גינה קהילתית

הגן הקהילתי בקריית יובל, ירושלים. השתלטות התושבים על העמק, שהיה מלא בזבל, עוררה את התנגדות הרשויות. אבל העקשנות משתלמת | צילום: ברוך גיאן

בארץ מצאה עבודה בחברה להגנת הטבע. עם דירת השיכון השלימה, היא אומרת, אבל לא עם הנוף.
גודנובה החלה לשלוח מכתבים לעירייה וביקשה שיבואו לפנות את הפסולת – מכתב ועוד אחד ועוד אחד – ובה בעת דיברה עם השכנים, שכנעה אותם שיפסיקו לזרוק אשפה לוואדי. תושבי השכונה, ובהם בעלי הכלבים שטיילו שנים בין הררי האשפה, החליטו להתארגן ולהביא לשינוי המצב. רק לאחר שכבר התייאשו, קרה הנס. מהעירייה הגיעו ופינו את הזבל. ואז הגיע טלפון עם הצעה מפתיעה: להציל צמחי בר נדירים ומוגנים משטח שהולך ונבנה בגבעה הצרפתית. התושבים גייסו את הגן הבוטני, את חברת הבנייה שסיפקה את המשאיות וגם תלמידים מישיבות ומבתי ספר בנווה יעקב ובפסגת זאב. בכוחות משותפים העבירו מהגבעה הצרפתית את שכבת הקרקע העליונה, המכילה את הפקעות והזרעים, לשטח בנווה יעקב. כך אוכלסו הגבעות החשופות בעריוני קצר, באכילאה קטנת פרחים וגם בלוע הארי, בפרגה אדומה, בנורית ירושלים, בציפרנית מצרית, בדרדר כחול ובעוד עשרות רבות של מיני צמחים, מקצתם נדירים.
כיום אנה היא רכזת השמורה מטעם החברה להגנת הטבע, ואף על פי שכבר מלאו לה חמישים שנה, היא מקפצת כאיילה על הסלעים והגבעות. היא מכירה אישית כל סלע וצמח, וכך גם את האנשים שנושאים בנטל הטיפול בצמחייה. את הכלניות משקה אילנה. היא סוחבת דליים מדירתה הנושקת לשמורה, וכמוה גם לילה, המטפלת בשקדיות שנתרמו על ידי הקרן הקיימת. על הטיפול במשתלה הקטנה שבה מגדלים צמחי בר שמועברים לאחר מכן לשמורה ממונים רודיק והכלב שלו רקס, ויש עוד רבים וטובים. קבוצת ילדים המשחקת באתר במשחקי שר הטבעות בונה במוזאיקה שלטים, לכל מין של צמח יש מספר משלו, וכולם מקוטלגים. ממש גן בוטני בזעיר אנפין. עכשיו החלום שלהם הוא להביא לגינה פקעות של מיני אירוסי בר. מי שיגיע לשם באביב של השנה הבאה יוכל לראות את אירוס הגלבוע פורח. בינתיים הוא גדל בעציץ על אדן החלון של אנה.

אינטראקציה חברתית בעידן מנוכר
הגינה הקהילתית בשכונת נווה יעקב היא אחת מני רבות שקמו בארץ בשנים האחרונות. לפני כעשור הוקמה בבקעה שבירושלים הגינה הראשונה, ומאז עבר מספרן בעיר את העשרים. גינון קהילתי הוא גינון שנעשה על ידי חברי קהילה בחלקות משפחתיות או קבוצתיות הממוקמות באזור עירוני. קהילה יכולה להיות תושבי שכונה, ילדי בית ספר או שוכני בית הורים. לגינה קהילתית יש פן חברתי, אקולוגי וכלכלי. היא שומרת על שטחים פתוחים במטרה למנוע בנייה אינטנסיבית ומעניקה לקהילה החיה בלב אזור עירוני אפשרות ליהנות מטבע, מנוף, ממרחב ומאיכות חיים. מלבד זאת הגינה

במקרה של הגינה הקהילתית בראשון לציון דווקא לא היה צורך להיאבק ולהילחם. העירייה עצמה מחכירה חלקות לתושבים | צילום: אדוארד קפרוב

