לו יכולנו לבקש לעלות על מרבד מעופף ולעוף לארץ האגדות, הייתי מבקשת לנחות בממלכתו של אלדין.
נדמה כי זו קמה לתחייה ברגע בו נחתנו בג'אנאקפור (Janakpur) שבדרום נפאל, לא רחוק מהגבול עם הודו וכ-225 ק"מ דרומית-מזרחית לקטמנדו – בירת נפאל.
עיר מוטרפת בה חיים למעלה ממאה שבעים אלף תושבים, תשעים אחוז מהם הינדים והשאר בודהיסטים ומוסלמים.
ג'אנאקפור שוקקת חיים, כאוטית ומחרישת אוזניים. נדמה כי נהגי רבבות האופנועים בעיר, לא מורידים מהצופר את היד. כולם מנסים להידחק אל כביש צר ולעקוף את הפרות בעלות הדבשת – ללא ספק בעלות הבית.
ג'אנאקפור נמצאת מחוץ למסלול של התייר המערבי. הגענו אליה לכבוד חגיגות פסטיבל הצ'אט, במסגרת טיול צילום אותו הדרכתי. למלון היחיד שמצאנו (מלון המשרת אנשי עסקים מהודו), נכנסנו תוך סגירת האף ועצימת העיניים. אבל המרתק הוא, שמתוך העליבות שלה והדלות, מתוך הלכלוך וערמות הזבל ברחובות, מתקמרים כלפי מעלה – מקדשים אגדתיים.
בצבעוניות יוצאת דופן, בעיטור של קרמבו עם קציפת תות, סחפו אותנו המקדשים אל סיפורה המרתק של העיר ואל אפוס הודי עתיק, מקסים ומרתק.
סיפורה של ג'אנאקפור ומקדשיה הציוריים, שזורים באפוס ההודי המפורסם – הראמיינה. אפוס הבנוי כשירה בת 24 אלף בתים(!), אך מקפל בתוכו ז'אנרים שונים ומגוונים הנעים בין סיפור אהבה מרתק, כזה שצריך לצאת אליו עם חבית ענקית של פופקורן וחברה טובה ודרך סרט מתח והרפתקה בדיונית מעולה – שנדמה כי מוחם היצירתי ביותר של טובי הבמאים במאה הנוכחית שלנו, לא יצליחו ליצור.
מיליוני התושבים של דרום מזרח אסיה, בשעה 20:00 בדיוק, זורקים הכל מהיד ורצים לצפות בפרק ה-2931 בסדרת הטלנובלה הטלוויזיונית המשודרת מדי ערב ברחבי המזרח ומבוססת על אפוס זה. כך נשמרת עכשיויותו של האפוס על אף שהוא כבר בן למעלה מאלפיים שנה.
הסיפור על סיטה היפהפיה
אולי בכלל היה עלי לפתוח את הכתבה הזו בסיפורה של נערה יפהפייה, סיטה שמה.
סיטה, בתו האהובה של המלך, ישבה בבדידותה שנים רבות וקיוותה לאהבה. אביה הכריז כי רק מי שיצליח לירות בחץ וקשת המלכותיים הענקיים, יזכה לשאת את ידה.
לשם כך, ערך פסטיבל גדול אחת לשנה, אליו הוזמנו נסיכים רבים בעלי שיעור קומה.
והנה בין כל הנסיכים המהודרים, עמד לו בצד בחור מסוקס, לבוש בפשטות ובבגדי ציד, ראמה שמו.
כמדי שנה, הובאו הקשת והחץ המלכותיים למרכז זירת הפסטיבל, כשהם רכובים על כרכרה בת חמש מאות סוסים.
נסיך אחר נסיך, ניגש לנסות את כוחו. נסיך אחר נסיך, קרס אל כשלונו.
ראמה נותר אחרון.
סיטה ליוותה במבטה וליבה את צעדיו.
לקול תדהמת הקהל, הצליח ראמה להניף את הקשת ולפלח בעזרת החץ את שמי הרקיע שהחלו להיצבע בזהב השקיעה. איוושת חץ רועמת. הקהל נדם.
סיטה, לא ידעה את נפשה מרב התרגשות. היא חוותה רעד בגופה. רטט שלימים תדע לזהות ולכנות אותו בשם – "אהבה".
וכאן נכנסת העיר ג'אנאקפור לתמונה.
המסורת המקומית, טוענת כי טקס החתונה של סיטה וראמה, התקיים במקדש המרכזי המהמם של העיר. במרכז המקדש, מונח פסלה המוזהב של סיטה ולצידה פסליהם של ראמה ואחיו לקשמן. מנחות רבות מונחות לרגליהם על ידי תושבי העיר. אנחנו חגנו סביב המקדש המצויר הזה, אשר בלילה מואר בשלל אורות צבעוניים, ביום ובליל, כשאנו חומקים מנפצים וזיקוקים וחוטפים כוויות פה ושם תוך כדי תנועה.
מקדש ג'אנקי מנדיר (על שם מושל העיר, אביה של סיטה) נבנה לפני כמאתיים שנה, על ידי השושלת המוגולית המוסלמית מהודו, אשר אחד משליטיה בנה את הטאג' מאהל לזכר אשתו האהובה שמתה במהלך לידת בנם ה-14. המקדש הגדול והמרשים, בן שלוש הקומות בנוי כולו מאבן ושיש ונפרש על פני שטח של 1480 מ"ר. המקדש הוכרז כאתר מורשת של אונסק"ו בשנת 2008.
