תפריט עמוד

תל אביב של נחום גוטמן

תל אביב של נחום גוטמן

חולות זהב וים כחול, גימנסיה הרצליה, כמה עצי שקמים, פנס רחוב וקיוסק אחד בודד - כך נראתה תל אביב של הצייר, המאייר והסופר נחום גוטמן. סיור בתל אביב בעקבות "שביל קליפות התפוזים"

"אנשים שהיו עוברים את רחוב הרצל בלילה, היו שוקעים במחשבות של עשיית חשבון נפש. הרחוב לא היה קצר מדי כדי שלא יספיק להתרכז; והוא לא היה ארוך מדי, כדי להטיל שעמום. איך להגיד? – תל אביב היתה בדיוק בגודל הדרוש כדי להנביט בלבבות מחשבות ועשיית סיכומים. נדמה לי שזהו סודם של רחובות תל אביב עוד היום. כשפוסעים בהם (ולא כולם יפים ולא כולם מעניינים) בלילה, מתפרשים לפני כל אדם יריעות מחשבה שלו. מין יומן אישי שנמצא ברשות הרבים. עכשיו כבר תבינו איך אפשר לאהוב את תל אביב למרות שהיא גם – – לא יפה?" (נחום גוטמן, "שביל קליפות התפוזים – הרפתקאות מראשית ימי תל אביב", 1958)

"אגדות קיימות להן כדי שהדמיון יחיה אותן", אמר פעם אלבר קאמי, ותל אביב של נחום גוטמן, שהרפתקאות מראשית ימיה הוא צייר וסיפר ב"שביל קליפות התפוזים", היא מין אגדה אמיתית, שהדמיון של ימינו צריך לעבוד שעות נוספות כדי להחיות אותה: חולות זהב וים כחול, גימנסיה הרצליה, עצי שקמים, פנס רחוב אחד, קיוסק בודד. "קומץ בתים וצומת רחובות ביניהם", ואחריהם, לכל מקום שהעין מביטה, הפסקה אחת גדולה. איפה זה ואיפה תל אביב היום – 52 אלף דונם בלי הפסקה, פקק תנועה גדול בלי מנוחה, בנייני מגורים ומשרדי היי־טק בגובה עננים, בירת התרבות־אופנה־עסקים־סקס ומה שלא תרצו, על 400 אלף דייריה, 2,500 המועדונים, בתי הקפה, הפאבים והמסעדות שפועלים בה, 210 אלף מכוניותיה ו־696 אלף דוחות החניה שניתנו בה בשנה שעברה?

"הגענו לרחוב הרצל. למה להאריך? אני נותן בזה ציור של רחוב הרצל, כפי שהיה כאשר יצאנו לגירוש. ועתה – החלונות והדלתות פתוחים לרווחה", כתב גוטמן על הציור ב"שביל קליפות התפוזים", אוסף מוזיאון נחום גוטמן

עלילת "שביל קליפות התפוזים" מתרחשת לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. בשעה שהבריטים כבר נראו בשערי ארץ ישראל, החליט השלטון התורכי לגרש את כל תושבי תל אביב ויפו שאינם נתינים עות'מאנים. במרץ 1917 התפרסמה פקודת הגירוש, ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף נתמנה לראש ועד ההגירה, ובעזרת עגלונים עשו תושבי תל אביב את דרכם לגלות בפתח תקווה, בכפר סבא, בחדרה ובגליל. תל אביב הפכה לעיר רפאים ונותרו בה רק 12 שומרים, מחזיקים במפתחות של בתי העיר, שכמה מהם מוצגים עד היום במוזיאון נחום גוטמן היפהפה שבנווה צדק.