הקהילתית משמשת מעין זירה לאינטראקציה חברתית בעידן המחשב והפלדלת. מתוך הטיפול המשותף בגינה נוצרים ומתהדקים קשרים חברתיים, והגינה משמשת מרכז לפעילויות שונות התורמות לליכוד הקהילה ולעזרה הדדית של חבריה.
הגינה הקהילתית אינה המצאה ישראלית. אנחנו, כרגיל, מפגרים בעשורים רבים אחר המתרחש בעולם. תחילתו של הגינון הקהילתי באנגליה של המהפכה התעשייתית, באמצע המאה ה־19, כשהמוני אדם נהרו לערים במטרה למצוא תעסוקה ולהעלות את רמת חייהם. רמת התעסוקה אולי עלתה, אך לא איכות החיים, ועד מהרה החלה הממשלה לספק חלקות אדמה לאלה שזה לא כבר הגיעו לעיר. גם האריסטוקרטיה בעלת הקרקעות אפשרה לשכבות החלשות להשתמש באדמתה לגינון. כל זה לא נעשה לא רק מטעמים פילנתרופיים אלא גם מתוך הבנה שחלקה ירוקה תשפיע על בריאות הסביבה ותגרום לאנשים המעבדים אותה להיות פרודוקטיביים ורגועים. לכל חברה שיש בה פערים מעמדיים גדולים, המפחדת מאי שקט חברתי, יש עניין שאנשיה יהיו רגועים. מאז ועד היום לא השתנה הרבה, והסיבות להקמת גינות קהילתיות נשארו כשהיו.
הגל העולמי האחרון בגינון הקהילתי התחיל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת בעיקר מסיבות אקולוגיות, כחלק מהחזרה לטבע, וגם המיתון עשה את שלו. בניו יורק הוקמה הגינה הקהילתית הראשונה במתכונת הזאת בשנת 1973. מאז מספרן עולה ועולה, הרעיון מתפשט בעולם, ומיליוני אנשים עוסקים בו במדינות רבות.
בעידן הגלובליזציה – עידן של ניידות וחוסר שייכות, של שוק עולמי יחיד ותאגידים בינלאומיים, עידן של הצטמצמות מרחבים ותהליך עיור גובר – צומחת ופורחת בעולם תופעת הגינון הקהילתי. עדיין אי אפשר לענות על השאלה אם זוהי תחילתה של מהפכה חברתית שמניעה את החיים הציבוריים מהניכור החברתי והבדלנות בחזרה לחיי קהילה, לעסקאות חליפין ולעזרה הדדית, או שמא זו דרכם של הרשויות והתאגידים התומכים בפרויקטים לשמור על הסדר החברתי בעודם מגדילים את רווחיהם: לנחם אותנו בשיירים ואגב כך להשקיט את מצפונם. ואולי זו פשוט התארגנות של כמה אנשים שרוצים קצת איכות חיים ליד הבית.

לא נשארים לבד
אין גינה קהילתית "אופיינית". כל גינה קהילתית צומחת בהתאם לסביבה ובתגובה לצרכים של העושים במלאכה. בדרך כלל אנשי הגינות הם בעלי מחויבות חברתית וסביבתית עמוקה, אבל לכל אחד מהם חלום משלו, וכמספר החלומות כך מגוון הגינות.
בבוסתניה שבירושלים, הממוקמת בעמק פסטורלי בין קריית יובל לעיר גנים,

"עמק הטל" ברחובות. אנשי המקום חרתו על דגלם שלוש מילים – קהילה, אקולוגיה, אמנות – ואותן הם מנסים להגשים

נראות בשעות אחר הצהרים קבוצות קטנות של הורים וילדים. וכך, בין עצי הזית לצמחי השומר והשעורה, כל משפחה רכונה על הערוגה שלה: עודרים, גוזמים, שותלים. תמורת תשלום חודשי סמלי הם מקבלים מהמינהל השכונתי שתילים, מים, כלי עבודה והדרכה. במקום מתקיימים חוגי טבע וגינון לילדים ולמבוגרים: בערוגה של אופיר ורוני מגדלים ציפורני חתול; נועה, גלית, רני ואשד מעדיפים אזוב וכרוב, ויש ילדים המגדלים באמבטיות ישנות כלניות ואפונה ריחנית, ממש כמו בגינות מימים עברו.
ההתחלה לא היתה קלה, מספרת ליאת, רכזת הגינה, אבל זוהי כנראה דרכן של התחלות. השתלטות התושבים על העמק, שהיה מלא בזבל, עוררה את התנגדות הרשויות, שהרי קרקע נדל"נית רווחית יותר מקרקע שמגדלים בה צנוניות, אבל העקשנות משתלמת. עברו מאז שלוש שנים וחצי, והמינהל הקהילתי של קריית יובל תומך. התושבים מקיימים בגינה ירידים ומסיבות, לא מזמן נטעו בה בוסתן של עצי פרי, ואת חלקת צמחיית הבר המצויה ליד הגינה הם מתכננים להפוך לשמורת טבע. אך החשיבות הגדולה של הגינה היא ביצירת קהילה, וליאת, אם חד־הורית, מספרת שמיום שהיא בגינה לא נשארה לבד בערבי שישי.
על הגינה הקהילתית של ראשון לציון, שקמה לפני כשנה, דווקא לא היה צורך להיאבק ולהילחם. העירייה עצמה מחכירה חלקות לתושבים ומספקת גם הדרכה, מים ופינוי אשפה. והקהילתיות? זו באה לידי ביטוי בעיקר במנגל משותף בשבתות. פרויקטים מסוג זה מצויים בשלבי הקמה בערים רבות. בחיפה כבר קטפו בגינה של נווה הדר את יבול האפונה הראשון, ויש התארגנויות גם בתל אביב, במקווה ישראל ובבאר שבע. עיריות וחברות

גן קהילתי בגילה. הגינה הקהילתית משמשת מעין זירה לאינטראקציה חברתית בעידן המחשב והפלדלת | צילום: ברוך גיאן

בנייה הבחינו בפוטנציאל הגלום בגינה כזו להעלאת ערכם של נכסי הנדל"ן הקרובים, ומספר הגינות גדל והולך.
סיפור שונה במקצת הוא סיפורו של "עמק הטל" שבקצה רחובות. על מה שהיה פעם סוף העולם מוטל כיום צל ארוך של מגדל מגורים. את פני הנכנסים מקבלים פסלים ענקיים של אמיליו – יוצר ופסל סביבתי, שגר שם במעין קומונה עם אשתו, שני ילדיו ושמונה מתנדבים. רובינזונים של העידן המודרני. אנשי עמק הטל חרתו על דגלם שלוש מילים – קהילה, אקולוגיה, אמנות – ואותן הם מנסים להגשים במקום. סער, הרכז הקהילתי, מסביר כי המתנדבים עובדים בחווה תמורת מזון ומקום לינה, כשחלק מהמזון מקורו בגינה. הגינה אינה נראית כגינה רגילה אלא כערב־רב של עצי תפוז, צמחי תבלין, ירקות (למשל כרוב וברוקולי) וצמחי בר אכילים – כולם חיים בדו־קיום. סער, שתחום הצמחים והגינון היה זר לו לחלוטין לפני שהגיע ל"עמק הטל", מסביר שהגינה מעובדת בשיטת הפרמקלצ'ר – שיטת עיצוב ותכנון לחיים בני־קיימא הרואה בחיים מעגל הוליסטי שאין בו פסולת או חומרים מיותרים. לכן הם ממחזרים פסולת ומים ואינם משתמשים בחומרי דישון וריסוס.
לקפיטליזם אין כאן רייטינג גבוה – תושבי "עמק הטל" שואפים ליצור שינוי חברתי־סביבתי. לכן המקום משמש מעין בית פתוח. תושבי בנייני הקומות בשכונה הסמוכה, וגם הקהל הרחב, מוזמנים לתרום מיכולות הגינון שלהם ולהשתתף בפעילויות המתקיימות במקום. "לא חייבים להיות מחוברים לקניון כמו לאינפוזיה", אומר סער. "אפשר וכדאי גם אחרת".