פסטיבל הצ'אט
בעיר למעלה ממאתיים בריכות המשמשות לפסטיבלים הרבים הנחגגים כאן. מדרגות וטרסות מקיפות אותן ונכבשות על ידי המון נשי, פרחים, נרות ומנחות בפסטיבלים השונים.
אנו הגענו כאמור לג'אנאקפור בפסטיבל הצ'אט. פסטיבל הנחגג אחת לשנה במרחב של צפון הודו ודרום נפאל. פסטיבל זה נחגג לאורך אלפי שנים ושייך לתרבות ולמסורת ההודית הקדומה. הוא מוקדש לסגידה לכוחה של השמש (סוריה), הנחשבת לאל זכר על פי הוודות (הכתבים ההודים הקדומים) ולצ'אטי מאיה – המגינה על בריאותם של הילדים ואחראית על עושר ורווחה.
על פי אגדה עתיקה, למלך פרייאברט לא היו ילדים. הוא הלך ונעצב עם השנים. והנה הצליחה אשתו להרות, אך בלידת הבן התינוק נולד מת. ברגעים אלו, נתגלתה בשמים למלך – צ'אטי מאיה. היא הציגה עצמה כבתו של הלורד ברהמה, אחזה בתינוק חסר החיים והוא שב לנשום. מאותו היום, הזוג המלכותי אסיר התודה, המשיך לסגוד לאלה וכל תושבי האזור מחויבים לחוג את החג במשך כל ימי חייהם.
ילדים, נשים וטף יצאו אל הרחובות בחשכת הליל. כמספר הילדים, כך מספר הנפצים והזיקוקים שהוצתו ברחובות. הנשים שקדו בהכנות קדחתניות לקראת הזריחה. על פי תפיסתם, השמש – האל אשר מעניק את החיים על פני כדור הארץ, הוא האל היחיד שניתן לראות ולכן עם הזריחה והשקיעה, מתרכזים המאמינים בהמוניהם, סביב הבריכות הקדושות ומרפדים את דפנותיהם באינספור מנחות של פירות, אורז, סבונים, קטורות, עוגיות חומות מיוחדות ונרות.
נוהג הגשת המנחות, משקף בעיני את אחד הערכים היפים ביותר בהינדואיזם – הנתינה. המאמינים מגיעים לבריכות החג, עם צורך פנימי עז ורצון להביע משאלה לאל השמש, אך הם מאפקים את הרצון הזה ועסוקים תחילה בנתינה. קודם לתת, אחר כך לבקש.
במשך שלושת ימי הפסטיבל, הם ירעיפו על האל מנחות. יגבילו את האכילה והשתייה של עצמם עד לכדי צום מלא ביום השלישי לחג ולצד זה יעסקו ללא לאות במתן אוכל ומנחה לאל. רק בסופם של שלושת ימים אלו, הם יביעו משאלה, יאספו לחיקם את המנחות וישובו לביתם לארוחת חג משפחתית.
ביום השלישי והאחרון של החג, מיד לאחר הזריחה, חוויתי את שיאו של החג.
נשים הלבושות בסארי צבעוני, חלצו סנדלים, פלסו את דרכן דרך עושר המנחות ונכנסו לבריכה. כל אחת מהן, עמדה בתוך המים שהגיעו אל קו המותניים שלהן ואחזה בידה סלסלת קש שטוחה, עמוסה במנחות ונירות. חלקן השיטו נירות בכלי חרס קטנים או על גבי בקבוקי פלסטיק מקומטים. הן עמדו בתוך המים הקפואים במשך זמן רב ולצד רעד קל, התפללו לאל. קו המים המקיף את הבריכה וצמוד לדופן שלה, נצבע בצבעוניות משובבת לב. ההשתקפות של הנשים בתוך המים, העצימה את קשת הצבעים.
עמדתי לצידן על שפת הבריכה. עטופה במעיל וכובע צמר וחשתי דרך הרעד שלהן, את ההקרבה, הוויתור על הנוחות, הנתינה ואת כוחה המרגש של האמונה.
במשך שלושת ימי החג, ליווינו את תושבי ג'אנאקפור בהכנות, בחגיגות ו"בקיפול הבסטה". הופתעתי והתרגשתי מאד, בשלביו הסופיים של החג. משפחות שלמות החלו לאסוף כמו בסרט נע את המנחות משפת הבריכה. משפחה, משפחה ניגשה אלי והגישה לי את המנחות. בידי נערמו צלחות קטנטנות עשויות עלים יבשים של בננה שהודקו לכדי צלחת בעזרת שבבי עץ קטנטנים בלבד. לתוכן הועמסו פירות ועוגיות טעימות להפליא. כשכפות ידי הפכו לצרות מלהכיל את השפע הזה, פתחו תושבי העיר שקיות ניילון שחורות והחלו למלא אותן באשכולות של בננה ופפאיה. הפירות כולם נצבעו באבקות צבעוניות. אקט הצביעה, סימן אותם כקדושים ושייכו אותם לאלים במהלך ימי החג.
נסו להביט בצילומים שצילמתי בעת החג ולעטוף אותם בצפיפות, ריחות משכרים של קטורת, רעש והמון, אבל המון זיקוקים ונפצים…
מידע מעשי
 |
———————-
לימור צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
מקימה ושותפה במיזם "בדרך הצילום שלנו" עם מדריך הצילום עמית אלוני.