כאשר פורסם צו הגירוש היה נחום גוטמן בן 19, תלמיד "בצלאל" ומורה באולפן לציור שהקים עם שניים מחבריו ללימודים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. הוא נדד לפתח תקווה ולכפר סבא עם בני משפחתו, אך חזר בחשאי לתל אביב והצטרף ל־12 השומרים. "חצר אחר חצר, בית אחר בית – ריק, ריק, ריק! צמרמורת של דאגה עברה בגופי. תל אביב היתה ריקה כקונכייה, חבויה כחנוכייה כל ימות השנה – וקרובה ללב ככותונת לעור", כך תיאר גוטמן את העיר שאליה שב בספרו לאנשים גדולים, "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ב"שביל קליפות התפוזים", ספר שכתב לאנשים קטנים יותר, הוא הפך את החוויה הקשה של הגירוש והחזרה לתל אביב לסיפור הרפתקאות קסום, שממזג מציאות ואגדה, היסטוריה ודמיון.

פנס רחוב ראשון, רישום בדיו וצבע מים על נייר, 1959, אוסף מוזיאון
תל אביב לאמנות

געגועים לחיבוקים חמים
מאז שקראתי את "שביל קליפות התפוזים" לראשונה, כשהייתי בן 11, רציתי לחיות בתל אביב. היא היתה מרוחקת רק כמה קילומטרים מבית הורי ברמת גן, אבל בעולמו של ילד קילומטרים ספורים הם לפעמים געגועים לאינסוף. פנטזתי איך תל אביב תחבק אותי, כפי שחיבקה את גוטמן – "טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל אביב: הזרוע הכחולה שלפני והזרוע הצהובה שמאחורי. כה לחי!". לפעמים דמיינתי את עצמי פוסע ברחוב הרצל, "שקוע במחשבות של עשיית חשבון נפש" (ילדים, כפי שגוטמן ידע היטב, עסוקים בכך לא פחות ממבוגרים), ורואה מול עיני יריעות יריעות של מחשבות תלויות באוויר – ברורות, מובנות, מנחמות.

קורים שם דברים גדולים ויש שם אנשים מעניינים, ניסיתי להלהיב את חברי לכיתה, מספר להם על נחום, גיבור הספר, שעשה ברגל, בשביל שסומן בקליפות תפוזים, את כל הדרך בחזרה לתל אביב מפתח תקווה, שאליה גורש עם משפחתו. הרבה קילומטרים הוא הלך, לפעמים יחף, מתחמק מפגזים שורקים ומברקים של אש, נס מחיילים תורכים ושאר צרות, צובר חוויות ומפגשים עם גדולים, שעם אחד מהם נשאר צמוד בבור שחת, "חבויים מפחד ומאש רותחת". בידיו החזיק נחום פתק חשוב לאנשי ועד תל אביב, שעתיד לסייע בחילוצו של "ככלות כל הקיצים" – תיק כבד, קשור בשתי רצועות עור, שאותו הטמינו פרנסי העיר ערב הגירוש בבור שקרקעיתו רוצפה, בבית שבתחילת שדרות רוטשילד, ובתיק כמות נכבדה של מטבעות זהב, שבהן ייעשה שימוש – "רק אם לא תהיה כל ברירה".

חלוץ בחולות, רישום בדיו, טוש, גוש והדבקות על נייר צבעוני, שנות הששים,
אוסף מוזיאון נחום גוטמן

לאמיתו של דבר, לא היה זה סיפור ההרפתקאות שריגש אותי, אלא תל אביב שאליה שב גוטמן, והדמויות הרומנטיות, החריגות, שעליהן סיפר – אברהם לב שהיה בודק יום יום בעיניו הטובות את שתילי העצים שניטעו ברחוב הרצל, גַן־גַנִין שיש לו כישרון של עשייה והמצאות להווה ולעתיד, השרברב ומדליק הפנסים זכריה פּוֹנימָיו, סרג'נטים בריטים, קצינים אוסטרלים, אחים בלגים.

