כשהייתי בן חמש התאהבתי במומינטרול. לא יכולתי להישאר אדיש אל מול טוב הלב והתמימות של היצור הלבן והעגלגל, שהסופרת הפינית טובה ינסון שיכנה בעמק המומינים הדמיוני, יחד עם אביו ההרפתקן, עם אמו האוהבת והמבינה ועם עשרות חבריהם. בעמק המומינים, כתבה ינסון, "כל אחד עשה ככל העולה על רוחו וגירש את הדאגה ליום המחר. לפעמים אירעו שם דברים בלתי צפויים או מרגיזים; על כן, איש מהם לא היה לו פנאי להשתעמם, וזהו תמיד דבר נאה" ("משפחת החיות המוזרות", בתרגומו של אוריאל אופק). יותר מכל שבו את ליבי המשפטים המופלאים שפוזרו בין סיפורי ההרפתקאות. "הייתי עומד שעות ליד הראי, מביט עמוק לתוך עיני הכחולות והעצובות ומשמיע אנחות בקול רם: 'תמיד לבד!' או: 'עולם אכזר!' או: 'איזה מין חיים!' וזה היה עוזר קצת", אומר מומינאבא ב"ספר הזכרונות של מומינאבא" (בתרגום תמר שלמון). ובמקום אחר: "כל הדברים הם כל כך לא ודאיים, וזה בדיוק מה שגורם לי להרגיש בטוחה", אומרת די־נורה, מגיבורי " עמק החיות המוזרות" (בתרגומו של אוריאל אופק). בחשש גדול מהתנפצות חלום נכנסתי לפארק "עולם המומינים" בנאאנטאלי
החלום לא התנפץ, אלא הפך למציאות. "המומינים אוהבים טבע ומעריכים חברות", מסבירה קיטי לינדקוויסט, מהצוות המנהל של הפארק. "ניסינו לשמר כאן את הפילוסופיה שלהם". לינדקוויסט מדגישה כי לא מדובר בפארק שעשועים אלא בפארק נושא. "לא תמצא כאן קרוסלות ונדנדות, מפני שאלה לא מרכיבים מחיי המומינים", היא אומרת. האטרקציה המרכזית היא בית המומינים. בית כחול ועגול בגודל טבעי, שנבנה בהתאם לספריה של ינסון. אפשר להיכנס למרתף הריבות הבלתי נדלה של מומינאמא, לראות את מכונת הכתיבה שבה מדפיס מומינאבא את זכרונותיו, להתרשם מאוסף הפרפרים של המיולין, לטפס בסולם החבלים שבו יורד מומינטרול לאחר שנת החורף, לבקר את בתי השמנטפים האילמים ואת ביתה של הגרוק המקפיאה, או סתם לשבת על הגשר של סנופקין ומומינטרול ליד הנחל, לנענע רגליים ולהיות מאושרים. אבל הבילוי המועדף על עשרות אלפי המבקרים הוא להתחבק ולהצטלם עם הדמויות שמסתובבות ליד הבית. בני המשפחה – מומינאמא, מומינאבא וכמובן מומינטרול – הם הפופולריים ביותר, אבל גם סניף, המיולין ונערת הסנורק מקבלים את חלקם. ההעדפות של הילדים משתנות על פי הגיל והמין, כשקהל המעריצים של נערת הסנורק, לדוגמה, מורכב בעיקר מבנות. השחקנים בתוך הבובות מתחלפים כמה פעמים במהלך היום, כי אפילו לסבלנות האינסופית של מומינאמא יש גבול.
ינסון נולדה ב־1914. היא למדה ציור ואיור בפריז, בפינלנד ובשוודיה, ואיירה את ספרי הילדים "עליסה בארץ הפלאות" וה"הוביט" במהדורות שוודיות ואנגליות. על פי אחד הסיפורים, המומינים נולדו בתחילת שנות השלושים בעקבות ויכוח סוער בין ינסון לאחיה. מרוב זעם היא ציירה את היצור המכוער ביותר שיכלה להעלות על דעתה: מומין שחור, בלי זנב ובעל חוטם ארוך וצר. הדמות עברה שינויים מפליגים, ובשנות הארבעים התחילה ינסון להשתמש בה כחתימה על סיפורים שפרסמה במגאזיני קומיקס. ב־1945 פרסמה ינסון את ספר המומינים הראשון – "הטרולים הקטנים והשיטפון הגדול" – שלא תורגם לעברית. הפריצה הגדולה של המומינים הגיעה עם "כוכב השביט מגיע לארץ המומינים" ו"משפחת החיות המוזרות". עד 1980 פרסמה ינסון עוד עשרה סיפורי מומינים וספרים מצוירים, שבהם מופיעים כ־60 יצורים שונים ומשונים, ובמרכזם עומדת, באופן טבעי, משפחת מומין. חבריהם הקרובים הם דמויות מגוונות: מסנופקין האינדיבידואליסט – חברו הטוב ביותר של מומינטרול – ועד המיולין האספן הרציני, ממאי הקטנה השובבה ועד לסניף העצל לעיתים. הספרים המוקדמים היו בעיקר סיפורי הרפתקאות עליזים. ב"משפחת החיות המוזרות" – הספר הידוע ביותר – מוצאת החבורה כובע קסמים שהופך קליפות ביצים לעננות צמר מעופפות וגורם למומינטרול לשנות את צורתו. החבורה מותקפת בידי שמנטפים מחושמלים, ולקינוח מופיעים שני יצורים זערערים עם "המרגלית המלכותית", הדבר היפה והיקר ביותר בעולם. במהלך השנים השתנו הסיפורים והפכו מהורהרים יותר, בעלי גוון קודר ועומק פסיכולוגי, שהבדידות ממלאת בהם תפקיד מרכזי. ספרי המומינים נכתבו בשוודית, השפה הרשמית השנייה בפינלנד (ראו "מסע אחר" 56), אבל זה לא מנע מהם להפוך למקור גאווה לאומית. על בולי דואר מופיעות סצנות מתוך סיפוריה של ינסון, וברחבי המדינה אפשר למצוא מסעדות שמציעות "פסטת שמנטפים דליקטס" ו"כדורי בשר שמומינטרול אוהב במיוחד". בתצוגה בנמל התעופה של הלסינקי (Helsinki), תחת הכותרת "סיפורי הצלחה פיניים", הם המוצג המרכזי. המומינים אמנם אהובים בפינלנד, אבל האחראים לתחייה המחודשת שלהם הגיעו דווקא מיפאן, שם זוכים היצורים החביבים לפופולריות עצומה. ב־1991 הוחל בהקרנתה של סדרת הנפשה יפאנית בת 104 פרקים, שהתבססה על סיפוריה של ינסון, ומשם הדרך למומינמאניה כבר היתה קצרה. "מפיק הסדרה, דניס ליווסון, חשב שזה יהיה נחמד אם אנשים יוכלו לבקר את המומינים ולראות אותם בחיים האמיתיים", מספרת לינדקוויסט מהצוות המנהל של הפארק. שנתיים לאחר מכן נפתח הפארק. יותר מ־200 אלף בני אדם מבקרים מדי שנה בפארק, הפתוח אך ורק בחודשי הקיץ, כשהשמש מאחרת לשקוע והטמפרטורות מתרחקות מאיזור האפס. ספרי המומינים תורגמו ל־33 שפות ועובדו לתיאטרון, לקולנוע, לתוכניות רדיו וטלוויזיה ואף לאופרה. ינסון זכתה להכרה בינלאומית, ואף קיבלה את פרס אנדרסן היוקרתי לספרות ילדים בשנת 1966. בעקבות ההצלחה, הוקדש ליצירתה מוזיאון שלם בפינלנד – מוזיאון עמק המומינים בטמפרה
במוזיאון מוצגים 1,086 מאיוריה של ינסון, ובהם כמעט כל איורי המומינים המקוריים. כמו כן מוצג שם בית המומינים שבנתה ינסון עם חברתה לחיים, האמנית טוליקי פיטילה. הבית נבנה ב־1996 קמה "החזית לשחרור המומינים", שמטרתה להפיץ את דבר המומינים ברחבי העולם. ארגון אחר מכנה עצמו "הצילו את המומינים", והוא הוקם בתגובה לאתרי אינטרנט שהמליצו להורים למנוע מילדיהם לקרוא את המומינים. אבל הארגון הגדול והפעיל ביותר הוקם ב־1990 ביוזמתה של ינסון עצמה. "אגודת ידידי עולם המומינים" (MYY) נועדה לקדם את הפילוסופיה שמאחורי הספרים. באגודה 5,000 חברים, מהם 3,000 יפאנים ולפחות אחד מישראל. גם נשיאת פינלנד, טאריה האלונן, חברה בארגון. אגב, מעון הקיץ הרשמי של הנשיאה נמצא בנאאנטאלי, מה שמאפשר לה לממש באופן פעיל את אהבתה לדמויות שעליהן אמרה ינסון: "אושר הוא מצב טבעי למומינים עד שהם לא מבחינים בו".
|
פינלנד ארץ המומינים
פינלנד גאה מאוד במומינים, גיבורי סדרת הספרים הפינית, המוכרת בישראל כ"משפחת החיות המוזרות". מומינטרול, מומינאמא, מומינאבא ושאר חבריהם מככבים בפארק נושא, במוזיאון, על גבי בולים רשמיים ובמסעדות שמגישות את המנה "כדורי בשר שמומינטרול אוהב במיוחד". ביקור ב"עולם המומינים", שבו היצורים המוזרים קמים לתחייה |
תגובות
תגובות
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3846
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 626
[name] => פינלנד
[slug] => finland
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 626
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 40
[filter] => raw
[term_order] => 0
))
מושקר הגיב:
מתי נכתב המאמר הזה שמצוין בו ש"כיום ינסון מתגוררת באי קטן…"? ינסון נפטרה לפני 20 שנה ב- 2001. פארק עולם המומינים בפינלנד הוא חוויה נהדרת ויש לציין שגם הפארק החדש ביפן. בינתיים ממליץ למעריצי הסיפור שטרם הספיקו לבקר בהם, לבדוק את אתר בית המומינים החדש, שעוצב בהרשאת אותו הבית הכחול ונועד לאגד מאמרים וידיעות מרחבי הרשת על המומינים וגם חידון ידע שיעורר לכם חשק לצפות מחדש בפרקי הסדרה הנוסטלגית.