תפריט עמוד

שכונת התקווה החדשה

שכונת התקווה החדשה

הרבה שנים היתה שכונת התקווה בדרום תל אביב שם נרדף למצוקה, להזנחה, לכיעור. אבל כעת פניה של השכונה משתנות: היא הופכת ליותר ויותר אופנתית, כשתושבים ותיקים מתערבבים בעולים חדשים, בעובדים זרים, בסטודנטים למשחק ובשנקינאים לשעבר. דודו בוסי, סופר יליד השכונה, חוזר לרחובות ילדותו, שהשתנו לבלי הכר

על פי אומדן זמן נסיעה שהתפרסם לאחרונה במקומון תל אביבי, היא נמצאת חמש דקות משנקין, שבע דקות מהיכל התרבות, עשר דקות ממוזיאון תל אביב
ו־12 דקות מרמת אביב ג'. בעיני היא צבעונית וריחנית, בשרנית, יצרית, חושנית, פראית ונשכנית, לעיתים היא מכוערת, לעיתים יפהפייה, לעיתים המונית, גסה וקצרת רוח, לעיתים ארוכת נשימה, אפילו אצילה. רובם המכריע של תושביה הם אנשים שקטים, פשוטים, חמים ונעימים, אבל בעיני רבים היא תמיד מצטיירת כמיקרוקוסמוס של החולי, העליבות, הפשע והאלימות בחברה הישראלית – היא, שכונת התקווה. בשנים שעשיתי מחוצה לה היא הצטיירה כך גם בעיני. היום, כתושב חדש־ישן, אני יודע שהחולי נמצא בראש המתבונן מבחוץ. התקווה, כמו כל השכונות בדרום תל אביב ושכונות רבות ברחבי הארץ, לא החלימה לחלוטין מחוֹליָה, אבל היא עושה צעדים גדולים בכיוון. אחד מהם הוא הפיכתה בשנים האחרונות לשכונה פחות הומוגנית. בשכונה מתגוררים היום טיפוסים שבילדותי לא חשבתי או האמנתי שיתגוררו כאן. עולים מרוסיה, פועלים זרים מאפריקה ועשרות אם

ברחוב יקותיאל, שבו גדלתי, היו שני בתי כנסת. כדי להתעורר לבית הספר לא הייתי זקוק לשעון מעורר. סלסולי שחרית במבטאים שונים טרטרו אותי כבר משש בבוקר

לא מאות סטודנטים וזוגות צעירים, שהגיעו ממרכז העיר וצפונה, מתמזגים עם התושבים הוותיקים. עִזבו ציניות, אל תחפשו משמעויות נוספות, אני יכול לומר, ובהמשך תבינו למה – התקווה הופכת להיות ידידותית יותר למשתמש. 
13 אלף תושבים חיים היום בשכונת התקווה, שליש מהם עולים חדשים. היא נמצאת בין ארבעה עורקי תחבורה מרכזיים: דרך איילון במערב, רחוב משה דיין במזרח, דרך לח"י בדרום, רחוב ההגנה בצפון. מעבר לדמויות מפורסמות המזוהות באופן טבעי עם השכונה – עופרה חזה ואבנר גדסי מחד, יחזקאל אסלן, יהודה אווזי ואליעזר אלבלה (גזר) מאידך – מושכים עוד שלושה מוקדים מרכזיים את מרב תשומת הלב: קבוצת הכדורגל בני יהודה, השוק הססגוני והמסעדות הרבות הפזורות ברחוב האצ"ל, רחובה המרכזי של השכונה. על בני יהודה אין צורך להרחיב את הדיבור, מדורי הספורט עשו ועושים את זה יותר מדי. רק אומר שכילד, להיות אוהד שרוף של קבוצה שמנהלת רומן עתיק עם החלק התחתון של הטבלה זה כאב לב שאין לו סוף. 


אליל השכונה
בסוף שנות השבעים, עם עלייתו של אליל השכונה מנחם בגין לשלטון, עברה שכונת התקווה המזדקנת והכעורה ניתוח קוסמטי יקר ומקיף. המנתח המהולל הוציא כמחצית מהאוכלוסיה, שמנתה אז יותר מ־25 אלף תושבים, מהבתים הרעועים והדביק אותה בבנייני השכונות הסמוכות, יד אליהו, נווה ברבור וכפיר. הוא טייח וצבע חלק מחזיתות הבתים, סלל את סמטאות הכורכר, וגם פרחים וצמחי נוי בערוגות מבוטנות לא שכח לשתול. מה אומר לכם, ליהודים היתה שמחה גדולה. אבל קצרה. כי באמצע הניתוח נגמר הכסף, שרובו נתרם על ידי יהדות ניו יורק, ובנוסף, המנתח העצוב, שאין לי ספק בכוונותיו הטהורות, הלך לנוח קצת ברחוב צמח.
שלטונו של בגין הביא תנופה כלכלית חסרת תקדים לשכונה הענייה, או ליתר דיוק למסעדניה. לעם נפתח הכיס, שהיה נעול ב־29 שנות מפא"י. הציבור הישראלי התנפל על שכונת התקווה, כאילו גילה יבשת חדשה. אנשים נהרו ונדחסו למסעדות הוותיקות, כמו גם לחדשות, שהתחילו לצוץ כפטריות אחרי הגשם.
אחד המסעדנים הוותיקים והצבעוניים בשכונה הוא סימון טובי. טובי, 63, כיהן במשך יותר מ־25 שנה כראש ועד השכונה בהתנדבות. הוא מוכר לתושבי התקווה כ"טובי־אנציקלופדיה". במסעדתו בדרך ההגנה 72, בין בחישת מרק הבשר התימני ליציקתו לצלחת, מספר טובי ללקוחותיו על ההיסטוריה שלו ובעיקר על ההיסטוריה של שכונת התקווה. ב־1944 עלתה משפחתו של טובי מתימן. ממחנה העולים הוא הגיע לשכונה, ומאז הוא חי ונושם אותה. עד שפרצה מלחמת השחרור הוא זוכר את השכונה כיער ירוק, שחור ולבן של פרדסים, כאפיות וגלביות ערביות. "חיינו עם הערבים בשלום. כשפרצה המלחמה, הם ברחו מכאן כולם. את הבתים שלהם תפסו יהודים שהגיעו מירושלים ומשייח' ג'רח, ואחר כך יהודים שעלו מחוץ לארץ, בעיקר מתימן ומעיראק".

על העדה התימנית אוהב טובי להרחיב. הוא מהלל ומניח על ראשה כתרים נוצצים של ציונות. "שתדע לך שראשוני התימנים הגיעו לארץ ב־1880", הוא מכריז בעיניים מבריקות, "את המפעל הציוני שלנו האשכנזים לא הכניסו ל'עמוד האש'. לקחו לעצמם את כל התהילה. לא הזכירו אותנו אפילו במלה אחת. אבל לא נורא, הנה אתה נותן לי הזדמנות לתקן את המעוות. את התקווה הקימו חלק מהתימנים שנזרקו מקיבוץ כנרת. משפחות סולמי, שרעבי, ברזילי, טאסה ומלאכי היו המשפחות התימניות הראשונות שתקעו יתד בשכונה. זה היה עוד לפני שעליתי לארץ. נציגי המשפחות הללו רכשו קרקעות מהערבים עוד בשנת 1930, וחמש שנים לאחר מכן ייסדו חלקן את קבוצת הכדורגל בני יהודה".
אחרי העלייה ההמונית שהיתה בשנות החמישים ממדינות ערב, התאפיינו שנות השישים ותחילת שנות השבעים כשנים האפלות של השכונה. הפשע גאה בה, גנבי מכוניות ערכו בצומת האצ"ל ודרך לח"י (באותם ימים דרך לוד) מופעי חרקות מושכי קהל. הכוכב הראשי היה אז יהודה אווזי, המסעדן לעתיד, שאף הציג את כישוריו המיוחדים בסרט המיתולוגי "השוטר אזולאי". הסמים הקשים שנכנסו לשכונה באותה תקופה הרסו בה כל חלקה טובה. "המצוקה הגדולה שהיתה כאן, בעקבות ההזנחה הפושעת של הממסד המפא"יניקי המושחת, האטום והמתנשא, הביאה את צעירי השכונה להרדים את עצמם", אומר טובי.

הקומנדו של אלוהים
72 רחובות וסמטאות יש בשכונה, כמספר בתי הכנסת שפועלים בה. את רוב בתי הכנסת ייסדו בשנות הארבעים והחמישים העולים החדשים מתימן ומעיראק. ברחוב יקותיאל, שבו גדלתי, היו שני בתי כנסת. כדי להתעורר לבית הספר לא הייתי זקוק לשעון מעורר. סלסולי שחרית במבטאים שונים טרטרו אותי משש בבוקר. בילדותי לקח אותי אבי לבית הכנסת רש"ש, על שמו של רבי שלום שבזי, ברחוב הוּנה. אבי הוא חילוני מסורתי, ברוך השם, ולמזלי נגררתי איתו לשם רק בחגים.
בסוף שנות השבעים, עם דילול האוכלוסיה הגדול שבא בעקבות פרויקט שיקום השכונות, סבלו עשרות בתי הכנסת בשכונה, רובם קטנטנים ומשפחתיים, ממחסור כבד במתפללים, ורובם נאלצו לסגור את שעריהם בימי חול. בקושי משיגים מניין בשבת. בקול שבור מבכה את התופעה יהודה חרזי, חזנו הוותיק של בית הכנסת רש"ש: "הכל הלך לאבדון. הזקנים מתים והצעירים הולכים לכוללים החדשים של ש"ס". 

ברחוב יקותיאל, שבו גדלתי היו שני בתי כנסת. כדי להתעורר לבית הספר לא הייתי זקוק לשעון מעורר. סלסולי שחרית במבטאים שונים טרטרו אותי כבר משש בבוקר

כמו בכל השכונות המזוהות כמזרחיות, גם בשכונת התקווה נעצה תנועת ש"ס מאחזים. שלושה כוללים חדשים היא הקימה בשכונה. מטיפיה של התנועה, "הקומנדו של אלוהים" לפי הגדרתם, שחזונם הוא מדינת הלכה, עוברים מבית לבית, מקרבים עשרות מתושבי השכונה, חלקם הלא מבוטל עבריינים, אל חיק הדת. בין התושבים הוותיקים יש הסכמה מקיר אל קיר לגבי התופעה. איש מאלה שדיברתי איתם, גם אלה שעיסוקם הנוכחי עלול להתאייד ברגע שחזון מדינת ההלכה יתממש, אינו רואה בכך סכנה. "מבורכים", מצדדת כוכי רחמים, רקדנית בטן בת 36. לדעתה, עדיף שהעבריינים המתחרדים "יסניפו אלוהים במקום הירואין". לשאלתי אם היא לא חוששת שהם עלולים להיות אלה שמחר, על פי צו הלכתי, יסקלו באבנים רקדניות בטן היא התייחסה בביטול.
גם מישאל ברזילי, 55, מרקיד ומורה לריקודי עם, חושב שפעיליה של תנועת ש"ס עושים עבודת קודש. "אם נרקומן שמזיק לחברה נגמל מהסם בזכות הדת או פעיליה, אז למה לנו להתלונן?". יניב לוי, 30, מארגן מסיבות טראנס, משתמש במלים בוטות יותר: "עדיף לי שהנרקומנים האלה שחזרו בתשובה יסקלו בשמו של אלוהים מאשר יפגעו בזקנים ובחפים מפשע בגלל ההתמכרות".

חבל על העוף
כַאמָרָה היא מעין פאב שכונתי, שמשמש את שתייניה הפנסיונרים או המובטלים של השכונה. בגלל סוג הלקוחות, מגרדים מחירי המשקאות והמזון שם את הרצפה. כוס עראק חמישה שקלים, בקבוק בירה ארבעה, קובה עיראקית שבעה. בכל כאמרה בשכונה תמצא לפחות שולחן אחד שעליו משחקים שש־בש או דומינו. כשהייתי ילד קראו למקומות האלה פְרִיש או סתם בית קפה. הלכתי לכאמרה של אזולאי, שלאחרונה כיכבה ב"כאמרה", סרטו המרשים של בני זאדה, בן השכונה, כדי לשאול את דעתם של היושבים שם על בית מפלגת העבודה שעבר באחרונה לשכונה ועל הנוף המחויט שעובר להם מול העיניים.

בעיני היא צבעונית וריחנית, בשרנית, יצרית, חושנית, פראית ונשכנית, לעיתים היא מכוערת, לעיתים יפהפייה, לעיתים המונית וקצרת רוח, לעיתים אצילה

הייתי בטוח שלקוחותיו הימניים של אזולאי יתלהמו וישמיצו את נציגי היריבה הפוליטית שלהם. אבל ההפתעה היתה גמורה. למעבר של בית מפלגת העבודה לשכונה הם מתייחסים באדישות. "חוץ מפקקי תנועה הם לא מוסיפים לנו כלום", אומר שמעון חג'ג', מובטל בן 49, מיושביה הקבועים של הכאמרה.
במערכת הבחירות הקודמת זכה המועמד מטעם מפלגת המרכז אמנון ליפקין־שחק לקבלת פנים "חמה" מאנשי השוק ויושבי הכאמרות – עופות וירקות הושלכו עליו. "התבגרנו מאז הפדיחה שעשינו לעצמנו עם אמנון ליפקין. בינינו, אני לא סובל אותם, את השמאלנים האלה, אבל אם הם עוברים על ידי אני יודע לעשות כבוד", אומר חג'ג'.
"הפסקנו להיות צ'לוחים", מוסיף הרצל אלמליח, מובטל צעיר יותר שאף הוא מהקבועים במקום. "אין לנו עצבים בשביל פוליטיקאים. תן לנו לשתות וינעל כל העולם ערס!", הוא אומר בחיוך מר, מרים את כוסו הריקה, רומז לאזולאי למלא אותה בקוניאק 84.
נסים מולכו, אף הוא מובטל, מתון פחות מהשניים הראשונים, אך גם הוא לא נסחף יתר על המידה. "כשאני רואה שמאלנים אני מקבל חררה", הוא מעיד, "אני הופך לשור עצבני שמנופפים מולו בסדין אדום. בא לי לנגח אותם לקיבינימט. אבל בתכל'ס, כשהפוליטיקאים שלהם באים אני שומר את העצבים בבטן".
אני לא מאמין לך.
"טוב, אז אני רק מקלל אותם קצת. אבל אני נשבע שלא נעיף עליהם עוף, כמו שהעפנו על שחק. חבל על העוף".

היתד הנצחית של יורם
בתוך שוק הבשר, ברחוב המבשר, נמצא בית חנה רובינא. בשנת 1943 גייסו רובינא, השחקנית הנערצת של אותה תקופה, ואוליה קזנצ'יו, יושבת ראש הארגון לאמהות עובדות, תרומות מכמה אנשי תעשייה כדי להקים מעון יום בשכונה. בילדותי המוקדמת שירת המעון הזה גם אותי. בשנת 1985 החליטה העירייה להעתיק את המעון למקום אחר. במשך שנים עמד בית חנה רובינא עירום ונטוש, עד שלפני שנתיים הפיח בו יורם לווינשטיין, מנהל בית ספר למשחק, חיים חדשים. "סטודיו יורם לווינשטיין" הוא אחד משלושת בתי הספר למשחק החשובים בארץ. מאות מאותגרי משחק מתאווים מדי שנה ללמוד בו, אך רק כ־30 מאושרים עוברים את סדרת האודישנים המפרכת.
לווינשטיין הגיע לשכונה במקרה. הוא חיפש מקום גדול יותר לבית ספרו, שהיה ממוקם אז ברחוב מיקוניס בדרום תל אביב. הוא חרש את העיר לאורכה ולרוחבה עד שנחת בשכונה. כשראה את "בית חנה רובינא" הנטוש נעתקה נשימתו. "גודל כזה, כל כך הרבה חללים, זה תמיד היה החלום שלי", הוא אומר. אחרי קשיים לא מעטים הצליח לווינשטיין להשיג סיוע

בשכונה מתגוררים היום טיפוסים שבילדותי לא האמנתי שיתגוררו בה. עולים מרוסיה, פועלים זרים ומאות סטודנטים וזוגות צעירים, שהגיעו ממרכז העיר וצפונה

בשיפוץ המבנה ממשרד החינוך והתרבות.
"על השכונה שמעתי רק מהתקשורת", אומר לווינשטיין. "היה לי חשש מהתדמית שלה, אבל כשהגעתי לכאן ראיתי עד כמה הדברים שנכתבו עליה מוגזמים, אפילו מופרכים. את החום והאהבה שאני מקבל כאן מכולם לא קיבלתי מימי. הכימיה שיש לי עם התושבים היא הטובה ביותר שהיתה לי עם בני אדם".
כ־30 מתלמידי הסטודיו קבעו כבר את מגוריהם בשכונה. באחרונה פנו לווינשטיין ושלמה מסלאווי, יו"ר ועד השכונה הנבחר, לעירייה בבקשת סיוע בהקמת מעונות. מדובר ב־20 דירות בבנייני רסקו, ליד מגרש בני יהודה, שיושכרו לסטודנטים במחיר סמלי.
הסטודנטים המצטיינים מקבלים מלווינשטיין ומוועד השכונה מלגה, ובתמורה הם מקיימים חוגי תיאטרון ב"בית הקשיש" ברחוב בועז. "כשהם חוזרים משם, העיניים שלהם מזוגגות מעוצמת החוויה. לקבל כמות כזאת של חום אנושי גורמת גם לאחרון הציניקנים שבתלמידי להתרגש ואפילו להזיל דמעה. מכאן אני והסטודיו לא הולכים לשום מקום. היתד שתקענו כאן היא נצחית".

