מבוא לנדודים 51: עזוז – איך ישוב נולד

בתקופת הקיץ מצטופפים השבלולים בשדות הנגב לאורכו של גבעול יבש, כאילו הם מחפשים תחושת ביטחון במגע קרוב זה לצד זה. בחורף מגיעים הגשמים, האדמה נרטבת והנביטה מתחילה. זוהי תקופת השפע של השבלולים. הם יורדים אל האדמה החומה והכסות הירוקה ומתפזרים להם הרחק ככל שניתן זה מזה. "כך מתנהגים גם אנשים" אומר לי רוני שגב, חבר ילדות שקפצתי לבקר בדרך לדרום, איש מחוספס מבחוץ כמו כל באר שבעי ותיק, וחושף הגיג פילוסופי מהול ברגישות.
מבאר שבע נוסעים דרומה ופונים מערבה בכביש סלול היטב עד גבול מצרים ותל ניצנה העתיקה. משם פונים דרומה בכביש ישר צר ומשובש העוקב אחר תוואי מסילת הברזל שבנו הטורקים לפני למעלה ממאה שנים. נוסעים שלושה-עשר קילומטרים ומגיעים אל עזוז, מקום שנראה במבט ראשון כמו הכלאה בין ישוב חומה ומגדל עם קפה בגדד.
בימים הראשונים שלי בעזוז חניתי בחורשה בנחל בארותיים, למרגלות הגבעה עליה בנויים בתי היישוב. אלא שצמרות העצים הסתירו את הלוחות הסולאריים שסירבו להטעין את הסוללות דיין ונאלצתי לנתק מידי ערב את המקרר, צרכן החשמל העיקרי שלי. חוץ מזה למען האמת חשתי בדידות. שוב להיות לבד בקצה המדבר, בלי חברים, בלי בת זוג, רק אני לעצמי. אמנם רציתי להתרחק מהמולת המרכז, וידעתי שאני נוסע למקום הכי נידח בארץ. עדיין ליוותה אותי מועקה, והרגשתי צורך להתקרב אל האנשים שחיים כאן בסוף העולם שמאלה.
העברתי אם כך את הקרוואן לתוך היישוב עזוז. גבעה קטנה עם שני מגדלי מים, שבשבת אחת, בתים ספורים שהצבע השולט בהם הוא חום בוץ פזורים במרחב, ושבע עשרה משפחות שגרות כאן. בנצי הפסל הסכים בטוב ליבו שאניח את ביתי הקט תחת עץ השיטה האוסטרלית בחצר ביתו. התמקמתי וסידרתי פינת ישיבה קטנה עם מבט אל המדבר שנשקף לכל עבר.

מבאר שבע נוסעים דרומה ופונים מערבה בכביש סלול היטב עד גבול מצרים ותל ניצנה העתיקה

פעמים רבות עקב עם הג'יפ שלו אחר תוואי הרכבת העות'מאנית שנסללה מבאר שבע לניצנה, והמשיכה עד קסיימה בסיני, היא קדש ברנע המקראית. זו היתה תחנה במסע ארבעים השנים של בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. התורכים הקימו גשר אבן מעל נחל בארותיים, בנו תחנת רכבת ובריכת אגירה למילוי מים לקטרי קיטור

מגיעים אל עזוז, מקום שנראה במבט ראשון כמו הכלאה בין ישוב חומה ומגדל עם קפה בגדד

היישוב עזוז. גבעה קטנה עם שני מגדלי מים

בתקופת הקיץ מצטופפים השבלולים בשדות הנגב לאורכו של גבעול יבש, כאילו הם מחפשים תחושת ביטחון במגע קרוב זה לצד זה. בחורף מגיעים הגשמים, האדמה נרטבת והנביטה מתחילה. זוהי תקופת השפע של השבלולים. הם יורדים אל האדמה החומה והכסות הירוקה ומתפזרים להם הרחק ככל שניתן זה מזה. "כך מתנהגים גם אנשים" אומר לי רוני שגב

