במקדש פשופאטינט, ערבוביה של קצוות החברה מתלכדים באתר מרוכז, בדומה לעלי תבלין חריפים ומגוונים, הנדחסים בתוך "תיון" של תה. קליידוסקופ מתומצת של תרבות הינדית ובודהיסטית נפאלית.
כאן תצטרכו להיצמד לדופן של גשר צר כשפרות ישתרעו במרחב. קופי רזוס יעוטו על כל מה שתחזיקו ביד או יונח עליכם על הגוף. תפגשו כלבים עם "טיקות" על המצח ושרשראות פרחים על צווארם ותוכלו להאזין לחיזוי העתיד שלכם, על ידי הסאדואים – "הבאבות הכתומים".
במקום זה שעלול להראות לעין מערבית כמעט מטורלל, בחרתי לפתוח את ההדרכות שלי בנפאל. ככה, סוג של טבילת אש. "על החיים ועל המוות", תרתי משמע.
אלא שכאן המוות, הוא לא סוף פסוק. להפך, הוא הזדמנות חדשה, אפילו סוג של לידה. הנשמה תעבור מהגוף המת לגוף אחר ותשאף לגלגול גבוה יותר.
אתר שריפת הגופות, קרוב לשדה התעופה. מרחק נסיעה של כעשר דקות. הוא שוכן לצד נהר בגמאנטי, הזורם בקטמנדו, בירת נפאל וממשיך לזרום אל הגנגס, הנהר הקדוש בהודו. הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. האתר משופע במקדשים עם תבליטים יפהפיים המוקדשים לשיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם ומי שאחראי על המוות, על הרס ובריאת העולם מחדש.
כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית. בקצה האחד שלה, הטמאים – המעמד הנמוך ביותר, האחראי כאן על טאטו עפר הגופות אל הנהר ולצידם הברהמינים העומדים בראש הפירמידה החברתית ומנהלים כאן את הטקסים.
כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית
טקסי מוות
אם נבחן את הקווים המשותפים בטקסי המוות בקרב תרבויות שונות בעולם, יהיה מעניין לגלות שטקסי המוות, נשענים על אחד מארבעת היסודות: אש, אדמה, רוח ומים. כל חברה וכל תרבות ברחבי העולם, בחרה לאמץ לעצמה אחד או יותר מתוך ארבעת היסודות הללו ובנתה סביבם טקסי פרידה.
בעוד אנחנו ומרבית מדינות המערב, מבססים את טקסי המוות על יסוד האדמה והנפטר מובא לקבורה בקרקע, בנפאל ובהודו מקדשים את יסודות האש והמים. שני האלמנטים האלו שלובים בטקסי הפרידה מהמת. תחילה יטהרו את הגופה באמצעות טבילה ורחיצה שלה בנהר הקדוש. אח"כ יעטפו אותה בתכריכים לבנים ויניחו אותה לשריפה על גבי המזבח. את העפר ישובו לפזר בנהר, בסיום הטקס. המשפחה תלווה את הטקס הארוך הזה שיכול להימשך שעות ארוכות תחת גשמי מונסונים סיזיפיים או תחת חום כבד.
הטיבטים בדומה למנהג הזרתוסטרים בפרס בעבר, מבססים את טקסי המוות על יסוד – האוויר. "קבורת שמיים". על פי מנהג זה, גופה אנושית מפורקת לחלקים קטנים ומושארת על הר. הכהן מבתר את הגופה ומפריד בין הבשר לעצמות. שם בראש ההר, הגופה נאכלת על ידי חיות, ובעיקר על ידי עופות דורסים, לרוב נשרים. בטיבטית שמו של המנהג הוא "ג'האטור", שפירושה: "נתינת צדקה לעופות". בחלקים רבים של טיבט האדמה קשה מאוד ואינה מאפשרת לכרות קבר. לאורך רב השנה האדמה מכוסה בשכבת שלג עבה ועצים וחומרי בעירה נדירים ויקרים בטיבט, ולכן קבורת השמים פרקטית יותר.
