפיים. אחרי כ-3 שעות של הליכה הגענו למחנה סנקבר (Sankaber) בגובה 3,300 מ' והתארגנו ללילה ראשון וקר.

היום השני: סנקבר – גיץ'
ביומו השני של הטרק נופי ההרים המרהיבים והצמחייה הירוקה ירוקה שהפתיעה אותנו באופייה הים תיכוני, השרו את התחושה שאנחנו הולכים בגן עדן. הקטע הראשון של ההליכה עובר לאורך הצוק ומאפשר מפגש בגובה העיניים עם עופות דורסים כמו נשרים ופרסים המצויים כאן בשפע. עלייה תלולה הביאה אותנו לתצפית על מפל ג'ינבהר, שגובהו כ-500 מ', ועל הצוקים הנהדרים שסביבו. עוד עלייה ואחריה ירידה והגענו להפסקת הצהריים המיוחלת על שפתו של נחל. הפארק מנוקד כפרים קטנים, שתושביהם מתפרנסים בעיקר מגידול אפונה, פוּל ושעורה. החקלאות היא חקלאות בעל. אין כאן שימוש במערכות השקיה וגם לא מנצלים את הנחלים והיובלים הרבים של האזור. בכל פעם שעצרנו להפסקה, הגיעו מיד המקומיים מהשדות הסמוכים כדי להסתכל עלינו ולנסות למכור לנו את מרכולתם שכוללת כובעי צמר, קופסאות קש ופריטים נוספים מעשה ידיהם. 3.5 שעות נוספות של הליכה בעלייה הביאו אותנו אל הכפר גיץ' (Gich). כאן הוזמנו לבקר באחד מבתי התושבים. הבקתות העגולות עשויות ענפים ובוץ. במרכז הבקתה בוערת מדורה, ועליה הכינה לנו בעלת הבית קפה אתיופי חריף ומר הקרוי בּוּנָה באמהרית. בחדר אחורי נמצא המטבח ובגלריה עליונה ישנים בני הבית, התרנגולות והחתול. אין כאן מים זורמים וכמובן שלא חשמל או טלפון. אורח החיים המודרני רחוק מכאן אלפי שנים, ורק התיירים מהמערב, המגיעים לכאן לעתים, מביאים איתם מכשירים קסומים כמו מצלמות דיגיטליות ומקלות הליכה משוכללים. חצי שעה נוספת של הליכה הביאה אותנו בסופו של יום ארוך למחנה גיץ' הנמצא בגובה 3,600 מ'.

פריחת Red Hot Poker מרהיבה במדרונות המובילים את הכפר צ'ירולבה

היום השלישי: גיץ' – צ'נק
יצאנו שוב לדרך השכם בבוקר, הלכנו בניחותא כדי לחמם את הגוף לאט לאט והתוודענו לצומח בפארק, שהפך בגובה הזה לבעל אופי אלפיני-אפריקאי ושולטים בו עשב נמוך וצמחי לובליה ענקית (Giant Lobelia). את ההפסקה הראשונה של היום עשינו בנקודת התצפית גוֹגוֹ, שנמצאת בגובה 3,900 מ'. הנוף כאן פשוט מדהים! צוקים עמוקים ודרמטיים והרים משוננים. מגוגו עלינו עד לפסגת הרכס בגובה 4,100 מ' ומשם ירדנו מטה מטה כדי שנוכל שוב לטפס, כמובן, אל המחנה צ'נק (Chenek) שנמצא בגובה 3,600 מ'. אחרי יום ההליכה המפרך נפלה החלטה גורלית – לשכור פרדה לימים הבאים. היתרון ברור: אפשר לרכב על הפרדה כשקשה בעליות, אפשר לתת לה לסחוב את התרמיל כשהולכים ברגל ולא פחות חשוב, מספקים פרנסה לנהג הפרדה המקומי.

היום הרביעי: צ'נק – אמביקו
אחרי כחצי שעה הליכה בה חיממנו את העצמות הקפואות מהלילה פגשנו את הפרדות שלנו ואת הנהגים שלהם. הרכיבה על הפרדה התגלתה ככיף עצום. מגב הפרדה רואים את הנוף מזווית ראייה שונה ויש זמן ליהנות ממנו. וכשרצינו לחלץ קצת את העצמות ירדנו מהפרדות והלכנו ברגל לאורך שפת הצוק. הרחק הרחק למטה זיהינו עדר קטן של היעלים האנדמיים לאזור, Walia Ibex. לדברי המדריך המקומי יש בסך הכל כ-500 פריטים ברחבי הפארק כולו, כך שהתמזל מזלנו לראות אותם, גם אם זה מרחוק. הפרדות לקחו אותנו עד למעבר ההרים שגובהו 4,200 מ' ומשם פצחנו בירידה תלולה וארוכה, הפעם ברגל. ההליכה אמנם לא היתה קלה, אך המדרונות המלאים בפרחי Red Hot Poker המופלאים עזרו להעביר את הדרך בנעימים. כשהגענו סוף סוף לנהר (2,800 מ'), עשינו הפסקת צהרים ואחריה המשכנו אל הכפר צ'ירולבה (Chiroleba) שם השתתפנו בטקס הכנת קפה מוקפד שנערך על ידי בעלת הבית בו התארחנו: קולים את פולי הקפה הטריים על גבי טס מתכת המונח על תנור גחלים קטן. כשהם מוכנים, מעבירים את המגש עם הפולים הקלויים לסיבוב הרחה בין הנוכחים בטקס. ריח הקפה נהדר! אז טוחנים את הפולים במכתש ועלי עד שהם הופכים לאבקה. בינתיים מרתיחים מים בקומקום על תנור הגחלים. את הקפה הטחון מעבירים לקומקום ומרתיחים אותו מספר פעמים עד שהוא הופך למשקה חם ומהביל. לפני הגשת הקפה מוציאים כמה גחלים מהתנור אל צלחת קטנה ומוסיפים להם קטורת שממלאת את החדר בריח ניחוח. לבסוף מוגש הקפה לאורחים בכוסות קטנות, וטעמו טעם גן העדן. מר. חזק. מדהים. שעתיים נוספות של הליכה הביאו אותנו למחנה אמביקו (Ambiko) שנמצא ליד הכנסייה הקטנה של הכפר בגובה 3,200 מ'.

