מיאנמר – בורמה – שבט האגם אינלה

אינט'ה הוא שמנו ומשמעותו בשפתנו 'בני האגם', ולאגם אנו חייבים את חיינו. אני יושב וחותר בסירת קאנו עוד מימי כילד קטן, וכך גם אבי ואביו לפניו". כך אמר לי אחד משייטי הסירות שניווט אותי באגם אינלה (Inle), בינות לבתי הכלונסאות המרחפים מעל המים, גינות הירק הצפות וההרים היפהפיים המקיפים אותו. מהרגע בו ירדתי בפעם הראשונה לסירת הקאנו הממונעת, התמכרתי לאגם אינלה: הסירה החלה לתפוס תאוצה ולהחליק על פני האגם השלו להפליא, והיופי מסביב נספג בעיני ביחד עם הרוח וטיפות המים על הפנים.

פרנסה צפה
אגם אינלה מצוי באחד מחבלי הארץ היפים והמיוחדים ביותר של מיאנמ

ר (בורמה) – ארץ השאן. ארבעה וחצי מיליון איש חיים כאן בערבוביה אתנית המורכבת משבט השאן – מהגדולים בשבטי בורמה – ומעשרות שבטים נוספים, ביניהם האינט'ה. אך ארץ השאן הוא לא רק חבל ארץ מרתק מבחינה אתנית ותרבותית, אלא גם מהאזורים המורכבים ביותר מבחינה פוליטית־מדינית במיאנמר, כשמיקומו, בשכנות לתאילנד, לאוס וסין, מוסיף לסכסוך הפנימי נדבך נוסף, הקשור לסחר האופיום באזור.
אגם אינלה, 168 קילומטר רבוע שטחו, הוא ביתם של בני שבט האינט'ה – ועשרות כפריהם ממוקמים למעשה על פני המים. אורח החיים הלא שגרתי הזה הוא תוצאה של ההיסטוריה הייחודית של השבט. מוצאם של האינט'ה הוא בארץ המוֹן, שבדרום מיאנמר. המיתולוגיה המקומית מספרת על שני אחים שעזבו במאה ה־14 את דאווי אשר בדרום, והגיעו לניאאונגשווה על מנת לשרת את אחד מנסיכי השאן. זה היה כה מרוצה מחריצותם, שהורה להם להביא עוד 36 משפחות למקום. על פי סיפור זה, מוצאם של כל בני האינט'ה היושבים היום באגם ממשפחות אלו. עד המאה ה־18 עזבו בני האינט'ה את ארץ המון, והאגם הפך למקום מושבם המרכזי.

כשהגיעו בני האינט'ה לאגם, היו כבר כל האדמות מסביב לו שייכות לבני השאן. באין ברירה, נאלצו להתגורר עליו ואף להוציא ממנו את פרנסתם. הם הצליחו בכך מעל המשוער, עם הרבה חריצות, דמיון, העזה ויצירתיות. את בתיהם הנראים כצפים מעל פני המים בנו מכלונסאות עץ ובמבוק הנעוצים בקרקעית האגם, ואילו עבור הגידולים החקלאיים פיתחו שיטה הייחודית להם: ערוגות צפות (קיוּנפאוֹ) המורכבות מטיט, בוץ וצמחי יקינטון. שלפוחיות האוויר של היקינטון מציפות את הערוגות על פני המים, ומוטות במבוק התקועים בקרקעית האגם מייצבים אותן. הערוגות הנרחבות, עליהן גדלים בהצלחה רבה פרחים וירקות כעגבניות, כרוב, חצילים, שום, בצל, תפוחי אדמה ופלפל, נראות ממש כאדמה מוצקה, אך אם עולים על אחת מהן – הכל מתחיל להתנדנד. בין הערוגות באגם נוצרו תעלות צרות, בהן מנווטים השייטים את סירותיהם – סירות המנוע הולכות ותופסות את מקומן של סירות המשוטים המסורתיות – וכך מתנהלת התנועה באגם. כיום אוסרת הממשלה על בניית ערוגות נוספות באגם, על מנת להשאיר בו שטח טבעי.
לבני האינט'ה גם שיטת דיג מקורית: הדייג חותר ברגל אחת עם משוט, ובעודו מאזן עצמו על הרגל השנייה בסירה, ידיו חופשיות לעסוק בדיג עצמו, המתבצע בעזרת מלכודת בצורת חרוט, המכילה רשת פנימית. באגם מתקיימים שווקים שונים, חלקם קבועים במקום מסוים וחלקם עוברים לסירוגין מכפר לכפר. לשווקים הללו מביאים האינט'ה את כל פירות אומנותם, שכן בנוסף ליצירתיות בחקלאות ובדיג, נשות השבט מצטיינות בטווייה ובאריגת משי, ואילו הגברים מתמחים בעבודת צורפות עדינה המפיקה תכשיטים יפהפיים מכסף וזהב.