העיסוק במוות מעורר בנו אימה, בעוד שבתרבויות המזרח ובבודהיזם הטיבטי, החיים והמוות נותנים יד ומדלגים יחד לאורך כל הדרך. בבהוטן, מצופה מאדם לחשוב על המוות חמש פעמים ביום. עבורם פעולה זו, מסייעת לטפל בחרדה ממנה סובלים לטענתם האנשים במערב. התעלמות מהאמת המהותית הזו כרוכה במחיר פסיכולוגי כבד. קבלה של המוות באופן פרדוכסלי יכולה להביא לנפש הקלה גדולה. קבלה זו מאפשרת לאדם לחיות את הרגע, להעריך את ה"כאן והעכשיו" ואת מה שעלול היה להחוות כברור מאליו.
שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט. דוכנים עם חפצי אומנות ודת, בגדים ותכשיטים – ממתיקים בתאווה ארצית, את המפגש הקשוח שעתיד להתרחש בסופו.
קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר. עמדות של מזבחים קטנים, גרמי מדרגות והמולה אנושית שותקת מתחילים להופיע מעברו האחר של השביל. השקט מופר ביללות של יגון וקינה נשית. הידיעה שהנפש נולדת ברגע זה ממש בגוף אחר, לא מקלה על כאב הפרידה מהיקרים שלהם בגלגול הנוכחי.
בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.
על מזבחות, בצדו האחד של הגשר שורפים את גופות פשוטי העם ומצידו האחר את העשירים או בעלי הקסטות הגבוהות.
גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.
שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט
קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר
גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.
תפיסת העולם כלפי היחס שבין החיים למוות
אלו יכולנו לאסוף את אוכלוסיית העולם כולו (8 מיליארד בני אדם), על פסיפס הדתות והפילוסופיות השונות והמגוונות שבה ואלו יכולנו לשאול אותם על תפיסת העולם שלהם לגבי היחס שבין החיים למוות, היינו מגלים כי הקולאז' הזה, נשען למעשה על שלוש גישות מרכזיות.
גישה אחת היא הגישה החומרית-המטריאליסטית, האומרת שמה שקיים זה רק החומר ושאין שום דבר מעבר לו. נשמה ומיסטיקה הן בגדר שטויות ואלוהים הוא חבר דמיוני בלבד. מוצאים את השורשים של גישה זו במצרים העתיקה והיא מקבלת דחיפה גדולה קדימה בתקופת ההתפתחות של המדע, דרכו אנו מקבלים כיום תשובות לשאלות שפעם רק דרך כח עליון יכולנו להסביר אותן. תופעות הטבע הוסברו באמצעות מעשה האלים (ברקים נוצרו על ידי זאוס, גלי צונאמי על ידי פוסידון ובמזרח אסונות טבע היו תוצר של שדים ורוחות רעות). העולם המערבי עובר לגישה זו יותר ויותר, קיימת הפרדה בין דת למדינה ואנשים הופכים לחילוניים.
הגישה השנייה מאפיינת את הדתות המונותאיסטיות. דתות האומרות שאנחנו לא רק גוף וחומר ושיש בנו גם נשמה. לפיהן, הנשמה נכנסת לגוף הגשמי שלנו (לעובר) מתקיימת בתוכנו ולאחר שנמות, תעבור הנשמה לגן עדן או לגיהינום בהתאם למעשים הטובים או הרעים שעשינו בחיים האלה. זו תפיסה רוחנית לפיה הנשמה באה להתנסות אחת בלבד בעולם הזה וההתנסות תיקבע לנצח נצחים לאן הנשמה תגיע בעולם הבא. גם אם היה זה תינוק שמת בגיל שלושה חודשים, זו היתה ההזדמנות היחידה של הנשמה שלו להיות בעולם הזה.
הגישה השלישית היא הגישה שמשותפת לבודהיזם ולהינדו מהמזרח ובמערב היא משותפת לזרמים המיסטיים המלווים את הדתות המונותאיסטיות: ביהדות – הקבלה, בנצרות – הזרמים הגונוסטיים ובאסלאם – הזרם הסופי. במערב הידע היה כמוס ושייך תמיד לאותם מתי מעט שהחזיקו בידע של "התורה הפנימית", באותו צופן סודי שלא היה נגיש לנחלת הכלל אשר נאחז בפשט של התורה החיצונית.
