לרקוד עם זאבים – משה אלפרט

הצלם משה אלפרט "הזאב אמנון רואה בי אבא" הוא מספר בגאווה

הרומן של אלפרט עם הזאבים החל בשנת 1994. בוקרי רמת הגולן הבחינו שעדרי הבקר שלהם הולכים ומתמעטים. עמיצור בולדו, מרשות הטבע והגנים, ועומר ויינר, מרכז הבקר של קיבוץ מרום גולן, ביררו מי טורף את הפרות. בתחילה סברו שאת עיקר הנזקים גורמים תנים ועדרי כלבים משוטטים. אבל מתצפיות שנערכו ברמת הגולן, ליד קוניטרה, עלה כי זאבים הם אלה שפוגעים בעדרים. בניסיון להרחיקם מהבקר ניצודו שני זאבים, מושדרו ושולחו חזרה לבר. בשלב הזה התבקש אלפרט, צלם טבע מנוסה, לעקוב אחריהם עם מצלמתו, לנסות לחקור את אורחותיהם ולהתקרב אליהם.
הזאבים הממושדרים הובילו את המצלמה למאורות ההמלטה שנמצאו בשדות מוקשים בשטח אש ובלוע הר הגעש אביטל. במהרה התברר שצילומם אינו פשוט. הזאבים הם בעלי חיים רגישים וחשדנים כלפי בני אדם. ב"אפיקים הפקות" החליטו לגדל זאבים, להחתימם ולצלם אותם מיום חייהם הראשון כמעט, דרך בגרותם ועד הקמת המשפחה וההמלטות, וכן לעמוד על הקשרים ביניהם, על יחסי הכוחות ועל אופיים.

עוזר לתמר בהמלטות
באישור רשות הטבע והגנים ניתנו לאלפרט זאב וזאבה מגן החיות בחיפה, צאצאים להורים מרמת הגולן, בשבוע השני לחייהם. "כשהבאנו אותם הביתה בקופסת נעליים", הוא משחזר, "הם היו גורים קטנים וחסרי אונים. הנקתי אותם מבקבוק עם פטמה, כשאשתי והילדים עוזרים לי. הייתי צריך לשחזר בצורה מלאכותית את ליקוק איברי המין שלהם, כדי שיפרישו את יציאותיהם". עד שהיו בני חודשיים ונגמלו, הסתובבו הזאבים, שנקראו אמנון ותמר, בבית המשפחה, אז הם הועברו לשמורה, תחליף לסביבה הטבעית שלהם, שבנה עבורם אלפרט בקיבוץ אפיקים, בסמוך לכלבייה.

בשנת 1994 הבחינו בוקרי רמת הגולן שעדרי הבקר שלהם הולכים ומתמעטים. בנסיון להרחיקם מהבקר ניצודו שני זאבים, מושדרו ושולחו חזרה לבר. בשלב הזה התבקש אלפרט, צלם טבע מנוסה, לעקוב אחריהם

