תפריט עמוד

תל אביב -עובדים זרים בנווה שאנן

תל אביב -עובדים זרים בנווה שאנן

תל אביב כבר הפכה מזמן לבירתם של העובדים הזרים בישראל - שגרים ועובדים בדרום העיר. זהרה רון ואלי אטיאס, שליחי "מסע אחר", יצאו לסיור בנווה שאנן של היום ושל הלילה

תל אביב אוהבת להתגאות בכך שהיא כרך, עיר מערבית גדולה ותרבותית, ששפע ההזדמנויות שהיא מציעה מושך אליה אנשים מכל הסוגים. חלק מהצבעוניות, מהאנרגיה ומהמקצב של עיר גדולה נוצר בחיכוך המתמיד של המוני זרים ממקומות שונים. ככל שהעיר נעשית גדולה יותר, גם שולי הפריפריה מתרחבים. עכשיו כבר לא באים רק מקצה הארץ. באים מכל קצות תבל.
תל אביב כבר הפכה מזמן לבירתם של העובדים הזרים בישראל. הנוכחות שלהם בולטת בייחוד בדרום העיר, בפלורנטין, ובעיקר באזור התחנה המרכזית ובשכונת התקווה. בעיקר של אלה בעלי התווים האחרים – האפריקאים, הסינים, הפיליפינים, הדרום אמריקאים – אבל גם של הרוסים, הרומנים,

השוק בשדרות הר ציון. אפשר לקנות ירקות גם מאוחר בלילה

התורכים, הבולגרים והאחרים, שרובנו קוראים להם בשם אחד כללי, עובדים זרים, כאילו היו כולם מקשה אחת. בפועל יש קהילות שונות, ולכל קהילה מאפיינים משלה, ולכל פרט סיפור משלו.
כמה עובדים זרים יש בארץ? בתל אביב? תלוי את מי שואלים. לפי נתוני משרד העבודה והרווחה ומשרד הפנים, יש בין מאה ל־120 אלף עובדים בעלי אשרת עבודה. עובדים נטולי אשרה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד העבודה והרווחה, יש כ־150 אלף. האמת היא שקשה לדעת משום שרבים מהעובדים הזרים נכנסים באופן לא חוקי לארץ, וגם משום שלמשרד הפנים יש אינטרס להציג את הזרים כאיום דמוגרפי – וכך לקבל תקציבים ויוקרה למשרד.
תהיה דעתנו על התופעה אשר תהיה, האנשים האלה כאן, חלק מהעיר, מטביעים בה חותם. תל אביב של העובדים הזרים היא לא רק "בעיה דמוגרפית", אלא גם עיר מיוחדת, מרתקת, ססגונית, עם ניחוח בינלאומי של מקומות רחוקים. שווה לקחת את עצמך לסיור במחוזות קרובים־רחוקים ולטעום קצת חו"ל ליד הבית.
נקודת יציאה יכולה להיות התחנה המרכזית החדשה. משם צריך רק לחצות את הכביש מלווינסקי בואכה מדרחוב נווה שאנן. מומלץ ללכת ולהתבונן בתערובת המאוד תל אביבית של החנויות המפורסמות של הנעליים, התיקים והקסטות של נווה שאנן, ולצדן בחנויות החדשות, שמשרתות בעיקר את הזרים: מספרה שמתמחה בתסרוקות ובצמות קלועות, בעיקר לנשים אפריקאיות, ולשאוף עמוק את הניחוחות האקזוטיים של שמן שיער ובשמים לא מוכרים; מינימרקט שפרנסתו על דגים משומרים מרוסיה, חלב קוקוס מתאילנד, מרקים מוכנים מהונג קונג, רוטב שזיפים מסין ושקי אורז מסרי לנקה. פעם ניסיתי לקנות כמה מוצרים כאלה כדי להרחיב את אופקי הקולינריים. "אסור לך. זה לא כשר", נזף בי המוכר, "ליהודים אני לא מוכר דברים כאלה".
הלאה, לעבר הזקנות הבוכריות ששוטחות את מרכולתן על שטיח קטן על המדרכה – בגדים משומשים, סבונים, סיגריות מזויפות; אל הפיליפיניות החייכניות שמוכרות חצילים זעירים ושעועית טרייה פרי גינתן ומיני מאפה פיליפיניים תוצרת בית. הלאה, דרך דוכני התירס־חם, המיץ־תפוזים הסחוט, הפלאפל והשווארמה, אל בתי הקפה של העובדים הזרים, שמגישים בעיקר בירה לפועלים מזרח אירופים שמטביעים את יגונם ואת תשישותם במשקה. בערב או בשבת בבוקר יושבים המוני גברים לא מגולחים, לוגמים בירה בכמויות ובוהים בסרטי פעולה קולניים על מסכי טלוויזיה.
דוכני הטלפון הבינלאומי הפזורים לאורך הרחוב מכריזים בשלל שפות על מחירים מוזלים לשיחות הביתה, לסין ומונגוליה, לתורכיה ורומניה, לקולומביה וונצואלה, לניגריה וגאנה, לרוסיה ומולדובה, מגדל בבל. 
כל המראות, הצבעים, הריחות, הקולות, המבטאים מתערבלים ומתערבבים, מאוד מכאן ולא מכאן בעת ובעונה אחת. אפשר להמשיך ללכת בשלווה – כן, בשלווה, שכן בניגוד לדימוי של האזור ולמרות כמויות המשקה שנמזגות בו ועל אף מכוני הליווי הרבים שפזורים לאורכו, מעולם לא ראיתי ולא חוויתי בו ולו שמץ של הטרדה או אי נעימות. חלקם של הזרים בפשיעה הוא מזערי. אם כבר, הם הקורבנות יותר מאשר התוקפנים.