היום החמישי: אמביקו – ראס דשן – אמביקו
הפעם השכמנו ב-4:00 בבוקר והתחלנו ללכת. המטרה: פסגת ראס דשן. את הדרך עשיתי ברכיבה על הפרדה למעט בקטעים קשים או סלעיים במיוחד, אז הרכיבה מסוכנת גם לרוכב וגם לפרדה. אחרי 6 שעות הליכה בערך נפרדנו מהפרדות וטיפסנו על הצוק האחרון לפני הפסגה. על הפסגה של ראס דשן, בגובה 4,620 מ', הצטלמנו, אכלנו וקפאנו מקור מקפיא עצמות. ואז הגיע הזמן לרדת חזרה. מדובר במאמץ לא קטן והברכיים הדואבות בסוף היום העידו על כך. כשהגענו חזרה למחנה אמביקו חיכתה לנו הפתעה: כל אנשי צוות המחנה שלנו חיכו לנו, בידיהם זרים של פרחי בר ובפיהם שירה אדירה במנטרה שחזרה על עצמה "Welcome Ras Dashen". המופע חזר על עצמו לכבוד כל אחד שהגיע ובפעמים הבאות גם אנחנו הצטרפנו וכל זה הפך לחגיגה שלמה של שירה וריקודים. אין דרך טובה יותר לסיים יום ארוך.

מפגש קרוב עם בבוני ג'לדה, מין אנדמי לאזור

היום השישי: אמביקו – צ'נק
המשימה של היום – לחזור חזרה למחנה צ'נק דרך מעבר ההרים. שוב ירדנו דרך הכפר צ'ירולבה אל הנהר, ושוב עלינו אל מעבר ההרים. כשהגענו למעלה עמדה בפנינו אפשרות בחירה: לחזור למחנה בהליכה לאורך הצוק, שבשלב הזה של היום כבר היה מכוסה עננים, או בנסיעה במיניבוס קטן, בלי כסאות. בחרתי באפשרות השנייה, דבר שהתגלה כבחירה הנכונה. לאחר דקות ספורות של נסיעה פגשנו בעדר גדול של יעלים ממש על הדרך. כיוון שהיינו בתוך האוטו, היעלים לא נבהלו מאיתנו וזכינו לראות אותם מקרוב מאוד. בילינו את לילה אחרון במחנה צ'נק.

היום השביעי: צ'נק – גונדר
את הקפה של הבוקר הלכנו לשתות על שפת הצוק, לפרידה אחרונה מהנופים ומבעלי החיים. זכינו למפגש קרוב עם להקת ג'לדות שהגיעה לאזור המחנה בתקווה להשיג קצת אוכל, ועם נשר גדול שהתיישב על שפת הצוק ממש לידינו.
בלב כבד ועצב רב נפרדנו מההרים של פארק סימיין, ויצאנו בדרכנו חזרה אל גונדר ואל המקלחת המיוחלת.


עוד על טיול לאתיופיה

 

שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מאתיופיה

מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום
מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום

במהלך הטיול בדרום אתיופיה זכינו להכיר את הופי, בן לשבט המורסי שעזב את הכפר ועבר לגור ב"עיר". לשמחתנו הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור של משפחתו שנותרה בכפר. כפר שכוח-אל ולא מתויר, באזור שמאוכלס בכ-14,000 בני שבט המורסי, ...

מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון
מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון

לימור צדוק ערכה טיול משפחתי תרמילאי באתיופיה, שנולד כמתנת שחרור. מהכנסיות העתיקות היפות המסתתרות על האיים הגעשיים באגם טאנה, דרך המפלים הגועשים של הנילוס הכחול, המשך בטרק בהרי הסימיאן הגבוהים אל חגיגות הטימקט הצבעוניות בגונדר - שהשתבשו להם ...

"בונה" – טקס הקפה האתיופי
"בונה" – טקס הקפה האתיופי

יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה". החוקר ניסים קריספיל מספר על תולדות הקפה באתיופיה ובתימן, ועל מבנה הטקס המיוחד. ומה אומרים באתיופיה כאשר רוצים להגיד "אין לי חברים שאפשר לסמוך ...