דורון איש החזון

החורף הגיע לעזוז. במרכז הארץ עננים וגשם. כאן זורחת השמש אבל נושבת רוח וקר בחוץ. כולם מתעטפים במעילי פַרְווָה, המילה האחרונה בירדן, גם במשך היום. בלילה הקור חודר לעצמות. אני מודה לנדב בני שתיקן לי את חימום הגז ויכולתי להתפנק במקלחת חמה לפני השינה. בקבוק חם מסדר אותי לכמה שעות ליליות של תנומה נעימה. בכלל מושגים של סבתות כמו בקבוק חם וסיר פלא מקבלים מחדש משמעות בקרב יושבי הקרוואנים.
דורון עקיבא, האזרח מספר אחד בעזוז, היה איש רשות שמורות הטבע בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה. פעמים רבות עקב עם הג'יפ שלו אחר תוואי הרכבת העות'מאנית שנסללה מבאר שבע לניצנה, והמשיכה עד קסיימה בסיני, היא קדש ברנע המקראית. זו היתה תחנה במסע ארבעים השנים של בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. התורכים הקימו גשר אבן מעל נחל בארותיים, בנו תחנת רכבת ובריכת אגירה למילוי מים לקטרי קיטור, אותם התכוונו למלא מבאר מים מליחים שנחפרה על גדות הנחל. זמן קצר לאחר השלמת המסילה כבשו האנגלים את באר שבע והתורכים נסוגו מהמקום מבלי שעברה בו אפילו רכבת אחת.
לאחר קום המדינה, בשנות החמישים, הוקמה במקום היאחזות נח"ל שתפקידה המעשי היה למנוע את חדירת מחבלי הפדאיון. הנקודה ננטשה לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש חצי האי סיני, והותירה אחריה כמה רצפות בטון, גדרות תיל ואבנים עות'מניות שדודות. דומה היה שכולם שכחו מהמקום הזה… פרט לדורון. השנה היתה 1982 ונחתם הסכם שלום עם מצרים. ישראל נסוגה מסיני והחלה תנופת התיישבות ברחבי הנגב. אך השתרר שלום בדרום וכבר פרצה מלחמת לבנון הראשונה בצפון. במהלכה פגש דורון את דרור, חברו מהמילואים. בשיחות לילה בג'בל ברוך מעל אגם קרעון נרקם החלום המשותף שלהם להקים ישוב חדש במדבר. באחת החופשות הנדירות לקח דורון את דרור ואת חברתו סיליה אל היאחזות הנחל הנטושה על הגבעה. הזוג הצעיר התרשם והכריז בו במקום שהם מצטרפים ליוזמה ובאים עם דורון להתיישב במקום. השלושה הנציחו את הרגע בו ישבו ליד באר המים בחורשה למרגלות היישוב.
על ספסלי המחלקה להתיישבות בירושלים נפגש דורון עם ספי הנגבי שכמוהו הגיע לירושלים במטרה להקים התיישבות בנגב. כאן הכירו שני המוכתרים לעתיד של שחרות ועזוז המתחרים עד היום על התואר הישוב הכי נידח בארץ.
דורון וחבריו הרגישו גאווה רבה על היותם חקלאים מיישבי הארץ. דורון העלה על הכתב את חזון היישוב ובו קרא ליצירת חיי קהילה פעילים, עזרה הדדית, אירועי תרבות משותפים. עוד נכתב שם שחברי הקהילה יעסקו בחקלאות מדברית, תיירות, יזמות אישית ועבודות חוץ באזור.
"בהתחלה כשהיינו רק ארבע משפחות, וגם כאשר גדלנו לשבע משפחות, הכל היה כמו בספרים" אומר דורון "חגגנו חגים ביחד, יצאנו לטיולים משותפים בשטח, היו חיי קהילה ערים. אבל מטבע הדברים היישוב גדל והאנשים שהגיעו למקום הזה הם באופיים אינדיבידואליסטים, וכל אחד פנה לעשות לביתו ואנשים הסתגרו פנימה. דרור וסיליה ואני היינו שותפים בעדר עיזים, אבל אחרי שנים ספורות ראינו שהעדר לא יכול לפרנס שתי משפחות ואני עזבתי ונטעתי מטע זיתים אורגני גדול לשמן זית, וזו פרנסתי היום."

התורכים הקימו גשר אבן מעל נחל בארותיים

החורף הגיע לעזוז. במרכז הארץ עננים וגשם. כאן זורחת השמש אבל נושבת רוח וקר בחוץ

דרור וסיליה, גן העדן במדבר

דרור וסיליה המשיכו לגדל עדר עיזים ולהכין גבינות ששמן יצא לתפארה ברחבי הארץ. בשעת בוקר הגעתי אל הדיר הקטן. כמה עשרות גדיים קיפצו בשמחה לשמע פעמוני האימהות המתקרבות מן המרעה. ג'ייד, מתנדבת מצרפת, הוליכה את העיזים בין החורשה והוואדי והחיוך שלא מש מפיה העיד שהיא מרגישה נפלא.
סיליה למדה מאביה שהיה בעל חווה חקלאית בארץ רחוקה, שכאשר אתה מקים חווה ולוקח את מקומם של חיות הבר והציפורים, ראוי שתשאיר שטח טבעי של אדמה ומים למען יוכלו להמשיך להתקיים. כך נהגו אף היא ודרור, והוסיפו לאדמת המדבר בריכת מים קטנה שחשיבותה גדולה בלב מדבר.
חיות הבר והציפורים גילו במהרה את השפע והחלו להגיע במשך כל שעות היממה לשתות מן הבריכה. צלמים וצפרים שמעו על גן העדן במדבר והגיעו לפקוד את המקום. בעצתם בנו סיליה ודרור מסתור צפיה במרחק מטרים ספורים מהבריכה.
סיליה הראתה לי צילומים מרהיבים של שועל וצבאים שנפגשו ליד המים, צבוע מפוספס, ציפורי שיר ועופות מים. במיוחד משכו את ליבי צילומי להקות של קטות, שמגיעות לשתות ממרחקים, הזכרים רובצים במים, מספיגים טיפות בין נוצות החזה שלהם, ועפים בחזרה עד עשרות קילומטרים כדי להשקות, או שמא נקרא לזה "להניק" את האפרוחים שלהם.
מחלון הקרוואן שלי נשקף נוף מרחבים אינסופי של מדבר. רובו מישורי בצבעי חום אפור צהוב ולבן עם עורקים ירוקים של נביטת חורף בערוצים. באופק מתנשאים הרים באותם צבעים אך ללא הירוק. אני מרגיש שהמדבר קורא לי לצאת אליו למסע היכרות. אני יוצא עם הג'יפ לשטח, מטפס ברגל אל מצודות עתיקות, יורד לתוך בורות מים, מתפעל מחוות ביזנטיות וטרסות אינסופיות, חונה בצל עץ שיטה או אשל רחב צמרת להפסקת אוכל ותה מדברי מתוק וחם. לעיתים לשעות ספורות, לפעמים לכל היום, ומידי פעם גם נשאר לישון בשטח וחוזר למחרת.

צילמה: סיליה. הזוג הצעיר התרשם והכריז בו במקום שהם מצטרפים ליוזמה ובאים עם דורון להתיישב במקום. השלושה הנציחו את הרגע בו ישבו ליד באר המים בחורשה למרגלות היישוב

ג'ייד, מתנדבת מצרפת, הוליכה את העיזים בין החורשה והוואדי והחיוך שלא מש מפיה העיד שהיא מרגישה נפלא

חיות הבר והציפורים גילו במהרה את השפע והחלו להגיע במשך כל שעות היממה לשתות מן הבריכה. צלמים וצפרים שמעו על גן העדן במדבר והגיעו לפקוד את המקום. בעצתם בנו סיליה ודרור מסתור צפיה במרחק מטרים ספורים מהבריכה

