הדרך ממינכן לפרידריכסהאפן רצופה בנופים הירוקים כל כך של דרום גרמניה: חורשות ויערות, מטעים של תפוחים, אגסים ודובדבנים, כרמים שגולשים במורד הגבעות. פה ושם אנחנו חוצים עיירה קטנה, מדי פעם מציץ צריח של כנסייה או מנזר שחולש על הנוף. פסטורליה מושלמת.
בתקופה הארוכה מדי שבה לא טיילתי באירופה (קורונה, אתם יודעים) כמעט שכחתי עד כמה אני אוהבת את הנופים השלווים האלה. וכך חלפו להן ביעף כמעט שלוש שעות נסיעה משדה התעופה הענק, והרגוע למדי בקיץ הלא שגרתי הזה, של מינכן אל גדות האגם הגדול שנמצא בשטחן של שלוש מדינות: – גרמניה, שווייץ ואוסטריה.
פסטורליה כפרית במרחק צעדים ספורים מהאגם | צילום: רותם בר כהן
אגם קונסטנץ, או בשמו בגרמניה בונדזי (Bondsee), הוא האגם השלישי בגודלו במרכז אירופה ויופיו טמון לא רק במימיו הכחולים, אלא גם בהרים המרהיבים הסמוכים לו ובעיירות השלוות שפזורות על גדותיו בכל אחת משלוש המדינות בהן הוא נמצא. נהר הריין, שאורכו מעל 1,200 קילומטר, חוצה את האגם ומוסיף ליופיו ולעניין שהוא מעורר.
בעבר טיילתי בצד השוויצרי של אגם קונסטנץ, הקיץ התמקדתי בצד הגרמני. אחד היתרונות של הטיול בצד הזה התגלה כבר בערב הראשון, כשפרשנו שמיכה על שפת המים, נשנשנו קוביות גבינה מקומית והרמנו כוסיות של שנאפס כי בכל זאת אנחנו בגרמניה. מולנו, מעברו השני של האגם בצבצו מבעד העננים הפסגות היפות של האלפים השוויצריים ומעליהם מדי פעם ברקים זגזגו בשמיים כמו מופע אורקולי של הטבע. רק טפטוף קל של גשם גרם לנו לנטוש את החוף שכבר החשיך לטובת המלון הכפרי הנעים שבו נבלה את הלילות הקרובים.
שייט באגם קונסטנץ, או בשמו הגרמני – בודנזה | צילום: רותם בר כהן
יש צפלין באוויר
פרידריכסהאפן (Friedrichshafen), שבה התמקמנו וממנה יצאנו לטיולים יומיים בסביבת האגם, היא עיר קטנה על הגדה הצפונית של בודנזה. בראשית המאה ה-20 הגראף פרדיננד פון צפלין הקים במקום הזה מפעל לספינות אוויר, שנשאו את שמו – צפלין (zeppelin). בעקבות המפעל של זפלין הגיעו לאזור מפעלים נוספים הקשורים לענף התעופה, ובהמשך גם לתעשיית הרכב, בין השאר מפעל מנועים של רולס רויס. כל אלה הביאו שגשוג כלכלי לאזור, שהיה חקלאי ברובו.
במקום בו ייצרו את ספינות האוויר של צפלין נמצא כיום מוזיאון מרתק. מוזיאון צפלין ממוקם בבניין בסגנון באוהאוס, שמשקיף על האגם ומשלב בין תצוגות בתחום הטכנולוגיה לתערוכות אמנות, בהלחלט שילוב לא שגרתי. בין השאר, מוצג כאן שחזור של תא הנוסעים בהינדנבורג, ספינת האוויר המפורסמת שעלתה באש בעת הנחיתה בניו ג'רזי, ארצות הברית, בשנת 1937. בשריפה ההיא נהרגו 36 בני אדם והאירוע הטרגי סימן את סוף עידן ספינות האוויר.