ידע זה זהה בתפיסת הבסיס שלו לאותו ידע המשותף והגלוי לאנשי המזרח, לפיו הנשמה נכנסת לגוף לא להתנסות חד פעמית בלבד, אלא היא חוזרת שוב ושוב – בתהליך שאנו מכנים "גלגול נשמות" או כפי שמכונה במזרח כ-"סמסרה".
מדוע הנשמה חוזרת שוב ושוב? בקבלה יאמרו שכדי ללמוד את השיעורים שלה וכדי לתקן את מה שהיא צריכה לתקן כי קלקלה בחיים הקודמים. במזרח יאמרו שהנשמה צריכה לנקות את הקרמה שלה, לאחר שהיא צברה קרמה שלילית. לאחר שהנשמה תסיים לנקות את הקארמה ולתקן את התיקונים, היא לא תצטרך להתגלגל יותר ותוכל להישאר לנצח בעולם הרוח. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. תפיסה זו של המיסטיקה במערב ותפיסת הרוח במזרח, היא אותה התפיסה וכיום במסגרת העידן החדש והודות לידע שניפתח במערב, ניתן לעשות את ההשוואות האלה.
בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.
הסאדואים – הבאבות הכתומים
בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל. מאמינים הינדים, אשר בחרו לפרוש מהסדר החברתי לטובת תרגול מדיטציה ושיטות שונות של סיגוף עצמי .
הם נאספים במטרה להעריץ את שיווה בחגו העיקרי – שיוואראטרי. השתתפותם כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין. מטרת הסיגופים מכוונת להמחיש את הדבקות באל ואת חוסר העניין בתענוגות הגוף. הסאדו אמאר בהראטי למשל, יושב בהודו עם יד מורמת מזה למעלה משלושה עשורים ומאמין שכך יקדם את השלום העולמי.
חלק מהסאדואים יושבים בפשופאטינט באורח קבע גם בשאר חלקי השנה וזוכים להערצה מצד עולי הרגל המאמינים בכוחם. מתייחסים אליהם כאל שלוחה של שיווה. מאכילים אותם, נותנים להם כסף ומבקשים מהם לתווך בינם לבין האל.
אנשים אלה בחרו מרצון לוותר על חיי הרכוש והחומר בשביל מציאת אמת פנימית גבוהה יותר. חלקם כבר בעלי משפחות, מקום עבודה וקהילה. מורים לשעבר, אנשי עסקים לשעבר, משכילים שהחליטו ביום בהיר אחד, לפתוח בחיים אחרים (השלב הרביעי בחיים לפי תורת ההינדואיזם). הם יצעדו יחפים כשברשותם מים ושמיכה בלבד ויחיו חיים של צניעות.
אדם הרוצה להפוך לסאדו צריך לחפש תחילה גורו, אשר יחליט אם האדם זכאי וראוי להפוך לסאדו. ומה באשר לנשים? האם גם הן יכולות לבחור להיות סאדו?
סאדוס נקבה קיים בכתות רבות. מדובר לרב באלמנות. לאישה הודית, פרישה מהעולם, היא צעד מרחיק לכת. החברה ההודית המסורתית מגוננת על נשיה, עוטפת אותן בסארי, מכפיפה אותן לאביהן, אחר כך לבעליהן ולבסוף לבנן בכורן. ובכל זאת נמצאות האמיצות שמעזות להשתחרר מסייגי החברה וללכת בנתיב משלהן.
בשנים האחרונות התפתחה בפשופאטינט תופעה חדשה של "פייק סאדו". אנשים שהחליטו להפוך את האמונה למקצוע רווחי ומחקים את הלבוש והמראה של הסאדואים על מנת לקבל נדבות. הם דורשים כסף עבור צילומים מתיירים. בירנדה, אחד הסאדואים שישב לצד המקדש, אחז את ידי כשחלפתי על פניו והורה לי לשבת. הוא היה גמיש במיוחד והראה לי כיצד הוא מעביר את כף רגלו הימנית מעבר לעורף שלו. הפתעתי אותו בחזרה כשחיקיתי אותו והראיתי לו את כישורי הגמישות שלי משיעורי הבלט. בירנדה התעקש לחזות את העתיד שלי, "נוט פור מאני, ג'אסט פור פרנד". הוא אחז בכף היד שלי, לחץ על קמרונות, מתח קמטים ופסק: "את עובדת קשה מדי. תלמדי את עצמך לנוח!". הוא הפליג אל חיי האהבה שלי ומשפחתיות. רשמתי הכל על פתק וג'אסט פור פרנד, השארתי בידיו כמה עשרות רופי והוא מצמץ שהיה שמח ליותר.
בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל
השתתפות הסאדואים כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין
ספארי של חיות קדושות
לצד הסאדואים ניתן לפגוש בפשופאטינט "ספארי" של חיות קדושות.
הכי מוכרות לנו כקדושות הן הפרות. הפרות הקדושות רובצות כמלכות העולם ופוקקות את מדרכות העוברים ושבים. כיום הם פוסעים לצידן "על ביצים" כבר פחות ביראת כבוד ויותר בתחושה שהן הופכות להיות עול וגורם מטריד.
הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה. הפרה נחשבת לאם כל האלים. על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות.
בשנים האחרונות יותר ויותר תושבים לא רוצים שהפרה תזדקן ותמות בחצר ביתם ותפיל עליהם קללה. הם משחררים לחופשי את הפרות הזקנות שאינן נותנות חלב. הפרות משוטטות ברחובות הערים, מלכלכות וגורמות לתאונות ונזקים. משום כך נבנים בשנים האחרונות "בתי אבות" לפרות קדושות וזקנות והן מטופלות שם בכבוד עד ליום מותן.
תופעה חדשה המתרחשת סביב הפרות הקדושות, היא חטיפה שלהן מהרחוב, מכירה שלהן לתעשיית הבשר והעור. התופעה הזו נפוצה בעיקר בדלהי, בירת הודו. עם רדת החשיכה, מתמלאים הרחובות האפלים של הבירה בכנופיות החוטפות פרות לתוך משאיות. ארבעים אלף הפרות המשוטטות בעיר הן מטרה קלה לגנבים, שתופסים ומוכרים אותן לבתי מטבחיים בכפרים הסובבים את העיר. בשר הבקר נצרך בכמויות גדולות על ידי המוסלמים ובני קסטת הטמאים, הנחשבים לאוכלוסיות שוליים.
חיות קדושות נוספות שתפגשו בפשופאטינט בנפאל הן הקופים. הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו, לנתר באוויר למרחקים עצומים, לדלג מעל אוקיינוס שלם, להזיז הרים ולהביס צבא שלם לבד.
הקופים שתראו כאן הם מסוג מקוק רזוס ולכולנו צריכה להיות הכרת תודה גדולה כלפי התרומה העצומה שלהם בהבנת נפש האדם.
בתחילת דרכה טענה הפסיכואנליזה שמה שחשוב בהתפתחות הנפשית התקינה של התינוק, הוא סיפוק הצרכים הבסיסיים שלו על ידי האם. הניסוי שערך הארלו בסוף שנות החמישים, הרחיב והעמיק את ההבנה סביב תפקיד האם וצרכי התינוק. הארלו העביר תינוקות של קופי רזוס לכלוב לגידול על ידי שתי "אמהות פונדקאיות". אחת הפונדקאיות היתה עשויה תיל עם בקבוק חלב מתוק צמוד והשנייה היתה עשויה מבד רך אך ללא מזון. הארלו הופתע שהתינוקות העדיפו לבלות זמן רב יותר עם אם הבד מאשר עם אם התיל ובקבוק החלב ובכך הוכיח שלאהבה ולמגע יש תפקיד לא פחות חשוב מההזנה בהתפתחות התינוק.
מפתיע לפגוש כאן בעל חיים קדוש נוסף – הכלבים. הכלבים נחשבים בנפאל לשומרי שער החיים בגלגול שלאחר המוות. הם השליחים של "יאמה" שליט ושופט המתים ובחג הדיוואלי מוקדש להם יום שלם, היום השני של החג. ביום זה, לא תאמינו, מקשטים את צוואר הכלבים בשרשראות של פרחים כתומים וצובעים את המצח שלהם בטיקה.
הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה
הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו
———-
 |
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor