בבוקר שכרנו אופניים מחנות Ecobike. בעל החנות, היפי דליל שיער ארוך קלט שאנחנו מדברים עברית, והפליג בסיפורים על שהותו בחופי סיני אי אז בשנות השבעים, כאשר כולנו היינו צעירים יפים ונודיסטים בחיק הדיונות המלטפות של נואייבה. האופניים היו ישנות במצב טוב כמוהו, ואנחנו דיוושנו בדרכי עפר בחיק הטבע. לאחר זמן מה מריאנה רצתה להמשיך לטייל ביער ואני העדפתי לצאת לשבילי הים. התפצלנו. מידי פעם אנחנו זקוקים לזמן איכות כל אחד לעצמו.
רכבתי בין היער, מפרצי הים ושכונות המגורים. עצרתי לקפה ועוגת קינמון מסורתית בבית קפה קטן בקצה שכונה. הגעתי לאי סאורסארי, מוזיאון פתוח של פינלנד הישנה. קשרתי את האופניים ועברתי בגשר הולכי רגל אל האי.
יער אשוחים ואורנים צומח על יסודות סלעי גרניט, ובו בקתות עץ עתיקות, כנסיית עץ מהודרת, מחסני מזון וצריפים לאחסון סירות קאנו.
חזרתי אל האופניים ורכבתי בפארק ירוק על קו החוף.
הגעתי אל אנדרטת הצינורות של המלחין הפיני ז'אן סיבליוס. לאחרונה רכשתי מנהג חדש לפנות לחבורת ידידיי בעלי הבינה המטורפת ומהם למדתי שסיבליוס הוא מגדולי המלחינים הקלאסיים בכלל ואבי המוזיקה הלאומית הפינית. כהרגלי בקודש השמעתי לעצמי מיצירותיו שהדהדו בין צינורות המתכת.
אחרי חצי יום רכיבה הבטן קירקרה לנו. במסעדה קטנה על החוף נותר מרק דג סלמון. היה טעים להפליא ובזמן הזלילה קראנו את המתכון המשובח: נתחי דג, ציר דגים ושמנת מתוקה. המרק מתבשל לא יותר מדי, יחד עם תפוחי אדמה, שמיר, מלח ופלפל. מוגש עם לחם פיני שחור וחמאה, ללקק את האצבעות ואת הכף. מריאנה הסקרנית גילתה שהמסעדה היא שער הכניסה לסאונה צפה על הים. עשרים יורו לאדם ונכנסנו לרפסודה לשעתיים.
הזנו את התנור בעצים עד שמד החום הראה בין שמונים לתשעים מעלות. יצקתי מים על אבני הבזלת הלוהטות שענו בלחישה והפכו לקיטור לח. כשהחום נעשה בלתי נסבל יצאתי אל הרחבה וקפצתי אל הים הקריר שנצבע בגווני שקיעה אדומים. וחזרנו חלילה ועוד פעם ושוב עד רפיון מוחלט.
חיבתה העמוקה של מריאנה להשתכשך במים, החל מאמבטיות ועד נהרות ואגמים גרמה לה לוותר על השם היפה שנשאה מאז שנולדה בקייב ולאמץ שם עברי מיוחד בעל צליל דומה אבל רטוב: מעיינה. כך אקרא לה מעתה והלאה, אם אזכור.
מעיינה אלופה בטוויית קשרים על פני הגלובוס. באמתחתה מספרי טלפון וכתובות שנאספו במשך שנים במעגלי ריינבו, בחוגי ריקוד ביודנסה, בשיעורי קבלה של הרב לייטמן, בארגון נוצרים אוהבי ישראל, ברשתות חברתיות וגם חבר מביא חבר. שחר, ידיד של מעיינה שהתאהב בארצות הנורדיות ושהה כאן חודשים רבים, חלק איתנו את פנקס הכתובות שלו.
כך נפגשנו עם קטיה וז'וקה, זוג אמנים חמודים להפליא שהזמינו אותנו לתה ולפנקייק בגינה היפה שלהם בשכונת האמנים של הלסינקי. היא ציירת והוא מוזיקאי שמופיע בפאבים. הם הקימו וניהלו משתלה אקולוגית של עצי פרי, ולפני שנה מכרו את העסק שלהם, ורכשו את הזכות לשכור פיסת אדמה במרחק הליכה מביתם. שם הקימו צריף עץ מתוק מהאגדות ושפע עצי תפוחים ושיחי פירות יער.
שכרנו מכונית ויצאנו לדרך. הזמנו לינה בבית עץ ישן משנת 1938 בלב יער. דרך העפר הסתיימה בשביל צר, הבית נראה נטוש, קשישה מבולבלת קיבלה את פנינו והתאימה למיסתורין הכללי. נכנסנו פנימה אל מה שנראה כמחסן עמוס בחפצים ישנים. מנורה יהודית זהרה על פסנתר שחור ישן. החושך ירד, דלת המקלחת חרקה ועצי ההסקה נגמרו. נזכרתי במחזמר הבריטי 'רוקי הורור שואו'.
בחצות הלילה נשמעה דפיקה בדלת. בעל הבית הגיע והציג את עצמו "אני הארה (Hare), פיני במאה אחוזים, אבל כל השכנים שלי הם שוודים". היינו עייפים ורעבים ובכל זאת שאלנו "מה עושים פה שוודים"? הארה חייך וסלסל בשפמו. הפינים, הסביר, התיישבו בפנים הארץ, ליד אגמים ונהרות ואדמה טובה ועסקו בחקלאות ובדיג. השוודים הגיעו דרך הים והתיישבו לאורך נתיבי המסחר. עד היום השוודים חיים לאורך חופי הים והפינים חבויים בפנים.
נגררנו לשיחה ארוכה אל תוך הלילה על עמים ומהגרים. על השלטון השוודי שנמשך מאות שנים, על הקשר בין הפינים והאסטונים שהשפות שלהם דומות זו לזו ושונות מן השפות הסקנדינביות. שוחחנו על הסאמים, אנשי לפלנד רועי האיילים. הם היו פה קודם, לפני כולם. דיברנו על הקשר עם הרוסים, הרי אנחנו מרחק של שלוש שעות הפלגה מסאן פטרסבורג, והגבול נסגר לחלוטין מאז פרוץ המלחמה. היום הפינים מארחים למופת עשרות אלפי פליטים אוקראינים שברחו מפני המלחמה. כך נשכחה העייפות וחלף הרעב. בבוקר הכין הארה ארוחה מפנקת עם לחמניות טריות מעשה ידיו שזה עתה שלף מן התנור וכל המסתורין התמוסס בנעימות.
כאן השתכן הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון באירוע 'הדיאטה' בשנת 1809. מה לצאר הרוסי ולדיאטה פינית… מסתבר שהדיאטה היא לא מה שאנחנו חושבים אלא אירוע היסטורי שבו הוכרזו הסכמות כדלקמן: הפינים השתחררו מעולה של האימפריה השוודית, ועברו להיות מדינה וסאלית תחת שלטון הצאר הרוסי עם אוטונומיה תרבותית ודתית. מאה שנים לאחר מכן, עם פריצת המהפכה הבולשביקית, הפינים השתחררו גם מהם, וזכו לעצמאות מליאה לראשונה בתולדותיהם.
מכאן התגלגלנו מזרחה אל חבל האגמים, כאילו שעד עכשיו היו חסרים מים. נסענו בדרך ארוכה ומתפתלת בנוף של יערות הטייגה. חלפנו על פני אינספור עצי לבנה בעלי גזעים לבנים, אורנים דהויים של קיץ ואשוחים ירוקי עד. שפע מים ליוו אותנו כל הזמן ואנחנו עסקנו בחידון שכולם זוכים בו, האם אלו מפרצי ים, אגמים או נחלים רחבים שמחברים אותם אלו לאלו.

חבל האגמים. המערכת הזאת נוצרה כאשר הקרחונים נסוגו מן היבשת והותירו אחריהם תוהו ובוהו. המים כיסו על פני תהום ומעז יצא מתוק
בתוך כל הטבע הזה עברנו על פני בתי חוות אדומים ולבנים, ועיירות שנס ליחן עם מגדלי תעשיה עזובים. עקבנו אחר האפליקציה, ירדנו אל דרך עפר ועצרנו ליד בקתה נאה. אשה גבוהה באה ללחוץ את ידינו ולאמר לנו כמה היא שמחה לראות אותנו. הגענו לבקתת חוף מופלאה.
פיריו וגימו הם לא רק מארחים, הם מגשימי חלומות. הבית שעליו חלמתי, במקום שתמיד רציתי, במזג האוויר הנכון. הגינה רחבת הידיים היתה מלאה בפרחים צבעוניים, ועמוסה בפירות יער, ובמיוחד אוכמניות בשלל זנים וטעמים ממתוק ועד חמצמץ. לא הפסקנו לזלול במשך יומיים ועוד הותרנו.
הבית ניצב על גבעה מעל אגם. בקתה מסורתית שהיתה פעם רפת הפכה לחדר אירוח אינטימי ולצידה שירותי קומפוסט, וסאונת עצים היורדת אל מזח קטן ולקפיצה קלה לאגם.
לקראת שקיעה יצאנו בסירת משוטים. חתרנו לאורך חופי האגם וצפינו בציפורים המתארגנות ללינת לילה. הצצנו אל בתי השכנים ומצאנו שאף אחד מהם לא בבית. האגם כולו שלנו.
הדלקתי את תנור העצים ותוך שעה קלה רבצנו והזענו בסאונה, צופים בשקיעה הארוכה הנאספת אל האגם, מתרעננים במים הקרים וחוזרים חלילה. הקיץ הפינלנדי הוא מושלם.
אגם סאימה (Saimaa) אינו רק האגם הגדול ביותר בפינלנד, אלא מערכת עצומה של אגמים, תעלות, נהרות, ואינספור איים. המערכת הזאת נוצרה כאשר הקרחונים נסוגו מן היבשת והותירו אחריהם תוהו ובוהו.

אגם סאימה Saimaa אינו רק האגם הגדול ביותר בפינלנד, אלא מערכת עצומה של אגמים, תעלות, נהרות, ואינספור איים
המים כיסו על פני תהום ומעז יצא מתוק. במשך ימים נסענו דרך יערות, מלווים נהרות וצופים על אגמים. ביקרנו בכפרים שעל הדרך, טיילנו בעיירות שהן ציור צבעוני בצבעי מים, ויצאנו להליכות ולרכיבות אופניים.
כל יום שמענו על עוד מקומות שווים והוספנו אותם לסל הטיולים שלנו. אזכיר כמה מהם.
בעיירה לאפינראנטה (Lappeenranta) עלינו אל העיר העתיקה ושרידי החומות הבצורות שהקיפו אותה, ומשם צפינו לראשונה אל האגם. הגענו אל הכפר סולקאבה (Sulkava) ששוכן לחופו של נהר. יצאנו לטיול ברגל אל גבעה צרה וארוכה שמשני צידיה השתרעו אגמים גדולים.
קו הגנה אנטי טנקי בצורת סלעי ענק חדים בלב היער הזכיר לנו שבתוך כל היופי הטבעי הזה, עדיין נמצא המין האנושי מחרחר המלחמות. בעברו השני של הכפר טיפסנו אל חומה קיקלופית עתיקת יומין שהגנה על סביבותיה ממרום 55 מטרים. משם צפינו על הנוף המטורף של האגם, האיים שבתוכו, המצוקים והיערות מצידיו. אין סוף ליופי.
בסבונלינה (Savonlinna) שכרנו אופניים ודיוושנו בין איים המחוברים בגשרים. מול העיר על אי קטן צמח מסלעי הגרניט מבצר של המלך אולף מסוף המאה ה- 15, כאשר הממלכה השוודית בנתה קו הגנה מול נסיכות מוסקבה.
בקואופיו (Kuopio) הגענו בעיצומן של חגיגות סוף הקיץ עם דוכני אוכל והופעות מוזיקה חיה. נתקלנו במודעה על הופעה של האקורדיוניסט אנטי פאאלנן (Antti Paalanen). במחשבה ראשונה פסלנו על הסף. כבר ראינו עשרות אקורדיוניסטים בפסטיבל שירי העם בנורווגיה, לפעמים עשרים בלהקה אחת, מה כבר יכול לחדש לנו אקורדיוניסט אחד לבד, איך הוא מעז.
התחלנו את הערב בבית מסורתי בנמל לצלילי מקצבים לטיניים ורקדנו עם הפינים את 'בסמה מוצ'ו' וכאלו. בהפסקה יצאנו לחפש מה עוד יש פה. עברנו ליד האקורדיוניסט ההוא ונכנסנו. שני שירים אחרונים הספיקו כדי להפנט אותנו, צלילי אקורדיון קטן, קול גרוני צרוד ועמוק שהושג אחרי אימונים ארוכים עם שמאנים לאפים ושכמותם, המהווים עתודה ללהקות המטאל הידועות לשימצה של ימינו. הידע השמאני, הכישרון המוזיקלי והכריזמה הבלתי נלאית חברו יחדיו אצל אנטי (הוא לא שלילי, זה פשוט הסבה של השם האנגלי אנדרו לפיני – חיבתי), ופרצו בשירים קצביים פשוטים ומרתקים שסחפו את הקהל הפיני הרגוע בדרך כלל להתרגשויות חדשות. מישהו סיפר לנו שאנטי כמעט נבחר לייצג את פינלנד בארוויזיון. אנחנו כבר הכתרנו אותו לזוכה הפסטיבל.
בטמפרה (Tampere), שלפה מעיינה טלפון של מכר מחוג הנוצרים אוהבי ישראל ודוברי העברית וקבענו להיפגש איתו ועם ידידתו בבית קפה במגדל הפיניקי ביער. "קוראים לי ירמה" הוא הציג את עצמו. "אנחנו, בחוג דוברי העברית קוראים לו יורם" השתעשעה מריה. המקום היה הומה בהולכים ורצים, אז נדחסנו למכונית ונסענו למרכז העיר אל שוק האוכל.