מוזיאון צפלין בפרידריכסהפן | צילום: Christian Rueger / Shutterstock.com
אמנם ספינות אוויר כבר לא טסות באופן מסחרי, אבל אפשר להצטרף למעוף תיירותי בצפלין מעל האגם – טיסה בת 30 דקות עולה 260 אירו לאדם, טיסה של 45 דקות עולה 380 אירו (יש הנחות לילדים). ולמרות שבמבט מהקרקע התא בתחתית הבלון נראה זעיר במיוחד, הוא מכיל בנוחות 12 נוסעים. פרטים נוספים על טיסה בצפלין תמצאו באתר. בפרידריכסהאפן יש גם מוזיאון אווירי, Dornier Museum, המוקדש למאה שנות תעופה.
עוד על ספינות האוויר המרתקות תוכלו לקרוא בכתבה הבאה >>
לפני שנפרד מהצפלינים, קשה לוותר על הידיעה הזאת שהתפרסמה ב-23 במרץ 1929 בעיתון דבר (הציטוט מתוך ויקיפדיה עברית):
"לפי ידיעה טלגרפית שקיבל בא כוח רשת עיתוני אולשטיין בירושלים, יפליג 'הצפלין' מפרידריכשאפן ביום ראשון הבא. בארץ ישראל לא יתעכב, רק יזרוק מספר חבילות דואר שתשאנה את מענו של ה. קסטלר, בא כוח רשת אולשטיין בירושלים. מי שימצא חבילה כזו מתבקש למסרה מיד במערכת דואר היום, בית הפועל ירושלים, ויקבל פרס של לירה ורבע – מלבד כל הוצאות נסיעתו".
צפלין מרחף מעל האגם | צילוםAVC Photo Studio / Shutterstock.com
הנה עוד כמה מקומות שכדאי לבקר בהם בסביבות הבודנזה, הלא הוא אגם קונסטנץ:
תענוגות עירוניים באזור אגם קונסטנץ
המילה "עירוניים" קצת גדולה על העיירות והערים הקטנות שבצד הגרמני של האגם, אבל לעומת האזורים הכפריים והחקלאיים, בהחלט יש כמה מקומות נהדרים שכדאי לעצור בהם, לשוטט בסמטאות צרות, לעצור בחנויות ייחודיות ולאכול דגים (או נקניקיות אם אתם מעדיפים) מול המים.
התחנה הראשונה היא לינדאו (Lindau), כ-20 דקות נסיעה מפרידריכסהאפן לאורך האגם. בשונה מפרידריכסהאפן, שרבים מבתיה נהרסו במלחמת העולם השנייה, לינדאו, שבנויה על חצי אי באגם, נותרה כמעט ללא פגע. הרחוב הראשי, מקסימיליאן שטרסה (Maximilianstraße) עמוס בחנויות קטנות, בתי קפה ומסעדות. בלינדאו יש גנים יפים, כנסיות עתיקות ובית עירייה היסטורי. אבל האטרקציה המרכזית מבחינת הנופשים הגרמנים (זהו יעד פופולרי לחופשות קיץ) היא הנמל. לאורך הנמל יש טיילת שמשקיפה על הסירות ועל המגדלור והפסל הענק של אריה שתוחמים את הכניסה לנמל.
מגדלור ופסל של אריה תוחמים את הכניסה לנמל של לינדאו | צילום: רותם בר כהן
את השיטוט בעיר כדאי לחתום בארוחה במסעדת EIL.GUT.HALLE, מסעדת שף שדוגלת בשימוש במוצרים עונתיים מהאזור. ביום בהיר כדאי לשבת במרפסת, שמשקיפה על האגם והמגדלור, וליהנות ממנה של דג מקומי, המבורגר מבשר בקר אורגני או שניצל וינאי, תזכורת לכך שאוסטריה נמצאת ממש מעבר לפינה. אתר המסעדה (שימו לב: רוב אתרי האינטרנט של המקומות המוזכרים פה הם בגרמנית). אם אתם לא רעבים לארוחה של ממש, צמוד למסעדה, על קו המים, יש גן בירה נחמד.
סמטה בלינדאו. העיר העתיקה לא נפגעה במלחמה | צילום: רותם בר כהן
עיירה מקסימה נוספת שמומלץ מאוד לבקר בה היא מירסבורג (Meersburg). הדרך המוצלחת ביותר להגיע אליה היא במעבורת היוצאת מהנמל של פרידריכסהאפן ועוצרת בכמה עיירות לאורך הדרך, אחת מהן היא מירסבורג. את השייט במעבורת מלווים נופים כפריים מקסימים וביום קיץ שמשי האגם מנוקד בסירות מפרש וגלשני רוח, כשמעל המים מרחף באלגנטיות צפלין. למרות ממדיה הצנועים, במירסבורג יש שתי טירות – הטירה הישנה (Alte Burg), אחת העתיקות בגרמניה, והטירה החדשה, שנבנתה במאה ה-17.
מירסבורג. שתי טירות, נמל וכרמים שגולשים עד האגם | צילום: רותם בר כהן
העיירה מחולקת לשני אזורים – העיר התחתית והעיר העילית. העיר התחתית נמתחת לאורך הנמל, עם הרבה חנויות מזכרות ומסעדות. אל העיר העילית מגיעים מהנמל בסדרה של גרמי מדרגות תלולים, כשנוף מרהיב נגלה במהלך הטיפוס. למעלה תגלו בתים עתיקים עם קורות עץ, אדניות פורחות, חנויות קטנות, בתי קפה ונקודות תצפית יפות על הסביבה.
לפני שנפרדים מהעיירה המתוקה הזאת, כדאי לעצור בנמל במסעדת Alte Post Meersburg. אנחנו ישבנו על קו המים, מול הסירות והמעבורות, ובהמלצת המלצר האיטלקי הזמנו פסטה ובקבוק של יין לבן מיקב מקומי – מקומי מאוד כפי שמעידה הקרבה של הכרמים אל השולחן בו ישבנו. אתר המסעדה.
מירסברג. האגם מבצבץ בין שורות הגפנים | צילום: Internationale Bodensee Tourismus GmbH, Achim Mende
תענוגות קולינריים באזור אגם קונסטנץ
על טעם ועל ריח, כידוע, אין להתווכח. יש מי שמתענג על כל נקניקיה עם כרוב כבוש ועל כל קערה של שפצלה (בצקניות) עם גבינה עתירת שומן מומסת מעל. אני מודה שאני פחות מתחברת למאכלים האלה, הנפוצים במטבח הגרמני. למרבה השמחה, האזור של האגם שופע ביקבי בוטיק, מבשלות בירה, מזקקות שנאפס, מטעים שאת הפירות הגדלים בהם פוגשים במאפים ועוגות – כיוון שאתם בחופש, הרשו לעצמכם לסיים את תלולית הקצפת המוגשת לצד העוגה…
רולדה עם קצפת ופטל טרי בבית הקפה של משפחת שטפלין | צילום: רותם בר כהן
הנה, על קצה המזלג, כמה מקומות שכדאי לבקר בהם, לערוך סיור היכרות כולל טעימות, להיאנח בסיפוק ולהחליט שאל הדיאטה תחזרו אחרי סיום הטיול.