תעשיית הלילה

עם שקיעת החמה מהבהבות הנורות הצבעוניות של מכוני העיסוי, הליווי וה"בריאות" ברחובות הקטנים הצדדיים של התחנה המרכזית הישנה וסביבותיה, כמו רחוב פין או השפלה. הכמות מהממת. בשטח הקטן והצפוף הזה יש עשרות, אם לא מאות, מכונים.
רבים מהמכונים דומים זה לזה, מבחוץ ומבפנים. הסקרנות, וחובת הדיווח העיתונאי כמובן, הכריחו אותי לבדוק כיצד נראה מקום כזה מבפנים. בעלי המכונים שפניתי אליהם סירבו, כצפוי, לאשר לי סיור במקום. לעיתונאי זכר קל

כל מכוני הליווי דומים להפליא, כאילו עוצבו כולם בהשראת אותו סרט זול

לעשות את המלאכה, אבל לעיתונאית המשימה קשה יותר. מה יש לאישה לחפש במכון ליווי?
התלוויתי אפוא לקובי (שם בדוי, השם שמור במערכת) לסיור ממין אחר. קובי שייך לתעשייה לילית שהתפתחה סביב מכוני הליווי: רוכלים למיניהם, בעיקר של מזון, שמסתובבים בלילות בין המכונים ומביאים אל "הבנות" נשנושי לילה. זקן רוסי מביא מיני פירושקי, רוכל אחר עובר עם ממתקים וסיגריות, וקובי מאכיל אותן בורקס חם.
לצורך ענייננו הפכתי לאסיסטנטית של קובי. התחלנו את המשמרת בסביבות חצות של ליל חורף קר. אחד שומר על העגלה בחוץ, השני נכנס לקחת הזמנות: גבינה או תפוח אדמה? ביצה קשה, שקית שוקו? אלה המלים היחידות שצריך לדעת ברוסית, חוץ מתודה ובבקשה, משום שלמרבה הצער הסטריאוטיפ התגלה כנכון. רבות מהעובדות הן אכן מחבר העמים.
אירינה (שם בדוי, השם שמור במערכת), בת 26 מביילרוס, נאה מאוד, באה לכאן כתיירת, פגשה ידיד ישראלי רוסי, והוא מכר אותה למכון ליווי. "אלה היו הימים הנוראים ביותר בחיים שלי", היא מספרת. "דווקא כשעבדתי אצל בני ארצי הרגשתי דפוקה מכל הכיוונים".
בעוד הן מונות את העודף אני מציצה מסביב. רוב המקומות נראים כמעט אותו דבר. ספות מהוהות דמויות עור, וילון בצבע ורוד או בורדו, מראה גדולה עם פיתוחי זהב, שולחן סלון מיושן מפורמייקה, פרחים מפלסטיק, כאילו עוצבו כולם בהשראת אותם סרטי קולנוע זולים. על הספות יושבות נשים במיני שחור ובמגפיים, כאילו גם הן ראו אותם סרטים בדיוק. רובן צעירות ונאות, אבל יש מכל הסוגים: צעירות, מבוגרות ואפילו קשישות. יש שמנות, רזות, גבוהות, נמוכות, יפות להדהים ומכוערות לתפארת.
פעילים בארגון נגד סחר בנשים עושים מלאכת קודש בחשיפת התופעות המתלוות לתעשיית המין בישראל: ניצול אכזרי של נשים שמובאות לכאן לעתים קרובות בדרכי רמייה. גם אם הן באות מתוך כוונה לעסוק בזנות, הן לא מעלות בדעתן שבעצם נמכרו לעבדות ושיהיה עליהן לעבוד זמן רב ללא תמורה עד שיוכלו להחזיר את החוב. ברגע שהמעביד מחזיק בדרכונה של הבחורה היא נתונה לחלוטין בידיו. פעילים בארגון יודעים על בחורות שעברו מעשי אונס ואלימות קשים מצד בעלי המכונים, על עבודת פרך של עשרות לקוחות ביום בניגוד לכל ההבטחות, על נזקים בריאותיים ונפשיים ועל כליאה בדירות נעולות.
אירינה היתה כלואה כמה שבועות בדירה, ואז הצליחה לברוח בקפיצה מחלון בקומה השנייה ולהגיע למשטרה. היא התנדבה להעיד נגד הסרסורים שסחרו בה, ובעודה ממתינה להשלמת התהליך השתתפה בסדנת כתיבה שארגן מוקד הסיוע לעובדים זרים בהנחיית העיתונאית יולי חרומצ'נקו. "ניסיתי למצוא עבודה, עבודה נורמלית כמו כולם", כתבה אירינה בסדנה, "בהתחלה בתור מזכירה ופעם אחרת בתור מוכרת בחנות, ובכל מקום זה נגמר אותו דבר: הבוס התחיל להציק לי, ואחרי שלא השיג את מה שרצה פיטר אותי. ללכת ברחובות תל אביב בכלל אי אפשר. הגברים נראים כמו זאבים רעבים. כל אחד רוצה להכיר, לקחת מספר טלפון. האם בגלל שאני זרה ונראית סקסית אי אפשר לחשוב עלי כמו על בחורה רגילה, בן אדם, לא רק כמו על אובייקט מיני?"
לקראת שלוש בבוקר קובי ואני מסיימים את המכון ה־25 או ה־26, כבר איבדתי את החשבון, ועדיין נותרו בורקס בעגלה. אנחנו הולכים להיפטר מהם ב"מועדון חברים", שאינו אלא שם קוד למועדון הימורים לא חוקי. כשהעיניים מתרגלות לעשן הסיגריות הכבד שאופף את החדר אנחנו מבחינים בחבורות קטנות של מהמרים סביב שולחנות, ממוקדים לחלוטין בקלפים המחולקים. רבים מהם מחזיקים חבילות עבות של מאה ומאתיים שקל.
קובי מכריז בקול מתנגן: "בורקס חם, בורקס חם, גבינה, תפוחי אדמה". אחד הגברים עם הסטיפות העבות של המאתיים שקל נזכר פתאום שהוא לא אכל כל הערב. "כמה אמרת הבורקס? שש שקל? למה כל כך ביוקר?" הוא מזדעזע. את הבורקס הנותרים קובי מחלק בחינם לכמה הומלסים שבאים לחמם ידיים מעל הגחלים שבעגלה, ואנחנו סוגרים את הלילה.

כנסיית האחווה ברחוב נווה שאנן. שירה, בגדים צחורים ופרחים רעננים מסייעים לחברי הקהילה להתעלות מעל מצוקות היום-יום אל דתיות ורוחניות


אור ורוח במחוזות הטינופת

ממש בטווח יריקה מהיכלות הטינופת, הקונדומים המשומשים ובדלי הסיגריות המעוכים, נישאת השמימה שירת קודש אדירה. לא רק מספרם של בתי הבושת מדהים, אלא גם מספרן של הכנסיות. לא רק בשבת ובימי ראשון עובדים הזרים את אלוהיהם, גם בימי חול בשעות הערב. אחרי יום עבודה מפרך מתלבשים גברים ונשים במיטב בגדיהם והולכים אל בית התפילה.
יש לעובדים הזרים הרבה סוגים של כנסיות מכל הפלגים. אבל אם אתם מבקשים לבחור אחת, לכו על כנסייה אפריקאית. ביום שבת בסביבות עשר בבוקר, בהתאמה עם יום המנוחה הישראלי, הומה המשולש פלורנטין־לווינסקי־תחנה מרכזית גברים, נשים וטף עדויי מחלצות ובידם ספרי קודש. לכו אחריהם. אין צורך בכתובות מדויקות. ואם איחרתם, קולות השירה כבר ידריכו אתכם.
כל כנסייה אפריקאית שונה במקצת מהאחרות, אבל אורחים מתקבלים תמיד בסבר פנים יפות, גם אם הם מגיעים באמצע הטקס (הארוך, יש להזהיר) וגם אם אין להם מושג מה קורה סביבם. כמעט תמיד מישהו ייגש אליהם, יאיר פנים, יגיש ספר, לפעמים הכומר מברך את האורחים הזרים מעל הבימה, אם יש כזו בכלל. ברוב המקרים הכנסיות אינן אלא חדרים מאולתרים, מרתפים עלובים או מחסנים ישנים שמושכרים לקהילה במחיר מופקע.
אבל כשהתופים נותנים קצב, האורגנית מרעימה, הכומר מחמם את הציבור והשירה בוקעת, יש תחושה עזה של יראת אלוהים, רוחניות אמיתית מעומק הלב והנשמה. אנשים חובטים על חזם, כורעים על ברכיהם ומנהלים שיחה אישית בקול רם עם בוראם. לא פעם ראיתי אנשים בטראנס של ממש, לפעמים על סף עילפון. באותם רגעים קשה להאמין שביתר ימי השבוע הם כפופים מעל עבודות הדחק הקשות והמלוכלכות ביותר, כמלכים ומלכות נדמו בעיני.
"אנחנו דואגים גם לצורכי הגוף וגם לצד הרוחני", אומר אחד הפאסטורים (כמרים) של הכנסייה הפנטקוסטלית בדרום תל אביב, שהגיע לכאן מגאנה לפני כארבע שנים כדי לדאוג לצרכים הרוחניים של בני הקהילה. "לחברי הקהילה שלנו יש רמה מוסרית גבוהה מאוד, וזה במידה רבה בגלל המקום המרכזי שתופסת הכנסייה בחיי הקהילה האפריקאית בישראל. חוץ מאשר לעזור לאנשים למצוא בתוכם את כוחו המרפא של האל, אנחנו מקיימים גם קבוצות עזרה עצמית, קבוצות חשיבה, ועד קהילה שעוזר לחברים חולים ולחברים שנתונים במצוקה כלכלית, קבוצות ייעוץ להורים ועוד".


בסך הכל אנשים טובים

בינואר 2003 איבד ננה הולדברוק, 40, מגאנה, יו"ר עמותת העובדים האפריקאים בישראל, את חברו סטיבן קרומוול בפיגוע בתחנה המרכזית הישנה. קרומוול היה ההרוג האפריקאי הראשון בפיגוע. הולדברוק ארגן את הטקס לזכרו של קרומוול: הקהילה שלחה את גופתו לקבורה בגאנה, ואת טקסי הפרידה והתפילה עשו בבית בתל אביב. הולדברוק אומר שמותו של קרומוול קירב הרבה ישראלים אל הקהילה האפריקאית.

"טבעי שכשנוצרת אבטלה דבר ראשון מאשימים את הזר. בכל העולם זה ככה"


"בסך הכל האנשים כאן טובים", הוא אומר. "אני לא חושב שהישראלים באמת מרגישים שאנחנו לוקחים את העבודה שלהם. כמעט כל האפריקאים עובדים בניקיון. אנחנו לא מתחרים על אותן משרות במפעלים או במשרדים. אבל טבעי שכשנוצרת אבטלה דבר ראשון מאשימים את הזר. בכל העולם זה ככה, כמו שהאשימו באירופה את היהודי.
"רוב הישראלים מבינים את המצב שלנו דווקא. הם רואים בטלוויזיה את המצב באפריקה, הם רואים שיש רעב בעולם ושזו בעיה גלובלית. ישראל היא מדינה עם כלכלה מתקדמת, וגם היא זקוקה לעובדים זרים. אם לא היתה כאן עבודה, לא היינו באים. אם יש יותר מדי מאיתנו כבר עכשיו, למה מביאים עוד ועוד עובדים? לא עדיף להפוך את אלה שכבר כאן לחוקיים, שנשלם מסים וגם המדינה תרוויח?"



תודה לסיגל רוזן, לעו"ד נעמי לבנקרון, לפרי זילברשץ ולאמי סער ממוקד הסיוע לעובדים זרים, וכן לשרון הראל מנציבות הפליטים של האו"ם, על עזרתן הרבה בהפקת הכתבה.

יפו החדשה ישנה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות מתל אביב וגוש דן

מלון מלודי: להרגיש תיירים, קרוב לבית
מלון מלודי: להרגיש תיירים, קרוב לבית

מלון מלודי התל אביבי, שממוקם במיקום הכי שווה בתל אביב, מול הים, מציע גג עם תצפית מדהימה לשקיעה, אופניים לדיווש זוגי על הטיילת, שירות מוקפד, ארוחות נפלאות ואינספור מסעדות וברים במרחק נגיעה, כל אלה יגרמו לכם להרגיש הכי ...

סמוך על סול: המלון התל אביבי הנכון
סמוך על סול: המלון התל אביבי הנכון

סול, מלון בוטיק חדש בלב תל אביב, מגלם באופן מושלם את העיר: חברותי, טרנדי, נונשלנטי ועם זאת מוקפד. למרות שרב הפיתוי להישאר קרוב לחדר, עם ספר טוב בפינת הישיבה או כריך מושקע בסנדוויצ'יה הכי מדוברת בעיר, כל מה ...

מלון פבריק: סופשבוע אורבני
מלון פבריק: סופשבוע אורבני

מלון חדש, צעיר ועדכני במיקום מרכזי בנחלת בנימין מזמין אתכם לחופשה אורבנית בה תוכלו להרגיש כמו תיירים בעיר הגדולה. ואם אתם מעדיפים להתבטל, החדרים המעוצבים. גינת הגג והבר האופנתי ייתנו לכם את כל הסיבות לא לצאת מפתח המלון