תפריט עמוד

יום השואה בברלין

ברלין לישראלים היא בית ספר במודעות עצמית, אומרת פרופ' פניה עוז־זלצברגר, שמספרת על העבר של היהודים, על ההווה של הישראלים ועל הקשר בין העם היהודי ובין בירת גרמניה. כל אלה זוכים למשמעות כפולה ביום השואה

"קרבה עמוקה שוררת בין שתי האומות המוסריות האלו, היהודים והגרמנים", כתב ב־1838 המשורר היינריך היינה, והוסיף כי שתיהן נועדו לברוא בגרמניה "ארץ ישראל חדשה… מולדת הפילוסופיה, מחצבת הנבואה ומצודת הרוחניות הצרופה". 

דומה שאין מתאים מהיינה לפרוש את חזון מיזוג התרבויות הזה. המשורר הרומנטי הגדול – שבחר אמנם להתנצר אך על ערש דווי כתב שירי געגוע לשבת ולטשולנט – גילם בחייו וביצירתו את השאיפה להפוך את גרמניה למולדת תרבותית חדשה ליהודים. ולמשך לא מעט שנים – מאז היינה, מאז חוקת הרייך השני ב־1871 שהעניקה ליהודים שוויון זכויות מלא ועוד יותר מאז כינון רפובליקת ויימאר ב־1919 – גרמניה אכן היתה כזו. פרדריק גרינפלד, מחבר הספר "נביאים בבלי כבוד", שעניינו עולמם התרבותי של היוצרים היהודים בגרמניה המודרנית, ממשיל את תפקידם של היהודים בחברה הגרמנית לזה של גרגר חול "המגרה בצדפה, שבגללו היא יוצרת את הפנינה". 

בית ספר ברגישות
פרופסור פניה עוז־זלצברגר, מומחית להיסטוריה גרמנית וחוקרת במכון ללימודי גרמניה ואירופה באוניברסיטת חיפה, התגוררה במשך שנה בברלין. משהייה זו נולד הספר "ישראלים, ברלין" (הוצאת כתר), המנסה לבחון את מקומם של הישראלים החיים בברלין של היום. נראה שמשל הגרגר בצדפה יכול להתאים גם היום לרבים מהם.

לדברי עוז־זלצברגר, אין שום דבר מקרי וזורם בלהיות ישראלי בברלין. "זה דורש המון מחשבה והיערכות נפשית מתמדת", היא מתארת. "לא ברמה של אליבי או של תירוץ; כמעט לא פגשתי אנשים מתנצלים. פגשתי אנשים שחושבים המון על מי אני ומה אני עושה כאן, איך אני מגדל את ילדי, איך אני כותב את היצירות שלי או מציג את המיצגים שלי. הישראלים בברלין רגישים למבטים, רגישים למלים, רגישים לסיטואציות. ברלין לישראלים היא בית ספר ברגישות ובמודעות עצמית".   

"המטאפורה המתבקשת היא של מארב", ממשיכה עוז־זלצברגר. "אתה מגיע לברלין, אתה ישראלי, אתה יהודי, ואתה נקלע לשורה של מארבים שלא ידעת שממתינים לך. דרך תמונות, דרך מקומות, דרך תזכורות, דרך מלים בשפה, דרך פרצופים שאתה רואה. המארבים האלה מביאים אותנו להוציא מתוכנו גם את הדברים הקיצוניים, שלא ידענו שהם מסתתרים שם".

ספר שדרש להיכתב
עוז־זלצברגר הגיעה לברלין בהזמנת המכון ללימודים מתקדמים של הממשלה הפדרלית הגרמנית. "באתי עם משפחה – בעל, שני ילדים וכלב", היא מספרת. "קיבלנו דירה יפה, בבית דמוי טירה ברובע גרונוואלד (Grunewald) האריסטוקרטי. אבל ברגע שהתחלתי לנהל חיים אקדמיים שוטפים, התברר שדווקא מתוך הקיום המשפחתי הזה, הבנאלי והנעים, אני לא יכולה שלא לראות את האנומליה שסביבי".

"ברלין היא מקום של אנומליה יהודית, ובמובן מסוים גם ישראלית, מפני שהיא לא יכולה להיות אחרת", ממשיכה עוז־זלצברגר. "זה המקום הכי מוקצן שאפשר להעלות על הדעת למגורי יהודים וישראלים בתוך ההיסטוריה ובתוך הגיאוגרפיה. אחרי כארבעה חודשים הבנתי שאני צריכה לשים בינתיים בצד את העולם האקדמי, ולכתוב ספר שהוא לא מחקר אקדמי טהור אלא ספר מסע. זה היה מסע אל הזיכרון האישי, אל הזיכרון המשפחתי, אל מדף הספרים שאי פעם קראתי, וגם אל סיפורים של אנשים לגמרי זרים שפגשתי בהם במקרה. לא התכוונתי לכתוב אותו כשבאתי לברלין. אבל הוא דרש להיכתב. ומכיוון שברלין היא לא בית קברות, מכיוון שהיא עיר חיה מאוד, שוקקת חיים בצורה קצת מוגזמת אפילו, הספר הזה הוא לא רק ספר על מוות ועל חורבן, אלא על איך המוות והחורבן כל הזמן משתרגים אל תוך חיים מאוד עכשוויים ויצריים".   

אלבומו של המורה וילהלם לוינסקי, 1938-1940 | צילום : באדיבות Jewish Museum, Berlin. Photo: Jens Ziehe

נשאר רק הקצף
"לפני המלחמה, הגוף הגדול של יהודי ברלין היה בורגני", מספרת עוז־זלצברגר. "רובם הגדול לא היו הוגי דעות, מדענים, אמנים או שחקנים. הם היו רופאים, משפטנים, סוחרים, תעשיינים. הם ניהלו שגרה בורגנית וגידלו דור של בנים ובנות שהלכו לאוניברסיטאות. חלקם הקטן הגיע לארץ על תקן של ייקים, שגם פה מילאו את תפקיד אנשי החברה המקצועית והסולידית. העלייה הייקית הולידה מספר מצומצם של אנשי בוהמה, אבל רובם הגדול היו אנשי מסחר, תעשייה, כלכלה ומקצועות חופשיים". 

"אחרי השואה", ממשיכה עוז־זלצברגר, "הגל נעלם ונשאר הקצף. המעטים שנשארו בברלין, המעטים שחזרו לברלין, והישראלים שהגיעו לשם עם השנים, היו רובם ככולם אנשים שמהוגנות בורגנית היתה מהם והלאה. אנשים שגם לו רצו, לא יכלו לחזור לתפקיד המסורתי של עמוד שדרה בורגני. הם, כמעט על כורחם, מצאו את עצמם חיים על קצה, ורובם גם הגיע במיוחד כדי לחיות חיים של קצה. רבים מהישראלים ורבים מהיהודים שבחרו להשתקע בברלין אחרי המלחמה בחרו בזה בגלל מבנה אישיוּת. בגלל נטיות אישיוֹת, אמנותיות, רדיקליות. אף אחד לא בא לברלין מישראל בכוונה תחילה להשתקע ולהיות סוחר מהמעמד הבינוני בשרלוטנבורג (Charlottenburg). אנשים באו בשביל אהבה, בשביל אמנות ובשביל אובססיה. כך שבעצם, מה שקרה זה האובדן המוחלט, המחיקה, של הנורמליות והסולידיות, ושימור הקצה הבוער של הא־נורמליות, שמלווה בעצם כל קיום יהודי וישראלי בברלין. 

"יש אינטלקטואלים רבים שיראו בברלין מטאפורה קיצונית של משהו קיצוני: של האנומליות היהודית, של הגורל היהודי, של האנטישמיות, של הדרך שבה היהודים מרגיזים את הגויים. אני נזהרת מתיאורי ות גדולות, על הגורל היהודי ובכלל. אבל אין ספק שבין אם יש או אין אנומליות יהודית 'היסטורית', ברלין היא מקום של אנומליה יהודית וישראלית". 

בהקשר הזה, צריך לנסות ולהבין מהי המשמעות של ברלין, גם מחוץ להקשר היהודי. "בקונטקסט של גרמניה, להיות ברלינאי תמיד היה שונה מכל דבר אחר", אומרת עוז־זלצברגר. "מבחינה היסטורית, ברלין זו עיר גלובלית. היא נתפסה כקצה העולם המערבי, ולכן היא תמיד משכה אליה אנשים עם נטייה לתחושת קצה. העולם המערבי מתחיל בברלין ונגמר בסן פרנסיסקו. ובדומה לסן פרנסיסקו, ברלין זו עיר אלטרנטיבית, עם נטייה פציפיסטית, רדיקלית, עם תודעה פוליטית מאוד מפותחת, עם הרבה סקווטרים (פולשים לבתים עזובים), עם אוכלוסייה הומואית (בשנים האחרונות הומו־לסבית) בעלת תחושת חיות מאוד חזקה, עם מועדוני לילה וחיי לילה, אלטרנטיביים פחות או יותר. ההוויה של ברלין תמיד היתה מאוד אסרטיבית ומאוד חצופה: חצופה כלפי המזרח האפור והמדוכא, וחצופה כלפי המערב הבורגני והשמרני". 

בין יהודים לישראלים
"הספר שכתבתי עשה שתי הבחנות", אומרת עוז־זלצברגר, "בין ישראלים ליהודים, ובין ברלין לגרמניה. עבור ישראלי, הנושא של 'מניין באת' הוא מרכזי מאוד. אם אתה יהודי אמריקאי ממינאפוליס שמגיע לעשות שנה בברלין, זה לא כל כך חשוב מניין באת. כשאתה ישראלי מקריית גת, זה נורא חשוב מניין באת. בשביל ישראלים, ובשביל יהודים בכלל, ברלין מלאה סימני דרך לעבר. אבל במבט ישראלי, ברלין מלאה סימני דרך גם לתל אביב ולירושלים. ברלין קיימה שיח עם ירושלים במשך מאתיים שנה לפחות: החל מהספר 'ירושלים' של משה מנדלסון, ועד הארכיטקטורה הגרמנית הגדולה של תחילת המאה העשרים, ל'אוגוסטה ויקטוריה'. 

"לגבי תל אביב, ברלין מילאה תפקיד הרבה יותר משמעותי. ברלין היתה עיר־אם של תל אביב. מבחינת ארכיטקטורה – הבאוהאוס – הגישה לספרות, הספרות העברית הצעירה, הגישה לתרבות. כמעט כל הבנאים של התרבות העברית החדשה, לפני המלחמה, בין אם הם באים מרוסיה או מליטא או מפריז, עברו בברלין כתחנת הצטיידות כמעט הכרחית בדרך מאירופה למזרח התיכון. ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג, בובר, עגנון, גרשום שלום — כולם גרים או לפחות עוברים שם. היא המנהטן של הסטארט־אפ של התרבות העברית. לכן, ישראלי מגלה בברלין הרבה מוכרויות שיהודי ממקום אחר בעולם לא יגלה.

"יש הרבה ערים באירופה שאפשר למצוא בהן את שורשי התרבות העברית: קרקוב, ורשה, אודסה, וינה. אבל ברלין היא לא רק אחד מהאורות המנצנצים האלה; היא גם אור שחור. ברלין היא כמו הזכוכית המפויחת שדרכה אפשר להסתכל על ליקוי חמה. יש הרבה פריזמות אפשריות, אבל את הדברים הכי קשים אפשר וצריך לראות דרך ברלין. 

"בתור ישראלי שמגיע לברלין עם תעודת זהות כחולה, אתה נמצא על משטח שונה בעיני הגרמנים מאשר יהודי גרמני, או אפילו יהודי מארץ אחרת שבחר להשתקע בברלין", מספרת עוז־זלצברגר. "אתה מסתובב עם הלאומיות הישראלית, שהיא חלק ממך לטוב ולרע. פגשתי ישראלים שסולדים ומתעבים את הזהות הישראלית שלהם, ומנסים בכל כוחם להתרחק ממנה. פגשתי ישראלים אחרים שהיחס שלהם לזהות וללאום הישראליים שלהם הרבה יותר מורכב. היום רוב הישראלים כבר לא מגיעים לברלין כמו דן בן אמוץ, עם ביטחון עצמי שרוצה לזיין כל מה שזז ולדפוק את הגרמנים. היום הישראלים בנויים מחומרים קצת אחרים. אבל בכל אופן, הזהות הישראלית היום פוגשת בביטחון הגרמני החדש – ויש ביטחון גרמני חדש – ומולה נבחן הביטחון הישראלי הישן, שהוא כבר לא כל כך בטוח". 

"עם זאת", ממשיכה עוז־זלצברגר, "בניגוד לרוב הערים האחרות בגרמניה, ברלין היא עיר מיטיבת זכור. היא מתייחסת בצורה מאוד מכובדת ומאוד בולטת לזיכרון ההיסטורי של ימי הנאצים. היא מלאה באנדרטאות שהברלינאים עצמם יזמו ופיתחו. לברלינאים יש זיכרון יותר ארוך ויותר כן, ובהתאם לזה גם היחס ליהודים בכלל ולישראלים בפרט הוא יותר מורכב ויותר מודע מאשר במקומות אחרים בגרמניה".

ישראל באירוויזיון; גרמניה בכדורגל
לא מעט ישראלים הפכו את ברלין למקום שבו הם חיים ויוצרים, ואם לא באופן בלעדי, אז כתחנה מרכזית בדרך. עוז־זלצברגר מונה בספרה את האדריכל צבי הקר, את הפסלים מיכה אולמן ודני קרוון, את אמנית המיצג תמר רבן. במהלך שהותה בברלין, דיברה עוז־זלצברגר עם מה שהיא מכנה "מדגם לא מייצג" של ישראלים בעיר. אחד מהם הוא גיא בראונשטיין, שמשמש בתפקיד היוקרתי של כנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית בברלין. "אני לא מתחבר לקטע הישראלי", הוא אמר לה, "אני לא מתעסק בזה, אני בבועה שלי".

"בקרב האנשים שאני דיברתי איתם, המודעות היא מרכיב מאוד חשוב בזהות", אומרת עוז־זלצברגר. "רובם הגיעו לברלין במקרה, במה שבמחשבים נקרא Default: הם התאהבו במישהו שחי בברלין, או באו להציג תערוכה, ונשארו. יש גם אנשים שבאו כי משהו במקום קסם להם. אצל כולם, גם אצל מי שבחר בחירה מודעת וגם אצל מי שהגיע במקרה, רמת המודעות העצמית היא גבוהה באופן בלתי רגיל. לכולם יש הרגשה חזקה של 'להיות ישראלי בברלין', כולם מרגישים בצורה מאוד אינטנסיבית את הצורך להגדיר זהות בכל יום מחדש". 

עם זאת, לדעת עוז־זלצברגר, "היום, רוב הישראלים לא משתייכים לקהילות יהודיות. אלמנט הקהילה לא קיים. אין תחושה שמקימים קהילה של ישראלים בברלין, שמתארגנים לחיים כקבוצת מיעוט מובחנת. גם אופי האנשים, רובם, הוא שהם מטבעם אינדיבידואליסטים. מצד שני, הם גם לא מתאמצים להשתלב בשום דבר. הם פשוט חיים את החיים שלהם. בברלין תמיד נדמה שיש המון ישראלים כי יש לה אפקט הגדלה כזה. אולי בגלל שאתה רואה אותם דרך דמעה".

בתמונה הפותחת: אנדרטת השואה בברלין שנחנכה ב-2005 סמוך למקום בו היו משרדיו של היטלר

 

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.