אדריכלות ביפן: בין שני עולמות

מקובל לאפיין את האדריכלות היפנית המודרנית ביחס שלה לחלל. הסגנון היפני נקי, לעתים נוקשה ומכני, יש סבורים שהוא קר ולא אנושי. כמו באומנויות המסורתיות היפניות, גם באדריכלות החדשה קיימת הקפדה על פרטים, החומרים הם באיכות גבוהה, הגימור מושלם והביצוע מדויק. סיפורה של האדריכלות היפנית המודרנית הוא סיפור של ניתוק מהעבר, ועם זאת חזרה אל המקורות. המפגש עם המערב וההחלטה להצעיד את יפן לעידן חדשני בתקופת "הרסטורציה של מייג'י" בשנת 1868 עוררו גל בנייה של מוסדות ציבור שכולם נבנו בסגנון אירופאי. התבוסה במלחמת העולם השנייה הביאה לידי התכחשות לכל מה שנחשב מסורתי ולכל ביטוי של לאומנות. ואילו דור האדריכלים החדש, זה שנולד בשנות הארבעים והלאה, ערך מסע מחודש אל עבר מורשתו.

על צפיפות ומִזעור
רוב שטחה של יפן הררי, ורק חלק קטן ממנו ראוי להתיישבות. באזור טוקיו, בשטח של כעשרת אלפים קילומטרים רבועים, גרים 30 מיליון תושבים. התוצאה: שטחי המחיה קטנים ויקרים. בסוף שנות השמונים היה מחיר האדמה בטוקיו גבוה פי עשרים מזה של מנהטן, ומחירו של שטח תא טלפון הגיע ל-200 אלף דולר! ומאחר שהמחסור הוא אם התושייה, כירות הגז המותקנות במטבחים היפניים הן בעלות שתי להבות בלבד, שולחנות האוכל מתקפלים, ומתקני ההדחה בחדרי השירותים שטוחים וצמודים לקיר. הצמצום והשימוש בחפצים קטנים הם כורח מציאות, אבל הם גם תואמים את השאיפה היפנית למזעור, שבאה לידי ביטוי, למשל, באומנות הבונסאי, העצים הממוזערים. ואולם היפנים ידועים גם בהערצתם לגודל, כפי שאפשר לראות בבניינים רבי הקומות בערים הגדולות, וגם במקדש טודאיג'י (Todaiji) שבנארה (Nara), שהוא מבנה העץ הגדול בעולם.

מקדש טודאיג'י בנארה, מבנה העץ הגדול בעולם. מזעור לעומת הערצה לגודל

בלב שכונה לא מאורגנת בטוקיו, שבה עומדים זה לצד זה בערבוביה מחסנים, מבני מגורים ומוסכים, ניצב פסל המזכיר ניצן של פרח שלצדו שני חצאי ניצנים. הוא עשוי ממסגרות של חלונות המסודרות ברבעי מעגל, עם קימורים נקיים וגימור מושלם. הפסל החידתי הזה, הממוקם על חלקת אדמה קטנטנה במקום שנראה בלתי הולם, הוא למעשה "קצה קרחון" המחביא תחתיו מבנה שלם. הוא משמש תקרת אור לבניין הבנוי ארבע קומות מתחת לאדמה. הבניין, Earth-Tecture sub-1 שמו, הוא פרי תכנונו של האדריכל שין טקמצו (Shin Takamatsu), שנודע בעיצוביו הפנטסטיים (בקיוטו, למשל, הוא עיצב מרפאת שיניים בצורת ביתו של בטמן). טקמצו ניצל את חלקת האדמה הקטנה שעמדה לרשותו כדי לחפור לעומק. בזכות ייחודו ואיכותו היה המבנה אמור למשוך תשומת לב ולשמש פרסומת, אולם הפרויקט לא היה כלכלי, והביא לידי כך שחברת האופנה שבעבורה תוכנן פשטה את הרגל. המקום עמד ריק במשך שנתיים, וכעת הוא משמש חברה לשיווק צעצועים.

