בבואנו לאי אנדרוס ביוון שיפצנו בית אבן עתיק בן למעלה מ-200 שנה ויחד אתו רכשנו שטח אדמה גדול, אולי גדול עלינו, לא בשל שטחו אלא בשל הטרסות שלו – 20 במספר. המטרה היתה לחיות בשקט ובשלווה, קרוב לטבע, לאדמה ולים. כעירוניים מאז ומתמיד לא באמת הבנו אז מה המשמעות של לעבד אדמה, לגדל ירקות, לנטוע עצי פרי, לטפח גפנים עתיקות ולשקם עצי זית.
לקריאה נוספת:
כיום, שנתיים אחרי שההתלהבות הראשונית נכנסה לתלם של עשייה, אנחנו מתחילים להבין שלכל עשייה חייבת להיות מחשבה מקדימה ואפילו החלטה פילוסופית קיומית שיש לה שיקולים מעשיים. כאשר הגענו לאי בו התאהבנו ממבט ראשון (הסקרנים יכולים לקרוא על התהליך כאן). המחשבה הראשונית שעמדה לפני, כמי שקורא הרבה אבל היה בור לחלוטין בהלכות של איכרות, הייתה מה יהיו מקורות האנרגיה, שכן אנחנו בשוליו הרחוקים של כפר, ללא חשמל, מים וכו'. חשבנו על אנרגיה סולרית, אלא שטעינו ובגדול.
מים לחיים
לאדמה, לטבע, לנוף ולמקום הגאוגרפי יש דרכים שונות ללמד. אדמה מתחילה לדבר איתך רק כשאתה מתחיל להבין ולקבל את מקומך בעולם, בסובב אותך. אותו הדבר קרה עם שכני האיכרים. תחילה הסתכלו עלינו כעל עוד זוג זרים שבנו Airbnb ויופיעו אחת ל…כדי לאסוף את המעות. אחרי שהם ראו אותי יום יום עולה מעלה ויורד מטה בטרסות, חופר בורות לשתילה באדמת הצפחה (שאינה קלה לחפירה), שואל בלי סוף שאלות כמו מתי משקים זיתים ומתי שותלים תפוחי אדמה – החלו להסתכל עלינו אחרת – כלומר לקבל אותנו כחלק מהסביבה.
מהר מאוד הבנו שאם אנחנו רוצים לקיים בוסתן וגן ירק ולהפוך לירוק את השטח שהוזנח לטובה שנים ארוכות, אנחנו חייבים מים. כשראש הכפר שאנחנו מתגוררים בשוליו הרחוקים ראה שאני משתמש במים עירוניים שמגיעים מקידוח, הוא נזף בי ואפילו סגר לי פעם את השיבר. מים הם המשאב הכי חשוב. עירוניים כמוני ואולי כמו רובכם, סליחה מראש, שפותחים את הברז ויש מים זורמים, לא לגמרי מבינים מהי מצוקת מים. באנדרוס אין מים אפורים, אין הקצבות של מים לחקלאות והמים שאנחנו מקבלים לשימוש במגורים מגיעים מקידוח כפרי קרוב. אני מעלה אותם למיכל פלסטיק שחור של 5,000 ליטר ומשם בלחץ של משאבה מוריד אותם לבית לצרכי סניטציה ומטבח. את המים לשתייה הבאנו תחילה הבאנו בג'ריקנים ממעיין (מים נפלאים), עד שהתקנתי פילטרים וקו ישיר מהקידוח לברז מי שתייה במטבח. רק כאן התחלנו באמת להבין מהי משמעות של מים לחיים.
איפה המים?
ובכן, מאיפה אביא מים לשטח ולגן? יש לי מאגר מים עגול, יפהפה ועתיק מאבן שעומד על צוק מעל לשטח. את המאגר שיפצתי וצבעתי בכחול, כדי שישתלב עם השמיים והים שבאופק. המאגר יכול להכיל כ-25,000 ליטר. אבל מהיכן אמלא אותו?
כטייל מושבע אני מטייל רבות באי. באנדרוס יש מסלולי הליכה נפלאים אבל העיניים שלי חיפשו מהיכן המים מגיעים ולא פחות מזה, כיצד זה שלכל האיכרים יש מאגרי מים, מרובעים, מכוערים, אבל מלאים מים, בניגוד לשלי, היפה והריק. בכפר שלי יש מעיין נובע שממנו הבאנו כאמור מים לשתייה. אני יושב, ממלא מים ורואה שהמים זורמים לשכן, בתעלה פתוחה, וממנו לכנסייה ומשם לחלקות יפהפיות של כרם ודלועים. מאיפה המים? למי הם שייכים?