כמו לגור במושב
עם גל העלייה ממדינות חבר העמים, החלו לצוץ בשכונה מסעדות חדשות שונות ומגוונות. אחת מהן היא "סמבוסק דוד", מסעדה בוכרית בניהולו של דוד דוסטוב, שעלה מבוכרה ב־1997. משפחתו הגיעה לארץ כחמש שנים לפניו. יצר הבישול והאפייה שלו הביא אותו לפתוח את המסעדה בשכונה, כשנתיים לאחר שעלה לארץ (המסעדה נסגרה בינתיים).
כשביקרתי אצלו במסעדה היו בה רק עולים טריים מבוכרה. אבל כעבור עשרים דקות נכנס זוג ישראלי צעיר. "אתה רואה, למסעדה שלי מגיעים גם ישראלים, לא רק בוכרים", הוא אומר בגאווה לפני שקם לקבל את פניהם. במסעדתו של דוסטוב ארבעה שולחנות פורמייקה, ומכיוון ששלושת השולחנות הנותרים היו תפוסים, הוא צירף את הזוג הצעיר לשולחננו.
עד שהגיעו הצ'יבורק, בשר טחון במעטפת בצק, הפירוג'קי, מחית תפוחי אדמה מטוגנת שהזמנתי אני, ושני הסמבוסקים ממולאי הדלעת שהזמינו בני הזוג, גילה לי דוסטוב שחלומו לפתוח מסעדה נוספת ברחוב האצ"ל, "כי שם נמצא האקשן האמיתי". כשסיימנו לאכול את המטעמים, שהוגשו בצלחות פלסטיק, קיבלנו תה חריף וחלווה בוכרית עם אגוזים.
מיכל ויובל סויברט, בני הזוג שהצטרפו לשולחננו, הם דוגמה לשינוי מבנה האוכלוסיה שמתחולל בשנים האחרונות בשכונת התקווה. שניהם צעירים משכילים, הוא עיתונאי והיא מעצבת תעשייתית, שקבעו את מקומם בשכונה כשבוע לאחר נישואיהם. לפני שהתחתנו הם חיו בשנקין. 

מטעמי התקווה: עגבניות ממולאות בבשר ואורז, קישואים ממולאים ופילפלים 

סימון טובי, "טובי-אינציקלופדיה". במסעדתו הוא מספר ללקוחות על ההיסטוריה של התקווה 

את המעבר לשכונת התקווה יזמה מיכל. "חיפשנו בית עם חצר, כי יש לנו כלב ושני חתולים. יובל קצת פחד מהתדמית של השכונה, אני הייתי יותר פתוחה ממנו. שבוע אחרי שהתמקמנו כאן יצאנו לירח דבש, ואת מפתחות הבית השארנו, לא פחות ולא יותר, אצל שכנינו החדשים. עד כדי כך הם עוררו בנו אמון".
"מאז שאנחנו יחד התגוררנו בכמה וכמה מקומות", מוסיף יובל, "ובשום מקום לא חשנו בטוחים לתת את מפתחות הבית שלנו לשכנים. אני חושב שזה אומר הכל על תושבי השכונה", הוא אומר בחיוך גדול.
גם רונית ושחר יזרעאלי הם לא בדיוק הטייפ־קאסט המוכר של שכונת התקווה. כמו מיכל ויובל, גם הם חיפשו בית עם חצר בגלל הכלבים והחתולים שהם מגדלים. בהתחלה הם קצת חששו, הם מודים, אבל מהר מאוד גילו כמה שונה המקום הזה מהאופן שבו הוא מצטייר לאנשים בחוץ. "הסמטאות שקטות מאוד, אנחנו מרגישים שאנחנו חיים במושב", מעיד שחר, מורה לקרב מגע, לשעבר תושב רעננה.