אדריכלות כפנטזיה – מבנה שעיצב שין טקמצו בעיר קוונישי | צילום: KENPEI, GFDL

חידה שמתעתעת בהיגיון
יצירה ארכיטקטונית מיוחדת במינה עומדת באזור החוף של אודאיבה (Odaiba) בטוקיו. המבנה נראה כמו מצבור של קורות בנייה מגובבות זו על גבי זו. מעל הקורות הבוהקות בכסף מתכתי גולש גוף אליפטי זהוב המייצג, כך נראה, את חומרי הבנייה הפלסטיים. בחזית הבניין, מתוך פנלים של גרניט הנראים כאילו הם עשויים מגומי רך, צומחים סיבי מתכת שמתנועעים ברוח ובראשם מורכבות נורות הפועלות על אנרגיה סולרית. מדי ערב, כשהנורות נדלקות, נראה המקום כמו שדה גחליליות קסום. מבנה הקורות הזה, ששיכן את המוזיאון לתשתיות העיר טוקיו עד שזה נסגר מחוסר עניין ציבורי, שייך לזרם הדה-קונסטרוקציה. כל כולו מעין קואן, חידת זן שנועדה לשבור את הלוגיקה. המתבונן בו שואל את עצמו – האם זה בניין או חומרי הבנייה שלו?

מוזיאון K בטוקיו שעיצב מאקוטו וטנאבה. בניין או חומרי גלם? | צילום: wiii, GFDL

מאקוטו וטנאבה (Makoto Watanabe), האדריכל שעיצב את מבנה הקורות, אחראי לעוד יצירה מעניינת: בניין עתידני המזכיר בצורתו חרק בעל שני מחושים. המבנה הזה, שבו שוכן בית הספר הטכני למקצועות העיצוב, ההנדסאות והאדריכלות, בולט מעל גגות השכונה כאילו הוא עומד לאכול את שכניו. לדברי וטנאבה, המבנה מייצג את כל מרכיבי העיר הדואגים לכך שהיא תפעל כהלכה. הצצתי לתוך אחת הכיתות בזמן שיעור שרטוט; כמה תלמידים נמנמו על שולחנות השרטוט, ונראו נבוכים מהביקור שלי. לשאלתי, אמרו שהמבנה בהחלט מייצג אותם. בדומה להם, גם הוא מעין רובוט.

בית הספר הטכני, בעיצובו של מאקוטו וטנאבה, מזכיר חרק עתידני

בטון חשוף וזן יפני
את השימוש בבטון החשוף אימצו היפנים בהשפעת לה קורביזיה, אבל עד שטדאו אנדו (Tadao Ando) התחיל ליצור חללים בבטון מזוין, דומה שאיש לא קישר בין החומר הזה ובין פשטות הזן. אנדו לא למד אדריכלות, ואת הטעם המערבי שלו רכש בעת שטייל בארצות הברית, באירופה ובאפריקה. הוא מושפע מהאופן שבו האור נשפך מחלונות גבוהים בבתי הכפר של צפון יפן ומהניגוד בין אור וצל ברחובות האיטלקיים הימי-ביניימים. הכותבים עליו אוהבים לציין שבעברו היה מתאגרף, ומתארים אותו כמי שנע בחוסר מנוחה בתוך מתחם מוגבל וקומפקטי. במסדרונות מוזיאון סנטורי (Suntory) באזור טמפוזן (Tempozan) בעיר אוסקה, כמו גם במרכז האופנה קולזיוני (Collezione) בטוקיו, אפשר לחוש בכוחו האדיר של הבטון. הדגש על החלל הריק מפנה את תודעת המתבונן אל האור החודר מבעד למקומות לא צפויים, ויוצר תחושה של שקט וקדושה. המבנים של אנדו הם פיזיים, קוראים למשש את הבטון החשוף, ובה בעת הם מטפיזיים – המפגש בין האור והרִיק מאפשר שוטטות מחשבתית והתרוקנות, המזכירות את האפקט של פילוסופיית הזן היפנית.

מוזיאון Chikatsu Asuka באוסקה, יצירה של האדריכל טדאו אנדו, הרשאון שעמד על הקשר בין בטון מזוין לזן | צילום: highland, GFDL

הפילוסופיה הדאואיסטית הסינית השפיעה אף היא על האדריכלות היפנית. הדאואיזם מעוגן בזרימה טבעית, בשינוי מתמיד, בצמיחה ובהתחדשות. יש הקושרים אותו למנהג הבנייה מחדש, בכל עשרים שנה, של מקדשי איסה (Ise). התפישה הזאת היא קרקע נוחה להתפתחות של זרם הבנייה המכונה הזרם המטבולי, שבבסיסו יחידות מודולריות המתחברות זו לזו כדי ליצור גוף אורגני שלם. קישוֹ קוּרוקאווה השלים ניסוי מעין זה בשנת 1972: בבניין נקגין קפוסרו טאווה (Nakagin Capuseru Tawa) בטוקיו הוא חיבר 140 "קופסאות" לשני עמודי בטון עם מעליות. ה"קופסאות" הן יחידות אחידות בגודלן שאפשר לפרקן או להוסיף להן, דבר שאמור היה לאפשר התפתחות וצמיחה אורגנית של הבניין. אלא שבפועל הדבר לא נעשה, הבניין לא צמח כמתוכנן והעיצוב כולו נותר בגדר ניסוי.

אף על פי שהבנייה המודולרית נראית מודרנית בעליל, החשיבה ביחידות מודולריות נטועה למעשה במסורת היפנית. עד היום מודדים ביפן יחידות מגורים לא במטרים כי אם ביחידות טטאמי – מחצלות השינה שמידותיהן זהות: 1.8 מטרים על 0.9 מטר. כך, למשל, כשאומרים על חדר שמידתו שלושה טטאמי, פירוש הדבר שיכולים לישון בו שלושה אנשים. בעבר, כשאנשים עברו דירה הם נהגו לקחת איתם את המחצלות, שנחשבו חלק מהריהוט. בית יפני מסורתי עושה שימוש מודולרי במחיצות, והטטאמי הותאמו לחללים המשתנים.

בית מגורים באוסקה בעיצוב טדאו אנדו. הפואטיקה של הבטון החשוף

ים של עננים ובו ניצב אדם
יפן היא סיפור מופלא של חיבור בין חיים מודרניים ומסורת. טוקיו בודו-קאן (Tokyo Budo-kan) הוא אולם ספורט שנועד לאומנויות לחימה יפניות – מתאמנים בו בג'ודו, באייקידו, בקנדו ובקשתות. קיג'וֹ רוֹקאקוּ, האדריכל שתכנן את האולם, בא ממשפחה של ציירים מסורתיים. הוא ביקש ליצור אווירה שתהלום את הריכוז הנחוץ באומנויות לחימה, ומאריחים של פלדת אל חלד ופח יצר את מה שהוא מכנה "ים של עננים ובו ניצב אדם". המבנה אמור להזכיר צל של הרים שמתמזג בצלם של הרים סמוכים, דימוי מוכר בציור יפני מסורתי. רוקאקו עסק בפער שבין חומרי הבנייה המסורתיים לחומרים המודרניים, ובמבנה החדשני שתכנן ביקש לשקף את תמצית החשיבה המסורתית. הוא שיחק בצורת היהלום, הממחישה את מוכנות הלוחם להכות לכל כיוון בעודו שומר על מרכז יציב. המבנה, הנראה כמו הר, מייצג את תכונות הלוחם: עוצמתו ניכרת עוד קודם שהפעיל שריר. האריחים המתכתיים משנים את צבעם במשך היום מכסף לסגלגל – עטיפה חדשנית למסורות עתיקות.

