כשכל האפשרויות היו פתוחות

יש שביקשו ליטול חלק בהתעוררות הלאומיות הגרמנית, ויש שראו בה השראה להתעוררות מקבילה, יהודית, שחלקה התבטאה ברצון ליצור תרבות יהודית־גרמנית נפרדת, וחלקה בשאיפה לחידוש התרבות העברית ולהקמת קהילה יהודית ריבונית, לרוב בארץ ישראל.
פעמים רבות נפגשו מגמות אלה סביב שולחן שבת אחד, כך למשל קרה אולי בבית משפחת שולם, כפי שמתאר מיכאל ברנר בספרו "תחיית התרבות היהודית בגרמניה הוויימארית". האח הצעיר, גרהארד, נמשך אל המיסטיקה היהודית ואל הציונות. אחיו ורנר היה חבר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובשנים 1924־1928 אף כיהן כנציג מטעמה ברייכסטאג. אח אחר, אריך, היה חבר במפלגה הליברלית הדמוקרטית הגרמנית ומבחינה דתית־לאומית השתייך לזרם המרכזי ביהדות גרמניה, "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה". האח הבכור, ריינהולד, היה לאומן גרמני ותמך במפלגת העם הגרמנית השמרנית.
גרהארד שולם נודע לימים כגרשום שלום, חוקר הקבלה הבולט ביותר בעידן המודרני. ביחד עם מרטין בובר, פרנץ רוזנצווייג, פרנץ קפקא, ולטר בנימין ואחרים, הוא הווה את עמוד השדרה של היצירה האינטלקטואלית היהודית בברלין של רפובליקת ויימאר. לצד אלו, שנולדו אל תוך התרבות הגרמנית, הגיעו לברלין באותן שנים גם יהודים רבים מהמזרח. בספרו "מברלין לירושלים" מתאר שלום פגישה עם אחד מהם בספריית הקהילה היהודית בעיר בשנות העשרים. שמו היה שמואל יוסף עגנון. לפי תיאורו של שלום, עגנון היה עסוק בעלעול בכרטסת של קטלוג הספרים העברי. כששאל אותו שלום מה הוא מחפש, ענה עגנון: "ספרים שעוד לא קראתי".