מאמי תרזה
עד לפני כחמש שנים התגוררתי עם חברה שלי בהרצליה פיתוח. חברתי היתה פעילה בתנועת שלום עכשיו, ובדמה בער אז הנושא החברתי. באיזשהו שלב היא דרשה ממני לעזוב את "פיתוח" ולעבור להתגורר במקום עממי יותר. "אנחנו נהיה המסר שבדוגמה לכל פעילי התנועה", היא טענה. להורי היתה אז דירה נוספת בשכונת התקווה, שבה כאמור הגעתי ליקום. וכך עברנו, חברתי ואני, להתגורר בה.
בחודשים הראשונים בשכונה פרחה חברתי. היא חיה בתחושת שליחות, אור גדול היה לה בעיניים. את שעותיה היא הקדישה לנערי רחוב, לזקנים, לנרקומנים מחלימים ולמי לא. קראתי לה מאמי תרזה. אני התעריתי פחות בחיי השכונה: הייתי חוזר מהסטודיו למשחק שבו למדתי ונועל את עצמי בבית, משתעמם, סופר את הדקות עד שהיא היתה מסיימת את השליחויות החברתיות שלה וחוזרת הביתה. והיא היתה מסיימת אותן בשעות הלילה המאוחרות. מתוך היאוש שבלבד, מתוך הבדידות הגדולה, התיישבתי לכתוב את מה שהפך להיות ספרי הראשון, "הירח ירוק בוואדי".

אחרי כשנה בשכונה איבדה אהובתי את הלהט החברתי שלה. האור שהיה בעיניה הלך וכבה, רעיון "המסר שבדוגמה" שחק אותה. היא רצתה לחזור להרצליה פיתוח. סירבתי. ריחות השכונה, סמטאותיה, אנשיה הססגוניים – כל אלה נתנו לי השראה גדולה. בשכונת התקווה חייתי עד גיל 13. גיבור ספרי הוא מוסא, נער מתבגר בשכונת התקווה של שנות השבעים. לחזור להרצליה פיתוח בלב תהליך הכתיבה נראה לי רחוק מאוד. התחברתי לשכונה מהמקום הזה של הכתיבה, והבהרתי זאת לחברתי. אבל היא התעקשה לעזוב, 
עד שיום אחד אספה את חפציה והלכה.
שילמתי מחיר יקר על התעקשותי להישאר בשכונה, איבדתי את אהבת חיי. הנחמה היא שהצלחתי להתחבר למקום שבילדותי שנאתי כל כך. כילד התביישתי לומר שאני חי בשכונת התקווה. היום אני יכול להצהיר בפה מלא שאני חי כאן. בשבילי זו סגירת מעגל.
בסמטאות התקווה המשוקמות והמטופחות מסתובבים היום פרצופים חדשים, שלא נושאים על גבם שום דגל חברתי. הרבה סטודנטים, כמו גם זוגות צעירים, מגיעים לכאן מסיבות מעשיות: שכר הדירה הנמוך. עד שהוא יעלה, ואני משוכנע שקצב הביקוש הגובר עוד יעלה את המחירים, חיים הצעירים הללו עם התושבים הוותיקים, עם העולים החדשים מחבר העמים ועם העובדים הזרים מאפריקה ומהמזרח הרחוק. אז אפשר לומר שטרנד חדש נולד בעירנו: היום זה אִין להתגורר בתקווה. ובינתיים גם לא יקר. האם הגיעו ימות המשיח? 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יפו החדשה ישנה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות מתל אביב וגוש דן

מלון מלודי: להרגיש תיירים, קרוב לבית
מלון מלודי: להרגיש תיירים, קרוב לבית

מלון מלודי התל אביבי, שממוקם במיקום הכי שווה בתל אביב, מול הים, מציע גג עם תצפית מדהימה לשקיעה, אופניים לדיווש זוגי על הטיילת, שירות מוקפד, ארוחות נפלאות ואינספור מסעדות וברים במרחק נגיעה, כל אלה יגרמו לכם להרגיש הכי ...

סמוך על סול: המלון התל אביבי הנכון
סמוך על סול: המלון התל אביבי הנכון

סול, מלון בוטיק חדש בלב תל אביב, מגלם באופן מושלם את העיר: חברותי, טרנדי, נונשלנטי ועם זאת מוקפד. למרות שרב הפיתוי להישאר קרוב לחדר, עם ספר טוב בפינת הישיבה או כריך מושקע בסנדוויצ'יה הכי מדוברת בעיר, כל מה ...

מלון פבריק: סופשבוע אורבני
מלון פבריק: סופשבוע אורבני

מלון חדש, צעיר ועדכני במיקום מרכזי בנחלת בנימין מזמין אתכם לחופשה אורבנית בה תוכלו להרגיש כמו תיירים בעיר הגדולה. ואם אתם מעדיפים להתבטל, החדרים המעוצבים. גינת הגג והבר האופנתי ייתנו לכם את כל הסיבות לא לצאת מפתח המלון