גם סוגטסו (Sogetsu), בית הספר לאיקבנה (סידורי פרחים), הוא משכן לאומנות מסורתית. מייסד בית הספר, סוֹפוּ טֵשיגאהרה, שזכה לכינוי "פיקאסו של יפן", יצר זרם חדשני שלפיו איקבנה יכולה להיות מורכבת מכל חומר, לא רק מפרחים ומצמחים, והיא יכולה להיות מוצגת בכל מקום. את בית הספר הזה עיצב האדריכל הבולט והמפורסם ביותר של יפן, קֶנזו טַנגֵה. המבנה יוצר מעבר לא פשוט מהעולם המהיר, הדינמי והמתיש אל תוך עולם הדורש זמן וריכוז כדי ליצור סידורים מינימליסטיים או מרהיבים של פרחים. הקירות החיצוניים מצופים במראות ומשקפים את הסביבה, אך הם גם מורכבים ממשולשים חדים שנראה כאילו אינם נפגשים. העיצוב מציג שאלה על אודות המפגש האפשרי בין שני העולמות, המודרני והמסורתי. אולם הכניסה של בית הספר, שתכנן איסאמוּ נוֹגוּצ'י, הוא יצירה מינימליסטית שמשאירה הרבה מקום להצגת עבודות האומנים. נוגוצ'י עיצב גם את הגן האבנים במוזיאון ישראל בירושלים.

הטשטוש בין מציאות לאשליה
בקצה הגרנדיוזי של העיצוב האדריכלי היפני עומד הקומפלקס של מנהלת המטרופולין של טוקיו (TMG), בשינג'וקו. כיאה לעיר המנהלת תקציבי עתק השווים לאלה של מדינות אירופאיות בינוניות, יצר האדריכל קנזו טנגה אזור מלא בנוכחות, הכולל כיכר תיאטרלית ושני מגדלים. המגדל האחד חצוי בקומות העליונות, ומנקודה זו הן מקבלות תפנית סיבובית, ואילו המגדל השני מורכב למעשה משלושה מגדלים צמודים שכמו צומחים זה מתוך זה. את פני המבנים מכסה שתי וערב של קווים, שיש הרואים בהם אזכור למחיצות השוג'י המסורתיות, ויש הרואים בהם ייצוג למעגלים אלקטרוניים. המקטרגים מכנים את הקומפלקס הזה סטליניסטי. הוא זכה גם לכינוי הגנאי "מגדל המסים", בשל עלותו האדירה – מיליארד דולרים.

מנהלת המטרופולין של טוקיו (TMG) בשינג'וקו. הקצה הגרנדיוזי של העיצוב היפני | צילום: Markus Leupold, GFDL

מיצירותיו הרבות של טנגה, אהובים עלי במיוחד מבני האצטדיון האולימפי בפארק יויוגי (Yoyogi) שבטוקיו, שתוכננו בשנת 1960 ונבנו לקראת האולימפיאדה של 1964. המבנים הללו נשענים על עמודי בטון שמהם יוצאים כבלי פלדה האוחזים בגגות המשתפלים מטה כמו אדוות גלים. המבנה הגדול יותר נראה כמו שני חצאי עיגול שמשלימים זה את זה, ואילו המבנה הקטן דומה לקונכייה.

תחנת הרכבת של קיוטו, בעיצובו של הירוֹשי הָרה, אדריכל מהעידן החדש, היא עולם בפני עצמו, כיאה למבנה המשמש מעבר ממקום למקום. אני מטפסת אל ראש גרם המדרגות המסיבי הנפתח לעבר השמים. אני מכירה את המבנה היטב, ויודעת שלפני שאמשיך עלי לשבת ולאסוף כוחות. המבט לאחור, אל עבר התחנה, גורם לי סחרחורת, החלל כמו שואב אותי לתוכו. מדרכה שקופה חוצה את התקרה, צפה מעל ההתרחשות, מחזקת את חוויית ההליכה השמימית. תחנת הרכבת מצופה במראות שמשקפות את צורת המניפה של גג המבנה, וגם את מגדל קיוטו הכתום שמעבר לכביש. משחק הבבואות המשתקפות מעלה את השאלה הבודהיסטית הנצחית: מה כאן אמיתי ומה רק השתקפות? מה מציאות ומה אשליה?

וכמו תחנת הרכבת, המשמשת מעבר בין עולמות, ניצבת האדריכלות היפנית בת ימינו בין עולמות סותרים, בין מסורת לעתידנות. ההווה שואב השראה מן העבר, והוא עמוס בציפיות לעתיד.

טיול ליפן – המדריך המלא