תפריט עמוד

איריאן ג'איה (פפואה המערבית): הקניבלים האחרונים?

במעבה הג'ונגלים שמעבר לביצות פפואה המערבית - איריאן ג'איה, החלק האינדונזי של גיניאה החדשה, שוכנים שבטי האסמט והקורוואי. ספי בן־יוסף ערך מסע בשליחות מסע אחר אל ארצם של "האנשים שגרים על עצים", ובמהלכו ניסה לענות על השאלה המטרידה: האם ייתכן שהאנשים האלה, המוליכים אותו במסירות בלב היער, הם בעצם קניבלים?

מתוך היער, כמו בסיפורי אגדות, הופיע לפתע איש קטן קומה ומקורזל שיער. הוא היה עירום, על מבושיו היה כרוך עלה ירוק, קשור בסיב כלשהו. לראשו, למצחו, לצווארו, לזרועותיו ולשוקיו היו קשורים סיבים וחרוזים. אפו היה מחסן שלם של קוצים, אבנים חדות וניבים משויפים של חזיר בר. על כתפו הוא נשא סל קלוע, ובידיו החזיק קשת וחיצים, שראשיהם מגולפים מעץ ומעצם.

האיש פסע בשלווה בין בתי הפח הכעורים של המיסיון ביאנירומה (Yaniruma) שבפפואה המערביתאיריאן ג'איה (Irian Jaya), החלק האינדונזי של האי גיניאה החדשה, ועמד להיעלם ביער שממנו הגיח כמו רוח רפאים. ידעתי שזהו זה, אותו אני מחפש; הוא זה שיביא אותי אל "האנשים שגרים על עצים", שבעקבותיהם יצאתי להרפתקה בג'ונגל, מעבר לביצות המנגרובים הגדולות בעולם. לא ידעתי, שהמהירות שבה ניסיתי ליצור איתו קשר וההתייצבות הבוטה מולו היתה עלולה לעלות לי בחיי או לפחות בחץ משונן בגופי. גם לא היה לי צל של מושג לאילו מחוזות נפש רחוקים יביא אותי המפגש איתו.

זה התחיל כשנה לפני כן, בסוף המסע אל בני שבט הדני (Dani), יושבי ההרים שבמערב גיניאה החדשה. רבות נכתב וסופר על בני השבטים שם, המהלכים עירומים כמעט כביום היוולדם ורק קליפה יבשה, צרה וארוכה של דלעת מכסה את מבושיהם. אחרי שרוויתי ממראות אלה, שמעתי בסביבה הלבושה, בג'איפורה (Jayapura) הבירה, את המלה "אסמט" (Asmat), ומישהו גם אמר "קורוואי" (Korowai).

על האסמט שמעתי, ומנבכי זיכרוני הבליח שמו של מייקל רוקפלר, בנו של מושל ניו־יורק, אשר נעלם באיזור בנובמבר 1961. זמן לא רב לפני כן הוא ביקר שם לראשונה במסגרת משלחת מחקר וצילום, התרשם מעמודי הרוחות המגולפים של אנשי האסמט ומסירותיהם, שבהן מגולפות נשמות, וחזר למקום כדי להביא מיצירות אלה למוזיאון לאמנות פרימיטיבית בניו־יורק. כותרות העיתונים דיווחו כי הוא נאכל בידי קניבלים, אנשי האסמט, אבל עד היום איש אינו יודע בוודאות אם זה אכן מה שקרה או שרוקפלר היה טרף לתנינים או לכרישים.

על הקורוואי לא שמעתי. "הם חיים על עצים", אמרו לי, "קשה לראותם, הם מעטים, וכמה מהם כנראה לא ראו איש לבן מימיהם". פירורי המידע האלה הספיקו לגייס את חברי בילי שלמון ושי אביטל להרפתקה בלב הג'ונגל של איריאן ג'איה, בעקבות הקורוואי.

בגיגית צפה על מים סוערים

הטרידה אותי הידיעה שקשה למצוא את הקורוואי. הפחידה אותי הידיעה שהדרך אליהם רצופה ביצות מנגרובים השורצות תניני מים מלוחים. הרגשתי לא נוח עם כך שאנו עומדים לצלוח בסירה את ים אראפורה (Arafura), שמאזילדותי, עת קראתי בקנאה מרירה את עלילותיהם של "ילדי רב החובל גרנט" ואת "קפיטן האטרס", הצטייר בעיני כחלקת מים עתירת כרישים (וזה נכון), שורצת מדוזות ענק (וזה אולי נכון), סוערת תמיד (וזה נכון מאוד).
למה לצלוח בסירה את האראפורה? פשוט מאוד: לא היתה דרך להגיע אל שבטי האסמט, בדרך אל הקורוואי, אלא כך. מסיבות טכניות, לא התאפשר לנו לטוס במטוס קל של אנשי המיסיון החיים באיזור. ערכנו תיאומים אחרונים עם ניקי, המדריך והמתרגם המקומי, שצירף את ידידו אלכס כטבח המשלחת, והלכנו לישון בסמטאות טימיקה (Timika), מרחק שש שעות הפלגה מאגאץ (Agats), היישוב המרכזי באיזור האסמט.