במרכז השמורה, המוקפת עצי קיקיון, תאנה וזית, נחפרה מאורת המלטה. אמנון ותמר התאקלמו במהירות. בחלוף השנים גדל העדר, וכיום הוא מונה 12 זאבים. פעם בשבוע מוּצאים אמנון ותמר לבר לריצה ולחילוץ עצמות. "מהמכלאה שלהם ועד לאוטו", מספר אלפרט, "אני מוציא אותם, זאב בכל יד, עם קולרים לצווארם, ורק באוטו אני משחרר אותם. השימוש בקולרים נועד לספק משנה זהירות, על אף שקשה לי להאמין שהם ינסו לתקוף או לפגוע במישהו כאשר הם משוחררים במדשאות הקיבוץ. פה ושם היו כאלה שהחמיצו פנים, אבל לימים הבינו גם אחרוני הספקנים כי מדובר בגידול חיות בר לצורך צפייה ולמידה, ומראה מאות האורחים, שמגיעים אלינו בשבתות מכל הארץ ונעמדים בפנים קורנות מול המאורה שלהם, מחמם את הלב.
"מכל עדר הזאבים אמנון ותמר הם הקרובים אלי ביותר", מספר אלפרט כאב גאה ומסביר, "אמנון רואה בי אבא, וכשהוא שבע, רובץ על גבו עם בטן מלאה, הוא מתפנק ומתחנף אלי, משמיע גרגורי הנאה ומבקש שאלטף אותו ושאשחק עימו. זה אחרת כשאנחנו יוצאים לטבע, אז ההיררכיה של המאורה משתנה באחת. מעמדי משתנה אז, אני כבר לא האבא, אלא עוד זאב בלהקה. כשאמנון המנהיג רעב וצד שפני סלע, אני לא מעז להתקרב אליו כי הוא תוקף. כבר חזרתי הביתה לא פעם עם בגדים קרועים וידיים שרוטות וזבות דם".
האכילה בטבע נעשית באופן היררכי: מראש הלהקה ועד לפרט החלש ביותר. "החזק טורף", הוא מסביר, "ואחריו נלחמים על שאריות הטרף כל השאר, כי באוכל אין חברים ואין משפחה ואין התחייבות – מה שיש זה יצר שרידה בסיסי וכל דְאַלים גָבֵר. אבל תמר מתנהגת אחרת", מתגאה אלפרט, "היא לעולם לא תחטוף אוכל מהגורים שלה. להיפך, היא תשב בצד, תיתן לכולם לאכול, והיא עצמה, נשמה אצילית שכמותה, תאכל אחרונה. גם במאורה היא נאמנה לתפקידיה המסורתיים. למשל, היא פולה פרעושים מכולם, החל בגור הקטן ועד לזאב הבוגר, והלהקה כולה מכבדת אותה. תמר היא הזאבה עם הכי הרבה מחויבות שראיתי.

הזאבים טורפים צבאים, ארנבות, שפני סלע, מכרסמים, בקר וצאן. בשבי הם ניזונים בפגרים מהטבע ומבשר שפג תוקפו, המסופק במחיר מסובסד מחברת תנובה, שאימצה את פרויקט הזאבים	הזאבים הם חיה שמורה ומוגנת, אך הנזקים שהם גורמים לעדרי הצאן ובקר הביאו את רשות שמורות הטבע והגנים לתת התר מיוחד לחסל זאבים שנצפים בשעת טרף

"בהמלטות אני עוזר לה. במשך ההמלטה אני מלטף אותה ומנסה להרגיע אותה. בפעם הראשונה היא גרגרה קצת לעומתי באיום, אבל מההמלטה השנייה היא נתנה בי את מלוא אמונה. מדהים לראות איך אמא זאבה מטפלת בגוריה, בוחנת אותם, מלקקת אותם. כשגור חלש היא מנסה לאושש אותו, ורק כאשר היא מבינה שהוא מת, היא אוכלת אותו.
"הזאבים שאני מגדל הם בריאים, חיוניים, שמחים ומתרבים, אבל אם יבקשו ממני מחר בבוקר להחזיר אותם לרמת הגולן, לא תהיה לי שום בעיה. עם זאת, דווקא בטבע צפויה לזאבים, שהופכים ליותר ויותר נדירים במקומותינו, סכנת הכחדה ממשית".
מה למדת מהזאבים?
"את החופש. את החופש המוחלט מהתחייבויות, מפחדים, מחששות. על אף שהם חיים חיי משפחה במסגרת די נוקשה והיררכית, הם עדיין נהנים מחופשיות. למרות היותם חיות חברתיות, הזאבים הם אינדיבידואליסטים, גאים ובעלי יכולת הישרדות מופלאה, בעיקר מול האדם, אויבם הגדול. למדתי מהם גם שבחיי היומיום אין רומנטיקה, אלא קיום פשוט בצד רגשות הכרחיים".