צילם אייל ברטוב מן המסתור אצל סיליה. סיליה הראתה לי צילומים מרהיבים של שועל וצבאים שנפגשו ליד המים, צבוע מפוספס, ציפורי שיר ועופות מים. בצילום: פראים – צילום לילה

צילם אייל ברטוב מן המסתור אצל סיליה. בצילום: צבי – צילום יום)

צילם אייל ברטוב מן המסתור אצל סיליה. הזכרים רובצים במים, מספיגים טיפות בין נוצות החזה שלהם, ועפים בחזרה עד עשרות קילומטרים כדי להשקות, או שמא נקרא לזה "להניק" את האפרוחים שלהם

צילם אייל ברטוב מן המסתור אצל סיליה. במיוחד משכו את ליבי צילומי להקות של קטות, שמגיעות לשתות ממרחקים

מסע היכרות עם עזוז והאזור

שלוש דרכי ג'יפים מאתגרות מחברות את עזוז אל שפת מכתש רמון והעיר מצפה רמון. האחת והקלה מכולן דרך נחל ניצנה לכל אורכו. במעלה הנחל הוא הופך להיות צר והדרך יוצאת מתוכו ומתפתלת על מדרונות ההרים בטרם היא מתחברת לכביש. השניה עוזבת את נחל ניצנה בדרכה דרומה וממשיכה להתפתל בנחל עקרב, עוברת ליובלו נחל דורבן ממש מתחת למצודת זגרון הצופה ביעילות על מפגש הנחלים והדרכים הרחק ממעל מתוך הנקודה המבוצרת. הדרך השלישית והקשה מכולן יוצאת דרומה מעזוז דרך נחל חורשה, עוברת לנחל אלות ושם מתפתלת במשך שעות בין עצי אלה אטלנטית רבי שנים ומסוקסי גזעים עד בורות לוץ ושפת המכתש ליד הר רמון.
אני במסע היכרות עם עזוז. ישבתי עם בנצי בביתו האמנותי ושמעתי סיפורים מן החיים, יותם השכן נכנס לראות את בית הקרוואן שלי, שוחחתי עם תמר תוך כדי תלישת עשבים מערוגת הכוסברה, שתיתי קפה עם גלי וקיבלתי מידע על המקום. אני יוצא מידי יום לשטח וכבר מרגיש בן בית בשבילי המדבר.
כמה דקות נסיעה מעזוז על דרך עפר ואני בנחל ניצנה. אני מטפס על גבעה, מתיישב על טומולוס, קבר עתיק, וצופה אל הסביבה. לפני נוף פתוח למרחבים וסכרים עתיקים עדיין עושים את מלאכתם. אני מביט לאחור ורואה את מתאר הנוף של עזוז עם מגדלי המים. אני חושב על האנשים האלו שחיו כאן לפני אלפיים שנים וידעו לחיות עם המדבר, לכבד אותו ולקבל ממנו בתמורה חיים, מים, תוצרת אדמה, בתים למגורים. המועקה התפוגגה ופינתה את מקומה לחיבור עם האדמה, עם הטבע, עם האנשים אז והיום, עם הסיפור של המקום.

אני יוצא עם הג'יפ לשטח, יורד לתוך בורות מים, מתפעל מחוות ביזנטיות וטרסות אינסופיות

הדרך השלישית והקשה מכולן יוצאת דרומה מעזוז דרך נחל חורשה, עוברת לנחל אלות ושם מתפתלת במשך שעות בין עצי אלה אטלנטית רבי שנים ומסוקסי גזעים

בנצי הפסל הסכים בטוב ליבו שאניח את ביתי הקט תחת עץ השיטה האוסטרלית בחצר ביתו

אני יוצא עם הג'יפ לשטח, מטפס ברגל אל מצודות עתיקות, יורד לתוך בורות מים, מתפעל מחוות ביזנטיות וטרסות אינסופיות

אני יוצא עם הג'יפ לשטח, מתפעל מחוות ביזנטיות וטרסות אינסופיות

מפת עזוז ואזור ניצנה

נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן >>‎