לא פחות מהם ריגשה אותי ההתייחסות של גוטמן אלי, כילד קורא. הוא כתב בשפה עשירה ולא מתיילדת, לא ניסה לחנך אותי, לא דרש ממני דבר, תמיד בגובה העיניים, בלי פוצי־מוצי ובלי תרגילי הונאה, והודה בגלוי כי "אנו עוסקים לא בסיפור בלשים, רבותי; אני מספר על ראשיתה של תל אביב! מטרתי היא שכאשר תגמרו לקרוא את סיפורי – תדעו יותר מאשר ידעתם קודם על עיר זו ועל אנשיה". לילד בן 11, שעושה את צעדיו הראשונים, בדמיון, לקראת ההגירה העתידית לעיר הגדולה, היו במלים אלה הבטחה, קסם ותקווה.

עיר גנים ועצים בה הרבה
תל אביב, שנקראה בראשית ימיה "אחוזת בית", נוסדה בערב פסח תרס"ט (1909), בהגרלת 60 החלקות הראשונות של העיר בין המשפחות המייסדות. לפי המיתוס, נעשתה ההגרלה באמצעות רישום שמות המשפחות ומספרי החלקות על 60 צדפים לבנים ו־60 אפורים, שאסף אריה עקיבא וייס, ראש ועד תל אביב, על שפת הים, כי עיר השוכנת לחוף ים – מן הראוי שצדפים ישמשו בטקס לידתה.

"הבחץ הזה עדיין עומד במקומו, בתחילתן של שדרות רוטשילד…" כתב נחום גוטמן בצד הציור ב"שביל קליפות התפוזים". כמה שנים אחר כך צירף גוטמן הערה: "לפני ימים אחדים יצאתי לטיול וראיתי כי הבית נהרס עד היסוד

כוונתם של מייסדי העיר היתה לבנות שכונה ירוקה ומטופחת, רחוקה ונפרדת מיפו הצפופה והמלוכלכת, "עיר גנים" ובה בתים המוקפים גינות ירק וערוגות פרחים, רחובות סלולים ועצים נטועים בשוליהם. וכך אכן נראתה אחוזת בית בראשיתה: בבתי המייסדים היו גינות קדמיות, מוקפות בגדר עץ, וגנן פיקח על נטיעות בשטחים ציבוריים וברחובות השכונה, שהיתה הראשונה בארץ שזכתה לאספקת מים מרכזית לבתים מיד עם הקמתה.

שיקול מרכזי בהקמת השכונה החדשה מחוץ ליפו היה רצון המייסדים ליצור חיי קהילה עבריים אוטונומיים, להקים מוסדות חינוך ותרבות ולטפח את השפה העברית. הסמל הבולט ביותר להצלחתם היה גימנסיה הרצליה, שבין כותליה לא רק למדו אלא גם האזינו לקונצרטים ונהנו ממופעי תרבות. אביו של גוטמן, הסופר ש' בן ציון גוטמן, היה ממייסדי אחוזת בית. כאשר הילד נחום היה בן 12, עזבה משפחתו את ביתה בנווה צדק ועברה לגור ברחוב הרצל, ליד גימנסיה הרצליה, בשכונה העברית החדשה, שהפכה בעבורו לגן עדן של ילדות, שאליו יתגעגע ואותו יצייר ויכתוב במשך שנים רבות אחר כך.

 צילום משנת 1913, ליד הפנס ברחוב אחד העם, אוסף מוזיאון ארץ ישראל

המיתולוג של תל אביב
"שביל קליפות התפוזים" נכתב אמנם ב־1958, כאשר תל אביב כבר היתה דומה לעיר הסואנת של ימינו יותר מאשר לאחוזת בית, אך גוטמן שימר בספרו – וכך גם בתודעתנו – את תל אביב של ילדותו, כעולם אידיאלי, יישוב של אנשים טובים החיים בשלום זה עם זה כשהם טובלים בירק ובשמש.

דפדוף מהיר ב"שביל קליפות התפוזים", והגוף נמלא בריח של עצי שקמה, תפוזים וים, העין נחה על הרישומים הפשוטים, התמים, האוהבים של עיר קטנה ואנשים בה מעט, ואני מרגיש את הנוסטלגיה, מתוקה, מנחמת, בגוני צהוב של חול וכחול של ים, מאיימת להשתלט, מתחננת לפורקן. געגוע לעיר קטנה, שבה "החיפושיות שרחשו בחול היו האזרחים הראשונים".