גשם טרופי סמיך, אפור ומעצבן קידם את פנינו בבוקר. שעה אחרי ההשכמה כבר היינו על שפת נהר בשולי ביצה מעלה צחנת רקב, כמעט על שפת ים אראפורה. אל סירת מנוע קטנה, שרק שניים משלושת מנועיה פעלו, נדחקנו עשרה אנשים. איתנו נדחסו לבטן הסירה כטונה ומחצה של ציוד. יצאנו אל לב הנהר. מהר למדי הגענו אל חלקת המים החומה־אפורה, ומיד גילינו כי ים אראפורה הוא אכן ים זיפת. האדוות שקימטו את פני השטח היו גלים עזים ומאיימים, שתנועתם לא סדירה וכיוונם משתנה במהירות, והסירה שלנו, על מטענה העודף, אבל ללא מכשיר קשר ומצפן, הפכה לחפץ מיטלטל על מים שבהם שוחים כרישים. יתרה מזו, בין המים ליבשה חוצצת חומת המנגרובים העבה, הגבוהה והעמוקה ביותר שראיתי אי פעם.

בכל פעם שהים עלה על העצבים של השייט, נס האחרון אל מעבה המנגרובים, שהתגלה אז כרשת מרשימה וצפופה של תעלות ביצה רחבות וצרות, שהתמצאות בהן מחייבת היכרות מוקדמת. המעברים מן האראפורה אל המנגרובים ובחזרה היו אולי יפים להרגעה זמנית של עצבינו המתוחים, אך הם הפכו את שש שעות ההפלגה המתוכננות ל־16 שעות על סף סערה; 16 שעות שכללו פעמיים גלי גאות ושפל, ומערבולות, ועלטה מוחלטת שנופלת בקו המשווה בערך בשש. ובעלטה אין כל אפשרות להתקרב אל המנגרובים, כך שנגזר עלינו להמתין שבע שעות בחשיכה, בגיגית מרופטת, על גלים סוערים. בכל רבע שעה חשנו בחבטה מחרידה בקרקעית הסירה; זה דג גדול, הסביר השייט.

בסופו של דבר, בסביבות אחת אחר חצות, מצא השייט פרצה בחומת המנגרובים, ונכנסנו בעדה אל הנהר שבו שוכנת אגאץ. נחבטנו אל עמודי עץ, קשרנו את הסירה, טיפסנו עם הציוד הכבד אל מרומי עמודי העץ והתייצבנו בקושי על רצפה של קרשים מרקיבים, מוקפים באנשים כהי עור, קודרי מבט ועניים עד בכי. אחד מהם הוביל אותנו דרך מסדרונות עץ מצחינים ומבוכי קרשים אל אכסניה מדהימה בעליבותה, שכמו כל העיירה הזו, היתה בנויה מקרשים ומפח על גבי עמודים שננעצו בקרקעית ביצה בשולי הנהר.

רוחות ונשמות באקולוגיה מחזורית

בוקר ראשון באגאץ. שוב פגשנו בפנים הכהות והקודרות, בלבוש העוני הנורא, בצחנת הרקב, בלחות הבלתי נגמרת, בחריקותיהם הצווחניות של הקרשים על עמודי העץ ובסקרנות התושבים. האח קלארנס, אמריקאי גדל גוף שאפו תפוח ואדום כאפיהם של המכורים לטיפה המרה, פסע על הקרשים ובירך לשלום אתיושבי הקרנות. הוא חי במקום הזה כשלושים שנה. הוא מיסיונר. כולם כאן בניו.

ביקרנו במוזיאון המסיכות והמגינים שהקימו כאן אנשי המיסיון, וניסינו לאסוף עוד ועוד מידע, שיוביל אותנו אל שוכני העצים. בינתיים למדנו כי אבותיהם של אנשי האסמט נהגו לשוט בביצות עירום ועריה לפני אלוהים. למדנו שרוחות אבותיהם תוארו בגילוף ובפיסול כשייטי סירות ארוכות, צבועות לבן ואדמדם־חום. למדנו שכדי לחלות את רוחות אבותיהם הם היו מקריבים להן קורבנות אדם, ואת גולגלות אבותיהם היו מקשטים ומציגים בבתיהם. למדנו שנשמות המתים יוצאות כעטלפים מן הגוף ועוברות לשכון ביערות ובביצות, שם הן הופכות לרוחות שיש להתיירא מפניהן, לכבדן ולהביא להן עוד ועוד קורבנות. למדנו גם שכדי שהנשמות לא ייהפכו לרוחות אלא ייעלמו עם הגוף המתכלה, היו אוכלים באופן טקסי את גופות הקורבנות.

הטקס הלילי ב"בית הארוך". בני האסמט הסתדרו בשורות, צבועים ומעוטרים, ורקדו בהבעה שנמסכו בה תזזית, שלווה וריכוז עמוק בגוף המתגעגע לקצב התופים

עוד למדנו שבני האסמט נהגו בעבר לנוע במעגלים בין המנגרובים, כי באין חקלאות של ממש, ובהיותם ציידים־לקטים ודייגים, הקפידו על אקולוגיה מחזורית שהכתיבה את נדודיהם. גם מעגל החיפוש אחר הקורבנות, כך למדנו, מעגל של רדיפה ומנוסה, השתלב באקולוגיה המחזורית, שבסופו של דבר הותירה את הביצה לא מנוצלת עד תום, מתאוששת בקלות ממעבר אנשי האסמט.

בעקבות הלבנים שבאו לחפש כאן את מייקל רוקפלר, באו גם המשטרה והצבא של ההולנדים, ששלטו אז באיזור. ב־1963 ירשו אותם הצבא והמשטרה האינדונסיים, לאחר קבלת מנדט זמני מטעם האו"ם על מערב האי, וב־1969 סופח מערב האי על ידי אינדונסיה (ומאז מתקיימת כאן התנגדות פעילה לשלטון הכיבוש).

המיסיונרים הנוצרים לימדו את האסמט שנשמות המתים עולות לגן עדן או יורדות לגיהנום, ועל כן אין צורך להסתובב במעגלים בביצות כדי לחלות את פני המתים, ובוודאי אין צורך לנדוד ולחפש כפריים לשחיטה ולאכילה. דברי הנועם הללו לוו בשיעורים מעשיים באופנה מערבית, כדי שזו תבוא תחת העירום, צבעי הגוף, הנוצות וניביהם של חזירי הבר. ואת מה שבני האסמט לא הבינו בטוב, הם נאלצו לקבל ברע, בעקבות המוות שזרעו בהם חיילי אינדונסיה ושוטריה, נציגים נאמנים של משטר טוטליטרי שלא רצה אוכלוסיה נודדת שאינה ניתנת לשליטה.

כדי לשרוד, הלך המיסיון שלוב זרועות עם השלטון, וכך למדו בני האסמט שהמיסיון חזק ועשיר, וכדאי להאזין לנציגיו. אנשי המיסיון לימדו את האסמט אלפבית לטיני, וכי ישו טוב עשרת מונים מכל גולגולת אב מקושטת, ושאלוהים לא נראה כמו ביצה או עטלף, אלא כמו האבא של ישו. משחדלו אנשי האסמט לנדוד, השתנתה האקולוגיה של האיזור, ובמקום למות בין שיני אויביהם (או בסיריהם) החלו בני האסמט למות מן המלריה המלווה כל יישוב ביצה, שבהעדר ניקוז נאות של מים טובל בזוהמת אין קץ.

כל זאת למדנו וראינו בעינינו, וגם אם נשמנו לרווחה בידיעה שבני האסמט לא יוסיפו אותנו לתפריטם, שנאנו את המיסיון המתנשא ואת שני השוטרים האינדונסים, שהטילו את שררתם על הביצה ועל אנשיה. החלטנו לעזוב ולצאת לחפש את ארץ הקורוואי.

תופים וריקודים ב"בית הארוך"

שכרנו סירת עץ ארוכה וצרה, ציידנו אותה במזון, העמסנו את כילותינו וקבענו עם המיסיונרים שמטוס קל שלהם יחצה בעוד שבועיים את ההרים שמצפון לנו, ידרים אל תוך הג'ונגל והביצות, ינחת במנחת הנטוש והנידח של יאנירומה אשר בלב הג'ונגל וייקח אותנו משם לג'איפורה הבירה.

יצאנו צפונה אל לב הביצה בדרך הנהר. ירד גשם, שקנאים צדו דגים, מבין חומות המנגרובים בקעו צווחות של עופות קלאו ארוכי מקור, וכל הזמן פחדנו מתנינים. שי שאל מה יקרה אם ניתקל באסמט שעדיין אוכלים בני אדם, ומידצחק. אמרתי לו שיפסיק עם השטויות, אין עוד אוכלי אדם, ויותר טוב שנפחד מהתנינים. בדרכנו חלפנו על פני דייגים פה ושם, מעט שייטים כורתי עץ סנדל לתעשיית הקטורת וכפריים מבני האסמט.

באחד הערבים של ראשית המסע עגנו ליד אחד מקיבוצי בקתות האסמט בביצה, ומיד יצאו מהפתחים ילדים חולים, ילדות שעיניהן דלוקות, נשים כעורות להחריד ומעט גברים, רובם זקנים, שעצמותיהם מעוקמות. רבים מהגברים הצעירים היו על סירותיהם בדרכם לאגאץ או למחוזות מיסיון אחרים. ממש כמו בימי הזוהר הקניבלי – הצעירים הם ששייטו על המים.

רצינו לישון, לאכול ולמצוא מסתור מן הגשם, ובתמורה לכמה קרסי דיג וחפיסות של טבק לעיסה שקנינו בטימיקה, הסכים ראש הכפר להפנות אותנו אל "הבית הארוך" (jeu) – בקתה דמויית שיכון רכבת, שהיתה מחולקת למרחבים אישיים ומשפחתיים באמצעות מוקדי חומר, המכוירים על רצפת הענפים. בעבר, היה הבית הארוך מקום הלינה המשותפת של לוחמי הכפר. תפקידם היה לקדם פני פשיטה של כפר אסמט אחר, ששייטיו החמושים היו תאבי גולגלות אדם. כל מוקד חומר היה תנור הבישול ונקודת המרכז המשפחתית, וכל לוחם היה רשאי להביא לכאן את בת זוגו.

היום, כך סברנו, הבית הארוך נטוש, מאחר שאין פשיטות לציד אדם, אין נדודים, אין פולחן רוחות (ויעידו על כך הצלבים שהיו תלויים על צווארי הנשים שנעו בבוץ בין הבקתות). תמהנו מעט למראה עמוד טוטם, גזע עץ מנגרוב, שרוחות האבות בסגנון הישן גולפו בו זה עתה, והוא היה מונח בין שבבי הגילוף בלב הבית הארוך; אבל הלכנו לישון רגועים.

הטקס הלילי ב"בית הארוך". שישה גברים עמדו בלב הבקתה ותופפו בקצב שהלך והתעצם. אחר כך הפכה הלמות התופים לדרדור רצוף, מלווה בנהמה עולה ויורדת של המתופפים

עד שפלשו אל הבית הארוך כל 54 הגברים, הנשים והילדים שנותרו בכפר. מצוידים בפנסים ובשקיות, הם התנחלו במוקדי החומר, העלו בהם אש והחלו לבשל את מזונם. על ראשי כמה מהאנשים התנוססו עטרות לבנות עשויותמנוצות תוכים, ובאפיהם של אחרים היו תחובים קישוטי צדפים ועצמות, ממש כמו שראינו אצל גולגלות אבותיהם במוזיאון האסמט באגאץ הנוראה.

נגד עינינו הנדהמות התחוללה טרנספורמציה: בני האסמט פשטו, לאט ובנחת, את קליפת אין־התרבות החדשה שנכפתה עליהם, ותוך שהם עוטים נוצות וצדפים, צובעים את עורם בלבן בוהק וחושפים את שדיהן וטבוריהן של הנשים, הם חזרו אל מה שהיה שלהם, ומתברר שטרם אבד.

אבל הם הסירו מעצמם כל מגע עימנו. כל באי הבית הארוך התרוממו על רגליהם. שישה גברים עמדו בלב הבקתה ותופפו בקצב, שהלך וגבר, הלך והתעצם. כל חבטת תוף הדהדה על פני הביצה הנושמת בכבדות את אדיה, בתוך מבול קולות היתושים והצפרדעים שנקרע מדי פעם בצווחה של נטרף או של טורף.

הירח הגיח מבין קרעי העננים, כאילו מצטרף לחגיגה העתיקה שהתנהלה בין המנגרובים. משהפכה הלמות התופים לדרדור רצוף, מלווה בנהמה עולה ויורדת מחזותיהם של המתופפים, הסתדרו כל העומדים והעומדות בשורות, עדויים בקישוטיהם אסורי המיסיון, צבועים ומעוטרים מעל מכנסיים מהוהים שעליהם לא ויתרו, ומעל חזיות מרופטות – שנתפסו אולי בעיני הלובשות אותן כסמל לכוח ולהצלחה ולאו דווקא כאביזר שמשמעותו צניעות. עד עלות השחר לא חדלו התופים מהלמותם; עד עלות השחר עמדו בני אסמט בהבעה שנמסכו בה תזזית ושלווה, איום על הזרים הנוכחים במקום והתעלמות מהם גם יחד, אטימות קשה וריכוז עמוק.

בלי לחרוג ממשבצת דמיונית הניעו נשות האסמט והילדות את פלג גופן העליון ימינה ושמאלה, שדיהן המרוטים של הבוגרות יותר התנפנפו לכל עבר, ואלה של הצעירות מאוד עלו וירדו בפראות, אגניהן נעים קדימה ואחורה. הן פשקו וסגרו את רגליהן, בלי לצאת מן המשבצת, במה שנראה לי כקריאה לרוחות הביצה לבוא ולבעול אותן עד תום החושך.

עם אור השחר החיוור שנשפך אל הבית הארוך, נדם לאיטו דרדור התופים. אט־אט אספו אנשי האסמט את חפציהם וחמקו חרש החוצה, נבלעים אחד אחד בערפל הבוקר שעלה מן הביצה, מותירים אחריהם שניים־שלושה ילדים ישנים על רצפת הענפים, כמה מוקדי חומר חמים, שרידי מדורות הלילה, ושלוש כילות. אחת מהן זעה ונעה באי־שקט של מי שאינו מאמין ואינו מבין איך עברו רוחות האסמט את טקס ההחיאה האירוטי אצל הצל האנושי שלהם; ואיך הוכה המיסיון בלי טקס עריפת ראשים.

צלבים ואפיפיור בארץ הקורוואי

אחרי כמה שעות, עם תחילת הגאות, יצאנו בסירתנו צפונה כשבני האסמט מלווים אותנו במעין משט פרידה. כמה מהם היו עדיין צבועים ולבושים בעדיי הטקס הלילי. הם הקיפו אותנו, חבטו במשוטיהם על דופנות סירותיהם ונהמו בקצב. כך נפרדו מאיתנו, כאילו הטבק, המלח והקרסים היו עשויים זהב, כאילו הם מודים לנו על ההזדמנות לחזור אל דמותם הגאה מן העבר.

בימים הבאים התחלפו המנגרובים וחומות צמחי הפנדנה בעצים אחרים, שלבד מדקלי הסאגו לא ידעתי לכנות בשם אף אחד מהם. כפרי האסמט נעלמו, ועולמנו הפך לנהר שנהיה צר יותר ויותר ולחומות יער שהתעבו עוד ועוד. האם נמצא את יאנירומה העלומה? על השאלה אם נראה אנשים שגרים על עצים כבר לא חשבנו.
דיות חלודות גוף וצחות ראש ולהקות של תוכים וקלאו ריחפו מעל לנהר. פה ושם נמתחו בשמים השחורים קשתות צבעוניות, ואז זהרו גם צמרות היער מתחת לפרץ פתאומי של אור שמש. הקמנו את הכילותעל שפת הנהר, נהנים בלילה ממסכים של גחליליות ומקללים את היתושים, בלי לעצור לרגע ולחשוב שהם לא אמורים להיות כאן כלל כשיורד גשם.

בקתת קש על גזע עץ כרות הקפיצה אותנו. כשהבחנו בעוד בקתה, עטורה בעצי תרבות ובערוגות של פקעות לאכילה, ידענו שהגענו אל ארצם של "האנשים שגרים על עצים". אבל לא ראינו אותם. כבר אז היינו צריכים לשאול את עצמנו, למה אנשים שגרים בגן עדן, שבו החיות הגדולות ביותר הן חזיר בר וקזואר, צריכים לחיות בצמרות עצים; ומדוע הם נעלמים ביער כאשר אנחנו מתקרבים.

לא שאלנו. המשכנו צפונה אל מעבה היער. סירות מבולי עץ שצפו בקבוצה קטנה בתעלות צד של הנהר סימנו מקום יישוב. הבחנו בשביל שגלש מצריף פח מכוער, כפי שרק צריפי מיסיון יכולים להיות. לאורך השביל ראינו נשים, ילדים וגברים, אחדים לבושים, אחרים חשופים למחצה. ידענו שזו יאנירומה ושאלה הם הקורוואי.

עד שנת 1977 כמעט לא הכירו אותם במערב, אבל אז הגיעו המיסיונרים, בהם שניים עם נטיות אנתרופולוגיות (יוהנס ולדהויזן וחריט ואן אנק), שעל אף ששהו במקומות מסוימים בקרב הקורוואי כמעט 15 שנים, לא הצליחו לנצר אפילו אחד מהם.

חריט ואן אנק (יחד עם חוקר נוסף בשם פרופ' לורנס דה־פריז) פירסם בהוצאת אוקספורד ספר בלשנות העוסק בניבי הקורוואי והשבט השכן, קומבאי, ועזב את יאנירומה בשנת 1992, אחרי שהמיסיון בנה שם צריף בית ספר, צריף כנסייה, צריף מרפאה ומנחת מטוסים. המיסיונרים הצליחו לרכז במקום כמה עשרות בני קורוואי, להלבישם, ללמדם ללהג באינדונסית רשמית (בהסה־אינדונסיה) ולבלבל עליהם את דעתם. משעזבו, הותירו אחריהם "ראש כפר" מבני המקום, המציג עצמו כמי שיכול להחליף בעת צרה את האפיפיור.

פעילות המיסיונרים סייעה לנו לתקשר עם בני קורוואי ש"נלכדו" כאן וביקשנו מהם שיובילו אותנו אל בני שבטם שעדיין גרים על העצים. ראש הכפר הסביר לנו שהם, הנקראים בטול (Betul, כלומר: קורוואי מקוריים), עלולים להיות קטלניים במגעם עם זרים. לא התרשמנו מהאיום; גם לא קשרנו בינו לבין מה שכבר ראינו – שהם נמלטים במהירות מפני זרים.

מעט מאוד ידוע על הקורוואי. מספרם מוערך בין 300 ל־3,000. שטח מגוריהם ביער הסבוך שבמרכז איריאן ג'איה הוא בין 2,000 ל־20,000 קילומטרים רבועים. המבנה החברתי אינו מוכר, וגם לא ברור כיצד, ביער הגשם הסבוך ומוצף הביצות, מתקיימת תקשורת בין בני השבט, המבודדים זה מזה ומפוזרים על פני מרחבים גדולים. ברור שהם ציידים־לקטים, שיציאתם היומית לציד באמצעות קשתות וחיצים מסתיימת פעמים רבות בלא כלום, ושתפריטם נבנה בעיקר משורשים, טארו, תפוחי אדמה מתוקים, קמח סאגו, דגים, צפרדעים ופרוקי רגליים.

עם מטען הידע הזה התייצבנו באותו בוקר ביאנירומה, שש שנים אחרי שהמיסיונרים נטשו את המקום, זמן לא ידוע לפני שמטוס קל – כן או לא – ינחת במקום ויוציא אותנו.

הקורוואי של יאנירומה לבשו בגדים מרופטים, ועל צווארי הילדים היו שרשראות משיני כלבים. זה הכסף, הרכוש והקמיע. כאן אין צלבים על הצוואר וגם לא מחזות של דלות מנוולת וחולי מייאש. אך דבר אחד היה ברור: הקורוואי לא ממש שמחו לראות אותנו, לא ששו לשתף איתנו פעולה ואפילו מתנדב אחד לא נמצא לקחת אותנו לביקור קרובים בתוך היער העוטף את יאנירומה כמו שמיכה.

אספירין ושחפת בקרחת היער

בעודנו מתחבטים בשאלה מה לעשות, הופיע לפתע מתוך היער האיש העירום, קטן הקומה ומקורזל השיער, שלגופו סיבים וחרוזים, אפו עמוס קוצים, אבנים חדות וניבים משויפים של חזיר בר. היה זה בֶּטוּל, קורוואי אמיתי, היעד של מסענו.

הושטתי לו מלח. תחבתי אצבע לחבילה ואחר כך לפי. הוא הבין וטעם מן המלח. נדמה לי שזיהיתי הפתעה בפניו. מעודד מסימן ההצלחה הזה הושטתילעברו שלושה קרסי דיג עשויים מתכת. הוא לקח אותם מידי, בחן אותם ארוכות והתלהב. מאותו רגע, הוא לא הפסיק לקבל מאיתנו מתנות.

מאוחר יותר הבנו, או לפחות עשינו כמיטב יכולתנו להבין באמצעות תרגום כפול משפת המקום לשפה האינדונסית הרשמית וממנה לאנגלית, שעולמם של הקורוואי בנוי משלושה מעגלים. בפנימי נמצאים האנשים החיים, סביבו מתקיים עולם המתים, ובמעגל החיצון – ים גדול שיבלע בסופו של דבר את כל העולמות. לפי תפיסת עולמם, היקום מלא ברוחות רעות. אחת מהן נקראת לאליאו
(Laleo), והיא נראית כמו איש בצבע לבן. מפגש עם לאליאו הוא סימן לכך שהעולם של הקורוואי עומד להיהרס ולהיעלם. לשיטתם, אנחנו שייכים למעגל המתים, כלומר אנחנו לאליאו או – גרוע יותר – באנו מן הים הגדול סביב היקום, כך שבפינו בשורת חורבן. עד היום אינני מבין מדוע לא שיפד אותי האיש באחד מחיציו.

עמדנו בקרחת היער וביקשנו, שוב באמצעות תרגום כפול, רשות לבוא איתו, ביער, אל ביתו. הוא הסכים, וחזרנו לנהר. צלחנו את הנהר בסירה שלנו, ובסירה השנייה ישבו בני הקורוואי הלבושים מהמיסיון והבטול העירום. בגדה שמנגד חיכו לנו שני גברים עירומים, לבד מעלה ירוק שכיסה את איבר מינם. גם באפיהם היו נעוצים קוצים, אבנים וניבים. היו שם גם כמה ילדים קטנים עירומים ושתי נשים, שערוותן מכוסה סיבים צפופים של דקל סאגו.

אחד הגברים וכמה ילדים נמלטו כשהבחינו בנו. האחרים נותרו במקומם, חילקו ביניהם את חפצינו והחליקו אל תוך היער. דלקנו בעקבותיהם. המסע היה טירוף של בוץ עמוק, פחד נורא מפני תנינים (שלא ראינו אפילו קצה זנב שלהם), אלפי גזעים נפולים (העצמים היחידים שדרכנו עליהם בלי לשקוע), סבך אינסופי של מטפסים, עקיצות חרקים, עייפות נוראה ודממה גדולה.

כאשר נפתח סוף סוף היער אל קרחת קטנה, הרמתי את הראש. בלב קרחת היער ראיתי עץ, ובגובה צמרתו, 25 מטרים מעל האדמה, בקתה עשויה קש, קליפות עץ, זרדים וענפים, שממנה עלו קולות נביחה של כלבים וצווחות ילדים. הם באמת גרים על עצים, אמרתי לעצמי.

הסבלים שלנו, שיום קודם לכן היו לבושים, הסירו בשלב מסוים את בגדיהם, כיסו את מבושיהם בעלה ירוק קשור בסיב וחגרו למותניהם סיבים קלועים של דקל. הקורוואי מן המיסיון חזרו הביתה; גם הם רצו להיות בטול.

הקמנו את כילותינו בסוכה, מתחת לארמון העצים. אלכס וניקי הכינו אוכל, הבטול שרו וצחקו, והמארחים שלנו ירדו מבקתת הצמרת והסתכלו בהשתאות על כלי המתכת שלנו. התחלנו לחלק מתנות. אשה אחת ביקשה את החזייה של בילי. אחד הגברים קיבל ממני מיתר מתכת ואולר. דאגנו לאספקת מזון למארחים ונתנו בגדים לילדים העירומים שביקשו זאת. אספירין ואקמול חוללו פלאים בלסתותיה הכואבות של אחת הנשים, אך לא יכולנו לעשות דבר כדי לעצור את השיעולים המלווים ביריקת דם של כל אנשי הקהילה. בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בשחפת.

גולגלות חזירים, עטלפים ופושעים

הצטרפנו אל הקורוואי לדיג, לנבירה בקרקע אחרי פקעות ושורשים ולאיסוף חרקים וזחלים. באחד המסעות בעקבות המזון הם הראו לנו כיצד כל המשפחה כורתת דקל סאגו להכנת לחם. במהלומות מעדרים, העשויים מעץ ומסיבים, מפוררות הנשים את הגזע לנסורת, ואותה שוטפים במרזבים שעשויים מקליפות העץ. את המים אוספים, ונותנים לאבק האדמדם לשקוע. אחר כך נוטלים את האבק הבוצי הזה, עוטפים בעלי הדקל, בוצעים לגושים ואופים באש. זהו לחם הסאגו.

בלילה שמענו את האמהות מרדימות את ילדיהן בשירי ערש. האם יש לאנשיםהאלה חיי נפש עשירים – שאלתי את עצמי בלילות – או שתרבותם החומרית הפשוטה מעידה גם על חיי רוח לא מורכבים? את התשובה לשאלה היהירה הזאת קיבלתי מאוחר יותר.

טיפוס אל מרומי הבקתה: חדר המדרגות של שוכני העצים אינו אלא בול עץ, שחתוכות בו גממיות של כלום, כמין גבים קטנים לכפות רגליים זעירות. בול העץ תלוי מסף הבקתה אל הלא כלום, בגובה של בית בן שבע קומות, וכדי להיאחז בו יש לטפס על סולם רעוע, בנוי מזרדים ומסיבים, עד לגובה הקומה השביעית. מילא הטיפוס, אחר כך צריך לרדת.

בבקתה היו שני מוקדי אש מחומר, ממש כמו בבית הארוך של האסמט. היו שם גם כלי בישול וסלים וחזירון וכלב, שאותם העלו בני הקורוואי מהקרקע באותה קלילות שאני עובר מהמכונית לחצר ביתי. גולגלות של חזירים היו תלויות מתקרת הבקתה. בירור קצר העלה שאלה האמצעים לקרוא לרוחות של חזירים אחרים, חיים עדיין, כדי לצוד אותם ולאוכלם. התחלתי להבין שתהייתי לגבי מורכבות החשיבה וחיי הנפש של הקורוואי היתה ביטוי להתנשאות ולאטימות.

לאט ובעדינות ניסיתי ללמוד עוד. למרות מוגבלות הכלים הלשוניים, הבנתי שאסור באיסור חמור לגבר ולאשה להתייחד בבקתה. גם לא בערוגת תפוחי האדמה או בריכוז עצי הסאגו הנכרתים למאכל. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שלזרע הגבר יש עוצמה רבה, שכוחו להחיות מעיד גם על פוטנציאל ההרס שלו; ולפיכך אסור אף לטיפה ממנו להשתחרר בסביבת אנשים חיים ואוכלים. הגבר והאשה מתייחדים ביער, הרחק מעין רואים.

מגן גדול שהיה תלוי בבקתה הזכיר לי את מגיני האסמט. גם העיטור – דגם גרפי של עטלפים – היה דומה. נזכרתי בעבר הקניבלי של אנשי האסמט, ונורות ההבנה האדומות החלו להידלק אצלי. אבל הן עדיין לא האירו.

מהו המגן הזה? שאלתי. מן הדברים הלא ברורים שהגיעו אלי אחרי שתי תחנות תרגום ואינספור התייעצויות של המשיבים, למדתי שמארחי הוא מכשף או אולי ראש השבט.

ומה מצויר על המגן? שאלתי. "נשמות של מתים", היתה התשובה. ואלה? הצבעתי על אבן בזלת שחורה ועגולה כטבעת, שהיו בה ארבע בליטות, ועל סכין ארוכה וחדה מעצם של קזואר, מעוטרת בגדילי נוצות ובסיבים. הם התחמקו ממתן תשובה. חשדות החלו להתגנב לליבי, אך לא שיתפתי בהם את חברי.

לאן הולכות הנשמות של המתים? שאלתי בלילה הבא. "לעצים", אמרו לי. "ארבע נשמות האדם נעלמות בים החוגר את העולם כאשר הגוף מתכלה, ואחת הופכת לעטלף ונשארת ביער. היא זו שיכולה להפוך לרוח רעה". נראה לי שהתחלתי להבין. הקורוואי אוכלים אנשים? שאלתי. "לא, חלילה וחס", נעניתי, והפעם בלי התייעצויות ארוכות.

החלטתי לנסות דרך אחרת. מי טוב אצלכם? שאלתי. תחושת הקלה ניכרה אצל כל הנאספים: "טוב הוא מי שאוהב את האנשים ועוזר לבנות בקתה על העץ ומחלק ממזונו". הקלישאות האלה מצאו חן בעיני, ועברתי מיד לשאלה הבאה: ומיהו רע?
התייעצות. "רע הוא מי שפוגע במישהו אחר. מי שגונב דגים ומזון. מי שהורג, מי שבועל ביער אשה בודדה, מי שמזנה את אשת רעהו".
ומה עושים לרע כזה?
"הורגים אותו".
השתררה דממה, ואז שאלתי: מי הורג?
"ראש השבט או המכשף".
אם הנשמה החמישית לא נעלמת עם הגוף, אלא הופכת לעטלף – שאלתי – מה התועלת להרוג את הרע? הרי העטלף הזה הוא רוח רעה, והוא יכול לפגוע גםאחרי מותו של האיש הרע?
"לא", אמר האיש. "אנחנו דואגים שגם הנשמה הזאת תיעלם ולא תגיע ליער". הבנתי, או לפחות היה נדמה לי שעליתי על השיטה. אצל האסמט זה היה כנראה אפשרי, כי הם אכלו את הגוף. עכשיו נותר לי להבין, את מה אוכלים הקורוואי כאשר הם מתמודדים עם הרוע. ביקשתי רשות, והוצאתי שוב את הסכין מעצם הקזואר ואת טבעת האבן המשוננת והכבדה.

מה זה? שאלתי שוב. התשובה לא היתה מפתיעה. "באבן אנחנו מבקעים את העצם הדקה שמאחורי האוזן". שיערתי שאחר כך המוח נשאב, ונזכרתי במראה הגולגלות של אבות האסמט.

ומהי סכין העצם הזאת? שאלתי.
"באמצעותה פותחים את בית החזה", שמעתי והמשכתי בעצמי: "והלב נעקר ונאכל?"
"כן", אמרו.

סיכום הסיבוך והתרתו, לפחות כפי שהוא נראה בעינו של מבקר לזמן קצר, הנשען על תרגום כפול: ייתכן שבחברה רעבה, מוצפת, חולה ושבירה כזאת אין זכות קיום לחוטאים. רק ראש השבט והמכשף רשאים לחסל את הנגע. הם עושים זאת בסתר, וייתכן שכדי שנשמת הפושע לא תהפוך לרוח רעה ומסוכנת, אוכלים, כחלק מטקס חשאי למדי, את מוחו וליבו. אין עדים לטקס. בכל מקרה, הגופה מוטלת לנהר ונטרפת, במוקדם או במאוחר, על ידי התנינים. נשמות של אנשים טובים הופכות לעטלפים וגרות ביער.

חוקרים שונים חלוקים ביניהם בשאלת הקניבליות של הקורוואי. עיקר הוויכוח הוא אם אמנם מדובר בקניבליות או באקט סימבולי בלבד. המיסיונרים, ששהו זמן רב בקרב הקורוואי, מאמינים שמדובר באכילת אדם ממש, ואילו חוקרים כמו פרופ' דה־פריז מאוניברסיטת ליידן נוטים לפקפק בכך.

שבע בקתות של קניבלים תמימים

נפרדנו מאנשי העצים, חצינו את הנהר וחזרנו למיסיון הנטוש של יאנירומה. ראש הכפר, מחליפו האפשרי של האפיפיור, נתן לנו אישור סופי לפיצוח התעלומה. אכן כן, אמר, האנשים התמימים האלה, שאוכלים חגבים ורימות, שטוחנים עץ לקמח וגרים בצמרות עצים, חיים בבהלה מתמדת מפני האפשרות שמישהו יאשים אותם בחטא שדינו אכילת מוחם וליבם. האנשים האלה, שהוליכו אותנו במסירות ובמיומנות דרך ביצה בלב היער והסכימו לחלוק איתנו את חייהם הנגלים והסמויים, אולי הם בעצם קניבלים.

למחרת הגיע מטוס קל. ריחפנו מעל לג'ונגל, ובדרך הצלחתי לזהות שבע בקתות עצים בלבד, בצד אינספור פיתולי נהר ויובלים ברשת המים הענקית. נזכרתי בכל הדברים שעוד רציתי לשאול את האיש העירום עם העלה הכרוך על מבושיו וניבי החזיר שבאפו, ולא הספקתי.
חזרנו לארץ. בילי חטפה מלריה. שי חזר בשלום לביתו. אני עוד מגרד את פצעי העלוקות ברגלי.

העמוד הראשי של אינדונזיה

The Best of Georgia - 4K

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מאינדונזיה

באלי: חגיגות גלונגן
באלי: חגיגות גלונגן

אחת לשנה באות רוחות האבות לבקר את בני משפחותיהן באי באלי, ולכבוד המאורע כל האי לובש חג. המקדשים, הבתים והרחובות מקושטים להפליא ולשולחן מוגשים מאכלים מיוחדים, אף הם מעוטרים מאוד. הצצה לעשרת ימי החג באי האקזוטי

אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ
אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ

יותר מ-13 אלף איים מרכיבים את אינדונזיה, מדינה בעלת עושר עצום מבחינה אנושית, דתית, תרבותית ונופית. הרי געש פעילים, יערות גשם, מסורות ייחודיות ובעלי חיים אנדמיים הם רק חלק ממה שתפגשו בטיול לאינדונזיה. הנה כמה אתרים מעניינים במיוחד

שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה
שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה

שמורת טאנג'ונג פוטינג באי האינדונזי קלימנטן היא אחד המקומות היחידים בעולם שבו אפשר לראות קופי אורנג אוטן בסביבתם הטבעית. מלבד הקופים האדמוניים, זוהי הזדמנות נדירה לפגוש עוד שלל בעלי חיים אנדמיים, חלקם בסכנת הכחדה. טיול טבע מהחלומות