בהמשך טיולי גיליתי את המעיינות ואת הנחלים ששופעים מים כל השנה, כשתמיד ישנו צינור שחור כזה או אחר שאוסף את המים לחלקות חקלאיות, למאגרי מים ולאמבטיות ישנות בהן ממלאים מים לכבשים, לעיזים ולפרות. גיליתי טחנות מים עזובות, הרוסות ויפהפיות בכפרים שנעזבו והמים ממשיכים לזרום – לפעמים אפילו לים – אבל לא אלי.

יש לי מאגר מים עגול, יפהפה ועתיק מאבן שעומד על צוק מעל לשטח, אותו שיפצתי וצבעתי בכחול, כדי שישתלב עם השמיים והים שבאופק
אי המים
אנדרוס הוא הצפוני ביותר בארכיפלג האיים הקיקלאדיים בים האגאי ביוון. אחד משמותיו העתיקים הוא "ידרוסה" שפירושו "אי המים". שפע המים מבדיל את אנדרוס משאר האיים היבשים השכנים לו מדרום כמו טינוס, מיקונוס ואיים נוספים שסובלים כיום ממצוקת מים אמיתית. בנוסף לכך, אופיו ההררי (אנחנו ממוקמים מתחת לפסגה הגבוהה ביותר שגובהה 900 מ', בשליש הגובה מהים), קרבתו לאי ההררי אוויה והזרמים הקרים במעבר הימי "קאבה ד'אורו" שבין שני איים אלו, המושכים לחות ועננים, מסבירים בחלקם את שיעורי הגשמים הגבוהים מהם נהנה האי. אלה יוצרים חלחול מי שטח והעשרת האקוויפרים התת-קרקעיים הנמצאים לרוב בדומיננטיות של סלע הצפחה.
חשיבות המים מתבטאת בטרסות הבנויות בצורה יבשה מאבני צפחה שאופייניות לנוף החקלאי של אנדרוס וראויות לכתבה משלהן. דימטריס, בנאי האבן המופלא שלנו, שחושב וחולם סלעים ואבן, אומר שאין בנייה באבן ביוון כמו באנדרוס. חלק מהטרסות מתוארכות ל-2,000 שנה ואף יותר. הבנייה באבן מאפיינת את האי אנדרוס, ובמיוחד הטרסות, וכמותה גם בניית רשת תעלות מים המובילות מים ממעיינות ההרים והערוצים אל המישורים הקטנים לצורך השקיה ומילוי מאות מאגרי מים וטחנות מים ששימשו לטחינה של דגנים ותירס.
במשך מאות ואלפי שנים פיתחו תושבי אנדרוס תרבות חקלאית שהתבססה במידה רבה על חסד המים. לצד החקלאות המים אפשרו יצירת מיקרו-אקלימים שונים באי, שבהם התפתחו מערכות אקולוגיות חשובות, עם מגוון עשיר של צומח ובעלי חיים. כיום כמעט מחצית מהאי מוגדרת כשמורת טבע, עדות למגוון הביולוגי העשיר שבו.

אנדרוס מרושת בתעלות מים המובילות מים ממעיינות ההרים והערוצים אל המישורים הקטנים לצורך השקיה ומילוי מאות מאגרי מים
זכויות המים
ובכן גיליתי שיש מים באי, אנחנו מתגוררים באחד החלקים היותר ירוקים שלו, יש גם אזורים שחונים שהם יפים לא פחות, ועדיין המים לא הגיעו אלי למאגר. מדוע?
התשובה פשוטה: המים תמיד שייכים למישהו. באנדרוס השטחים הם פרטיים ואם יש מעיין בשטח האדמה, אז זכויות המים שייכות לו. זכויות אלו עברו מדור לדור ונרשמו בשטרי נכסים ומסמכים מהמאה ה-17 וה-18. ככל שחפרתי יותר, עניין המים התגלה מעניין יותר ויותר. כשהתחלתי להתעניין ברכישת מים משכן בשם פטרוס שיש לו שפע של מים ממעיינות, הוא היה מוכן למכור לי לפי שעות. לא הבנתי תחילה על מה הוא מדבר.