בזמן שהתלבטנו בעברית מה להזמין, פנה אלינו בעל המסעדה. "אתם מישראל? אני יהודי כורדי מטורקיה וחי כבר עשרים שנים בפינלנד. בדרך לכאן גם חייתי בארץ שנתיים". עוד אנחנו מדברים, נעצרו לידנו זוג עם ילדה והחלו לדבר בעברית. לרגע חיפשתי את מצלמת תכנית המתיחות. "מאיפה אתם מדברים פינית?" שאלתי אותם לאחר שהחליפו כמה מילים עם המוכר. "אני פינית," אמרה האשה שנראתה לי לגמרי ישראלית, "נולדתי וגדלתי פה וזו שפת האם שלי. הגעתי לארץ כמתנדבת בקיבוץ נגבה, שם הכרתי את בעלי ומאז החיים של כולנו השתנו". "ואני ישראלי" הוסיף בעלה שנראה לגמרי פיני בשלוות רוחו. זוהי המקריות הגדולה של החיים, סיכמנו כולנו את המפגש העברי הראשון בטמפרה.
פגשנו את אמיליה בכיכר המרכזית של העיר טורקו (Turku). העיר העתיקה והיפה שוכנת לחוף נמל מול ארכיפלג של איים רבים בים הבלטי.
אמיליה ומעיינה הכירו דרך מפגשי הקבלה של הרב לייטמן בפתח תקווה שמושכים קהל דוברי רוסית מכל העולם. כשמריאנה סיפרה לה שאנו מגיעים לפינלנד, היא הציעה לנו שניפגש והיא תוביל אותנו למקומות שהיא אוהבת. נסענו איתה לנאנאטלי (Nanatali), יישוב היסטורי השוכן בפינה הדרום מערבית של היבשת הפינית.
התהלכנו בין בתי עץ עתיקים ושמורים, מגורי עשירים מטורקו. ביקרנו בנמל היאכטות ה-satama שבו בתי קפה, מסעדות ופאבים.
יום שמש נעים ויפה, שמיים כחולים וים שקט הזרוע באיים עד קו האופק, משרים אווירת גן עדן. "אל תטעו" אמרה אמיליה, "בחורף ממש קר פה, הים קופא ומטיילים מגיעים לנאנאטלי כדי להחליק על הקרח".
ערב אחרון בטורקו. גשם בחוץ ואנחנו מוזמנים לארוחת ערב חמה אל פאולה ובעלה המוזיקאי שגם שמו, ראו זה פלא, אנטי… שניהם נוצרים אוהבי ישראל. הם מארחים אותנו בשמחה ובלב פתוח וזה לא מובן מאליו אחרי יום עבודה ארוך.
בסוף הארוחה מספרת לנו פאולה על החיים שלה ואיך האמונה ביישו הנוצרי הצילה אותה כל פעם מחדש. בעלה מקליל את האווירה, שולף כינור ומנגן לנו מנגינה נעימה לסיום הערב.
תשע בבוקר, המעבורת הענקית של ויקינג ליין ניתקה מהרציף ויצאה לדרכה בין אלפי איים. ישבתי במרומי הקומה העשירית בזמן שהמעבורת עברה בתעלות הצרות בין איי ארכיפלג טורקו.
מן העבר השני ודאי נראית המעבורת כמו ענק החולף על פני האיים. ברבורים צחורים כשלג, שחפים קולניים וקורמורנים שחורים מעופפים ושוחים בין האיונים.
עננים אפורים, גשם קל וצבעי שקיעה צובעים את דרכנו.
ירדנו באמצע הדרך בין הלסינקי לשטוקהולם, בנמל של מארייהמן, בירת איי אולנד (Aland ) האוטונומיים.
הים הבלטי זרוע עשרות אלפי איים ואיונים, שרידים לעמקי קרחונים ששקעו למצולות והותירו פסגות מעל פני המים.
בכיכר ירוקה ניצב פסל הברונזה של מריה אלכסנדרובנה, אשת הצאר הרוסי אלכסנדר השני. מארייהמן נקראת על שמה.
פינלנד היא ארץ של מים ויערות, של סאונות ופירות יער, של בתי עץ ומבצרי אבן. אבל בסופו של דבר המסע שלנו עבר בין אנשים ומעשיהם, שעת התה עם קטיה וז'וקה, בית המסתורין של הארה אופה הלחמניות, פיריו וגימו מגשימי החלומות, מפגש דוברי העברית בשוק האוכל, אנטי והאקורדיון השמאני, אמיליה והמקומות שהיא אוהבת. באנו לטעום את פינלנד ומצאנו אוסף של אנשים שכל אחד מהם פתח לנו דלת שהובילה למקום נוסף. ביחד הם הרכיבו לנו תמונת פאזל אישית שהיא פינלנד בשבילנו. ואם יש אנשים שעדיין לא פגשנו, מעיינה כבר תדאג לשלוף את מספר הטלפון הנכון.















