מרוץ חותרים ברגל אחת החותם את הפסטיבל. הדייגים בני שבט האינט'ה חותרים ברגל אחת עם משוט, וכך ידיהם חופשיות לעסוק בדיג עצמו | צילום : משה שי

האלמנט החמישי
אם יש מאפיין אחד המשותף כמעט לכל השבטים השונים החיים בארץ השאן ובבורמה כולה, הרי זה הבודהיזם (ראו "מסע אחר" 140). הבורמזים הם מהעמים האדוקים ביותר באמונתם – בודהיזם נוסח זרם התרוואדה, המשותף לבורמה, לאוס, קמבודיה, סרי לנקה ותאילנד. הבודהיזם קיבל במיאנמר מספר מאפיינים תרבותיים מקומיים, כמו הדבקת עלי זהב דקיקים על פסלי בודהא, בניית פגודות, הענקת מנחות לנזירים וקיום פסטיבלים דתיים הנחגגים כבר מאות שנים. העיקרון העומד בבסיס המנהגים הוא השאיפה לאסוף כמה שיותר קוּּתוֹ – מעין "נקודות זכות" שיאפשרו חיים טובים בגלגול הבא.
גם בני האינט'ה הם בודהיסטים אדוקים ועל כן בסביבות האגם נבנו כמאה מנזרים, ובהם מתגוררים אלפי נזירים. המפורסם בהם (לתיירים) הוא ללא ספק "מנזר החתולים הקופצים", בו אימנו הנזירים את החתולים המקומיים לבצע קפיצות דרך לולאות. כבמדינה כולה, גם כאן יש פגודות רבות, שהרי לא לשווא מכונה מיאנמר "ארץ פגודות הזהב".

חלק מהסירות המשתתפות בפסטיבל מקושטות בפסליה של ציפור הקאראווייק, שלפי המיתולוגיה הבורמזית מחזיקה במקורה את כל היקום | צילום : משה שי

הפגודה החשובה ביותר באגם היא פגודת פאונג־דאו־או (Paung-Daw-Oo), שנבנתה במאה ה־18. הפגודה משמשת בית לחמישה פסלי בודהא קדושים ביותר, שהובאו לאזור אגם אינלה במאה ה־12 על ידי המלך אלאונגסיט'ו, שהניח אותם בתוך מערה. כעבור מאות שנים נתגלו במקרה והועברו לפגודה, ומאז הם מהווים מוקד עלייה לרגל למאות אלפי מאמינים מכל רחבי המדינה. המאמינים הדביקו עליהם מספר כה עצום של עלי זהב, עד שצורתם המקורית של הפסלים נעלמה תחת השכבות והם מזכירים יותר מין "נחום תקום" קטנים ועגלגלים הזורחים בזהבם.
חמשת הפסלים עומדים במוקד פסטיבל דתי הנערך אחת לשנה, ושמו כשם הפגודה – פסטיבל פאונג־דאו־או. הפסטיבל מתקיים במשך שבועיים ימים במהלך חודש ט'אנדינג'וט (המקביל לספטמבר־אוקטובר), והוא למעשה חלק מחג האורות הגדול לכבוד בודהא המתרחש בחודש זה במיאנמר כולה. ט'אנדינג'וט הוא מהחודשים החשובים ביותר בלוח השנה הבורמזי מכיוון שהוא מסיים את תקופת התענית הבודהיסטית, הנמשכת לאורך כל חודשי העונה הגשומה, בין אפריל־יוני לספטמבר.
זוהי דוגמה מאלפת להשפעת האקלים על התרבות האנושית, שכן בחודשים בהם הלחות, החום והגשמים קשים מנשוא, מתכנסים הבורמזים לתוך בתיהם, ומורידים את רמת הפעילות למינימום. עם השנים נוצרה נטייה לא לחגוג פסטיבלים, לקיים הופעות פווה (תיאטרון בורמזי) ולערוך טקסים דתיים בחודשי המונסון. ההקלה האקלימית מתבטאת בהתפרצות שמחה ובעלייה בפעילות החברתית־תרבותית. זה הזמן לראות הופעות מוזיקה וריקודים ברחובות, טקסי בגרות וחניכה למנזר, חתונות ופסטיבלים דתיים.

כאמור, פסטיבל פאונג־דאו־או הוא חלק מאירועים אלו. הוא נחוג סביב יציאתם של הפסלים לביקור מלכותי בכל כפרי האגם, על גבי ספינת זהב מפוארת שבחוטמה מפוסלת ציפור הקאראווייק המסמלת את היקום במיתולוגיה הבורמזית. רק ארבעה פסלים יוצאים לדרך, ואילו הפסל החמישי נשאר בודד בפגודה. אגדה יפה מתארת את הסיבה לכך:

בשנת 1965, באחד מסיבוביה של הספינה באגם וכחלק מהפסטיבל הקדוש, נפלו כל הפסלים למים כתוצאה מסערה עזה שטלטלה את הספינה. מלווי הספינה קפצו מיד למים על מנת להציל את הצלמים הקדושים, אך הצליחו למצוא רק ארבעה מהם – החמישי נעלם לחלוטין. הספינה שבה לפגודה, וכאשר הנזירים נכנסו פנימה להציב את הפסלים על הכס הקדוש, נעתקה נשימתם: מולם, במקומו הרגיל, ישב לו הפסל החמישי. עשב ים וטיפות מים העידו על המסע שעשה, בכוחות עצמו, חזרה הביתה.

קדושת הגנרלים
במהלך ימי הפסטיבל עוברים הפסלים בכפרים השונים שעל הנהר, ועבור התושבים זהו אירוע קדוש המביא ברכה לכפרם. יומו האחרון של הפסטיבל הוא החשוב והחגיגי ביותר, שכן אז חוזרת הספינה ובה הפסלים לפגודה. ביום זה, עוד לפני השעה שש בבוקר, נדחקים בקרבת הפגודה אלפי מבקרים, מאמינים, תיירים וצלמים מקצועיים, ונלחמים על תצפית טובה. לאט־לאט, לצלילי מוזיקה בורמזית מסורתית, מחליקות למקום סירות מקושטות זהב, ועליהן רקדנים ורקדניות בתלבושות משי וגברים החותרים ברגל אחת. הסירות מתמקמות מול הפגודה, אך משאירות מקום מול פתחה – לשם תיכנס הספינה המפוארת ביותר ועליה הפסלים.

על אחד הגשרים הבודדים שבאגם אינלה. בני האינט'ה מנהלים את חייהם בשלווה מעוררת קנאה | צילום : משה שי

לקראת השעה שמונה מגיעים למקום אורחי הכבוד – נציגי הממשל הצבאי של בורמה. קשה לראות כיצד הגנרלים המדכאים את עמם מתקבלים בכבוד עצום בפסטיבל דתי בעיקרו. שעתיים נוספות עוברות והמתח בקהל עולה. ואז היא מופיעה: ספינת הזהב המרשימה ובה הצלמים הקדושים, היושבים תחת אפיריון מוזהב. הספינה מתמקמת מול פתחה של הפגודה, והפסלים מועברים פנימה בזה אחר זה. לא נזירים או ראשי מנזרים זוכים לגעת בפסלים ולהעבירם פנימה, אלא דווקא הגנרלים, ומדי הצבא שלהם בולטים על רקע ססגוניות הבגדים המקומיים. בשעות הקרובות ינהרו רבבות מאמינים אל תוך הפגודה על מנת לחזות בפסלים ולהדביק עליהם עלי זהב, ובכך יבוא לסיומו חלקו הטקסי של הפסטיבל.

באופן מסורתי, לאחר שהפסלים חוזרים לביתם, מתחיל מרוץ סירות של חותרים ברגל אחת, שהוא למעשה תחרות בין נציגי הכפרים השונים. הקהל המקומי עומד על רגליו ומריע לקבוצות המקומיות. למתבונן מהצד נראה כי לאנשים החייכנים המתגוררים על מימיו השלווים של אגם אינלה לא חסר דבר. אך כאשר מתוודעים לשלטון הצבאי הקשה המונהג במיאנמר, ולסכסוכים הפנימיים המתחוללים בה (ראו מסגרת), עולה ההבנה כי בפניה של הארץ המקסימה והמרתקת הזו ניצבת עוד דרך ארוכה. בינתיים לפחות, בני האינט'ה מנהלים את חייהם על האגם בשמחה, בעבודה קשה ויצירתית ובשלווה מעוררת קנאה.