שנאפס: Senft Destillerie
גם אם אתם כמוני ומעדיפים יין על פני סוגים אחרים של אלכוהול, ביקור במזקקה המשפחתית הזאת מומלץ בחום. זהו עסק משפחתי שפועל מעל 30 שנה, האב היה יינן מצליח שייצר ליקרים מפירות כתחביב, הבת הפכה את התחביב למקצוע ואת העסק המשפחתי לענף משגשג. במקום הזה מזקקים סוגים שונים שנאפס, משקה אלכוהולי מפירות שנפוץ מאוד באזור הזה של גרמניה: תפוחים, אגסים ופירות נוספים, וכן ויסקי, ג'ין ורום. אפשר להצטרף לסדנת טעימות או פשוט לעצור במרכז המבקרים ובחנות המעוצבת להפליא ולרכוש בקבוק או שניים, אביזרים למטבח, ריבות, דבש ומוצרים מקומיים נוספים. המזקקה נמצאת בפאתי העיר סאלם (Salem), שבה יש טירה מרשימה מוקפת בגנים יפהפיים. פרטים נוספים באתר המזקקה
סוגים שונים של משקאות אלכוהולים שמיוצרים במזקקת שאנפט | צילום: רותם בר כהן
יין: Teresa Deufel
עוד עסק משפחתי הסמוך לאגם הוא יקב בוטיק שנקרא על שמה של הבעלים והייננית הראשית, תרזה דופל. את הסיור בכרמים אנחנו פותחים עם כוס של יין קיצי קליל ומבעבע. אנחנו מטיילים בין שורות הגפנים בכרם האורגני שמסתיים בפארק נחמד על גדות האגם. את הסיור חותמת טעימת יינות המלווה בפלטת גבינות מצוינות. ביקב המשפחתי מייצרים 17,000 בקבוקים שנמכרים בעיקר באזור, כך שזאת הזדמנות כמעט יחידה לטעום מהם.
במהלך הקיץ אפשר ללוות את היינות של תרזה דופל במאכלים שאמא שלה מבשלת. המתחם המקסים של המשפחה כולל גם כמה דירות נופש להשכרה שמשקיפות על נוף פסטורלי של כרמים וגנים פורחים, במרחק כעשר דקות הליכה מהאגם. היקב נמצא ליד לינדאו, פרטים על סיור טעימות תמצאו באתר.
הכרם האורגני של תרזה דופל וכוס של יין קיצי מרענן מהיקב המשפחתי | צילומים: רותם בר כהן
דגים: Der Fischkoenig
כל יום, בשעה 4:30 לפנות בוקר, פול קטרלוהר יוצא בסירת הדיג שלו לאסוף את הרשתות שפרש באגם בערב הקודם. את השלל היומי תוכלו לטעום בחנות-מעדניה הקטנה שמנהלת אשתו אנגלה בפאתי פרידריכסהאפן או, אפילו טוב יותר – במסעדה הצמודה שבה בני הזוג מגישים מאכלי דגים, כולם מהאגם. אם אתם משכימי קום הרפתקנים, שלא נרתעים מלצפות בפול חובט בדגים והורג אותם מולכם, תוכלו להצטרף אליו לדיג של לפנות בוקר וכך לזכות בזריחה מקסימה מעל האגם. פרטים נוספים באתר
ארוחת דגים על גדות האגם, היש טוב מזה? | צילום: רותם בר כהן
גבינות: Käseschule Allgäu
בדרך לאלגוי (Allgäu), כשעה נסיעה מפרידריכסהאפן לכיוון צפון-מזרח, הנופים מחלפים: גבעות מפנות מקום להרים, במקום מטעי פרי וכרמים יש כרי עשב שבהם רועות פרות חומות-לבנות. הכביש הצר מתפתל מעלה, כשכל סיבוב חושף נוף יפהפה.
הדרך האלפינית העתיקה מביאה אותנו אל בית הספר לגבינות של גורג' גרונדל (Georg Grundl). הסדנה להכנת גבינות נמשכת כשעתיים ומלווה בסיפורים משעשעים של ג'ורג'. בסיום הסדנה מקבלים תעודה ונתח גבינה רכה למחצה שאותה למדתם להכין – ג'ורג' מכנה את הגבינה הזאת פטרלה, חיבור של פטה ומוצרלה. מכאן כדאי להמשיך למסעדה הצמודה לארוחה טובה עם מנות מסורתיות כמו שפצלה או כבד בקר עם פירה. לסיום, בקרו בחנות הכפרית הסמוכה שבה נמכרת תוצרת מקומית מפתה. פרטים נוספים על סדנת הגבינות תמצאו באתר
למעלה: הנופים היפהפיים של אלגוי. למטה: התוצרת המוגמרת של סדנת הגבינות – גבינה לבנה רכה שזכתה לכינוי פטרלה, חיבור בין פטה למוצרלה | צילומים: רותם בר כהן
בירה: מסלול הכשות ומבשלת בוטיק
מה אתם יודעים על כשות (hop)? האמת, שאני לא ידעתי דבר על הצמח העשבוני הזה, שגדל לגובה מרשים ויש לו תפקיד משמעותי בטעם ובארומה של הבירה. אבל בסופה של הליכה בין שדות של כשות במסלול שנקרא "מסלול הכשות של טטננאנג" (Tettnang Hop Trail) והמון הסברים מרתקים על הגידול, הקטיף והשימוש של הצמח, הרגשתי בשלה לגמרי לטעימות. את ההליכה במסלול שאורכו כארבעה קילומטרים סיימנו במבשלת בירה משפחתית Hopfengut 20. זוהי מבשלת בוטיק, שכיום מנהלים אותה אח ואחות, דור רביעי של מגדלי כשות מקומיים.
גן בירה במבשלת Hopfengut 20, עסק משפחתי בן ארבעה דורות | צילום: רותם בר כהן
החברה המשפחתית מספקת כשות ליצרני בירה ברחבי העולם, אבל הם עצמם מייצרים רק כמות מצומצמת של בירות במבשלה שלהם. אלו בירות ארומטיות ושונות מהבירות הגרמניות של היצרניות הגדולות והמוכרות. בגינה הפורחת פזורים שולחנות לטעימות בירה ויש גם ארוחות מלאות, שבהן מתאימים את הבירה לכל מנה. מלבד המסעדה, המתחם כולל מוזיאון קטן ונחמד שמדגים את ההיסטוריה של גידולי כשות באזור וכן גשר תלוי מעל השדות הירוקים של הכשות. מסלול הכשות והמבשלה נמצאים ב-Tettnang, פרטים נוספים באתר
שדה של כשות, צמח עשבוני שאחראי לארומה של הבירה | צילום: רותם בר כהן
לקינוח, התפוחים של משפחת שטפלין
אחרי כמה ימים שבהם מטעי הפירות ליוו אותנו לאורך הדרכים, יצאנו לראות את התוצרת מקרוב במטעים של משפחת שטפלין (Steffelin). לאחר סיור מודרך במטעי התפוחים האורגניים, שוטטנו ברחבי החווה המשפחתית, הכוללת כמה דירות נופש מקסימות במיוחד, מוקפות בגינות פורחות, חנות שבה נמכרת תוצרת מקומית (סלסלת אוכמניות חוסלה בתוך דקות ספורות) ובית קפה-מסעדה עם מאכלים מקומיים.
החנות הכפרית ובית הקפה במשק של משפחת שטפלין | צילום: רותם בר כהן
בין הדברים הנהדרים שאכלנו שם היה מאכל מסורתי אופייני לאזור שנקרא דינלה. זוהי מעין פיצה דקיקה שעליה תוספות שונות – אפשר להזמין דינלה עם ירקות וגבינות או עם ירקות ונקניקים. מומלצת בחום גם הדינלה עם פרוסות דקות של תפוחים והמון קינמון. עוד במומלצים: רולדה אוורירית עם קצפת ופטל טרי ועוגת תפוחים שהגיעו היישר מהמטעים המשפחתיים. פרטים נוספים על משק שטפלין תמצאו באתר.