העובדות התבררו במהרה: הצינור שלו עובר בשטח שלי, מהמעיין שלו אל שטחים מתחתי. כשהייתה נזילה בצינור שלו שמתי לב שהוא מקבל מים בצינור רק ביום ראשון ובשעות מסוימות. האסימון נפל! עם השנים, בשל ירושות של שטחים, הפכו קרובי משפחה לשותפים באותו מקור מים והם מחלקים ביניהם את המים לפי שעות. היום זה פשוט – מסתכלים על היום בשבוע ועל השעות, אבל מה עשו פעם? השתמשו בתנועות גרמי השמיים, למשל, מזריחה עד שקיעה. לפעמים השתמשו בסימנים בנוף, למשל עד שאור השמש ייפול על סלע מסוים במדרון. הדבר המדהים הוא שבאנדרוס יש עדיין ניהול מסורתי מובהק של מי שטח.
ומה עושה מי שאין לו מעיין, כמוני? היה ברור לי שיש מים בקרקע. הפתרון שחשבתי עליו היה לעשות קידוח. הגשתי בקשה וסורבתי. החוקים השתנו בעקבות כניסת חוקים אירופיים ומצוקת מים כללית, ובצדק, עם כל הצער שלי בנוגע לזה. האקוויפרים, מי התהום, שייכים לכולם, למרות שבבקשה ציינתי שהמים מיועדים לחקלאות.
להשתלב במסורת
הבנתי שהדרך היחידה הפתוחה לפנינו היא להשתלב בניהול המסורתי של המים. עשיתי הסכם מים עם פסקליס, שכני הטוב, בתמורה לצינור שאניח עבורו ממעיין שלא נוצל עד כה. יש בכך משהו יפה בעיני על רקע הירידה בפעילות חקלאית באי ובכלל. לכולם יש כאן כוורות, כבשים ועיזים ותרנגולות כיום יש לנו מים, הבריכה היפהפייה מתמלאת אחת לשבוע, בשישי או שבת, מים עד לשפתה. מהמראות הכי יפים בשטח שלנו. שנינו, פסקליס ואני, רוצים את אותו הדבר – לעבד אדמה, לראות אותה מניבה ירקות ומצמיחה עצי פרי ופרחי בר, לראות את הדבורים מפזזות באביב, להביט בשחפים שמגיעים מהים, בציפורי השיר ובדורסים הרבים שיש כאן.
כעת, כשיש לנו מים, השטח נראה אחרת. יש לנו שפע של ירקות קיץ בגן הירק, עצי המשמש, תות העץ וההדרים נתנו פירות השנה, נטענו עוד זיתים וגפנים מזני מאכל. הגפנים העתיקות נושאות אשכולות. תענוג ללכת בטרסות, 20 במספר אמרתי כבר?
_____
יגאל צור הוא סופר, מדריך טיולים ומנחה תכניות תיירות בטלוויזיה, כתב וצלם מסע אחר והרפתקן. גר באי אנדרוס.
קארין ויגאל צור – seaview stonehouse
בית האבן כולל את הבית שלנו, שבו אנחנו שוהים אביב וקיץ + 2 יחידות אירוח מדהימות בבית האבן. אנחנו מארחים מתחילת – אמצע מאי ועד אוקטובר. כל יחידה כוללת חדר שינה, סלון קטן עם ספה שמתאימה למיטת יחיד וחדר אמבטיה מטוקטק. האירוח כולל ארוחת בוקר מפנקת על טהרת המקום (ביצים מאימא של פסקליס, גבינה מפטרוס, דבש מיאניס המכונאי, הירקות, הריבות, הלחם כמובן מאיתנו. ארוחת הבוקר מוגשת על המרפסת מול הנוף הכי מדהים (לא תרצו לזוז). כל יחידה פונה לים ולנוף. כל יחידה מצוידת במקרר, ערכת קפה ומזגן, אם כי אנדרוס קריר דיו גם בקיץ.
פרטי קשר: seaviewstonehouse@gmail.com
ווטצאפ: 054-5405726
קישור אל הבית וחדרי האירוח של קארין ויגאל צור באנדרוס: https://andros.yigal-zur.com/











אופיר ג הגיב:
נהדר לשמוע על צדדים אחרים לגמרי, מקומיים ושורשיים, של חוויות ישראלים ביוון. במדינה שמתפילה מי ים, אין כאלה צרות ולכן מעניין לשמוע על שיטות אחרות להתנהלות עם מלאי מים מוגבל ומה אפשר לעשות איתו.
תודה ע להשיתוף.
יגאל הגיב:
חן חן על התגובה.