אחוזת בית בראשיתה, רישום בדיו וצבע מים על נייר, 1959 (כנראה), אוסף מוזיאון נחום גוטמן

אבל בשביל נוסטלגיה, מתברר, לא חייבים היסטוריה. ולפחות בתל אביב, כך נראה, נוסטלגיה היא מצב נפשי קבוע. כי הגעגועים לחולות הזהב נולדו מיד עם ראשיתה של תל אביב, ואינם רק פרי ההשתנות המהירה שלה. ערב מלחמת העולם הראשונה, כאשר בתל אביב חיו פחות מ־2,000 איש ואשה וניצבו בה לא יותר מ־150 בתים, כבר אז נוצר הדימוי שלה, לפחות בספרות, כעיר פתוחה, כרך גדול, מודרני ודינמי, וכבר אז גם החלו בהתרפקות נוסטלגית על עברה, כפי שמראה נורית גוברין בספרה "כתיבת הארץ". חזון העיר העברית הראשונה היה כרוך מראשיתו עם צער על הגשמתו הצפויה.

צילום משנת 1911 של רחוב הרצל, מדרום לצפון | צילום: אברהם סוסקין

שנים אחר כך, כאשר תל אביב כבר הפכה באמת לכרך גדול ודינמי, המשיך גוטמן במגמה זו, דבק בתמונות ילדותו, סירב למלא בדימויים חדשים את הפער שנוצר בין התמונות הפיוטיות שנאצרו בזכרונו לבין המציאות המשתנה וניסה לשמר לפחות את הזיכרון של תל אביב טרם הגשמת חזון המודרניות. "אני רואה את גבעותיך הולכות ונמחקות ממשב הרוח, הוי, תל אביב! גם זוכריך עתידים להימחק מעל פני האדמה, לכן אני אומר: תל אביב, חִקקי את זכרונותיך על לבבות צעירים", כך אומר גיבור "שביל קליפות התפוזים" בפרק ה"נאום שלא נאמר", שבו מוחה גוטמן על הריסת מגדל המים של תל אביב, במפגש רחוב הרצל ושדרות רוטשילד, שהיה "בית העירייה של השכונה. בו התרכזו החיים הציבוריים של השכונה ושל היישוב… מנורת נפט גדולה האירה את האולם ושיטחה ריבועי אור גדולים על החול שסביב המגדל. התנים היו חוששים להיכנס בתחומם".

בניסיון לשמר את תל אביב של פעם כעולם אידילי, פיוטי ונעים, גוטמן הצליח. כי עד היום, כאשר אנחנו מדברים על אחוזת בית ועל תל אביב של פעם, אנחנו מדברים בתמונות של גוטמן, וכאשר אנו כותבים אותה, אנו משתמשים במלותיו. ציוריו וסיפוריו אחראים במידה רבה לזיכרון הקולקטיבי שלנו, הממשי והבדוי, של תל אביב בראשיתה, שהפכה לחלק מתבנית נוף ילדותי.

"כשיש בי הרגשה של שפע, של טעם החיים, אז אני כותב או מצייר", אמר פעם גוטמן, מפריך באחת את המיתוס כי יצירה יכולה לנבוע רק מסבל וכאב, והופך – בעפרונותיו, במכחוליו ובמכונת הכתיבה שלו – למיתולוג של תל אביב.

______

תודה מיוחדת למשפחת גוטמן ולמוזיאון נחום גוטמן, על הסיוע בהפקת הכתבה. בהכנת הכתבה נעזרתי במאמריהם של בתיה כרמיאל ויואב דגון, שהופיעו בקטלוג התערוכה "תל אביב של נחום גוטמן", הוצאת מוזיאון נחום גוטמן.

האם היית ביעד הזה?

  • 4

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יפו החדשה ישנה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *