היום הראשון: מעין עקב לגבי חווה
• נקודת התחלה: חניון הלילה שמצפון לעין עקב
• נקודת סיום: חניון הלילה שמצפון לנחל חווה
• אורך המסלול: כ-20 קילומטר
• משך הטיול: 10-8 שעות
• דרגת קושי: בינוני-קשה
• מים: אין. יש לדאוג להטמנה
• לינה: בחניון הלילה של נחל חווה
• מפת סימון שבילים: מספר 15 (הנגב התיכון) ומספר 17 (הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב)
מחניון הלילה שממזרח לשדה בוקר אני מתקדם בהליכה נמרצת על דרך עפר לעבר עין עקב. פעם הייתי מגיע לכאן במסע רגלי קצר ממדרשת בן גוריון, כשבאמתחתי רק מעט פירות יבשים ושק שינה. לבדי או עם עוד כמה מביני דבר, הייתי מבעיר מדורה קטנה בתחתית המפל ומשתרע לשנת לילה נעימה במיוחד. אבל הימים ההם חלפו: היום מותר לישון רק בחניוני לילה מוסדרים, והפקחים אוכפים במסירות את האיסור לשהות בשטח בשעות החשכה ולהבעיר מדורות. וטוב שכך. עין עקב נשאר הדבר האמיתי: מעיין יפהפה עם בריכה גדולה ומפלים מרשימים בנוף מדברי קניוני. ומה שמפליא הוא שהכניסה עדיין חינם, והרי החיים לימדו אותי שצריך להשכיל ולהסתכל על חצי הכוס המלאה.
עין עקב נובע מכוך סלע בראש מפל שגובהו כ-12 מטר, ומשם צונחים המים בקילוח נהדר אל בריכה גדולה שקוטרה כ-15 מטר ועומקה כשישה מטרים. מי הבריכה קרים ביותר, מפני שהיא מוצלת במשך רוב שעות היום, אבל היא כה מפתה, עד שלעתים מזומנות תמצאו במימיה ספק-אמיץ-ספק-משוגע ששואג מקור. עבורנו זהו רק בוקרו של יום, והדרך הארוכה שלפנינו מאלצת אותנו להתחיל ללכת ולהשאיר מאחור את החלומות על רחצה קפואה ביום קיץ חם. ליומיים האלה מצטרף אלי דניאל בראון, אדריכל נוף שאשתו ליאת נתנה לו ברוחב לבה פס לסופשבוע. ילדינו בני אותו הגיל וחברים טובים, כך שאנחנו יכולים לשוחח באריכות על ענייני הורות, אבהות, אבחונים ממינים שונים ומשונים, וכמובן זוגיות. יש יתרונות בלהיות גרוש, אני אומר, לא צריך פס מאף אחת.
אנחנו מטפסים לגדת נחל עקב לתצפית מראש המפל. מלמעלה המפל והבריכה נראים מרשימים אפילו יותר, ומתבהר מקור שמו של המעיין: צורת הבריכה כעקב נעל. הנחל תחום במצוקים לבנים, וההליכה בו נפלאה. לאחר קצת פחות משלושה קילומטרים אנחנו מגיעים לעין עקב עליון, שהוא מעיין קטן מוקף בסבך צמחי אשל, קנה וסמר, שאי אפשר לרחוץ בו ומימיו מרירים מאוד לשתייה. בניגוד לעין עקב תחתון, כאן אין איש, ואנחנו משתרעים על מרבצי הסלע הגדולים והחמימים למנוחה ארוכה בשמש.
אפילו הנחש צמא
לאחר עוד כמה מאות מטרים של הליכה במעלה הנחל, עוזב השביל את נחל עקב ופונה לצפון-מזרח בין גבעות לבנות-חומות מחורצות בערוצים. יום ההליכה הזה אינו אמור להיות קשה כמו ימי ההליכה האחרונים, והשבילים הלבנים והברורים מאפשרים ללכת מהר בנופים ובמסלולים קלאסיים כשתחושה נעימה מחלחלת לכל איברי הגוף. ליד נקודת גובה 628 השביל מטפס לאורך ערוץ לנקודת תצפית יפהפייה על שמורת מצוק הצינים, בואכה שדה בוקר ובקעת צין.
אנחנו עוצרים להתאושש וללגום מים ומבחינים בעין שביב, שנראה מכאן ככתם ירוק עז וכנווה מדבר קלאסי על רקע הנופים הבהירים. אנחנו גולשים אליו במהירות ומתיישבים לארוחת אחר צהריים בלב הצמחייה הצפופה של דקלים, עצי אשל וקנה. אנחנו מוותרים על כניסה למעבה הצמחייה כדי לראות את הנביעה, ואחרי שני סיבובים של קפה מגיח פקח רשות הטבע והגנים ודורש בשלומנו באדיבות. אגב שיחה הוא מעיף מבט סמכותי וחשדני השמור לפקחים ובודק אם השארנו לכלכוך או עברנו על חוק אחר. "אתם חייבים לצאת מהשמורה עד ארבע ועשרה בדיוק", הוא מבהיר ומוסיף: "לא נראה לי שתספיקו". "אנחנו בכיוון השני, לחניון הלילה של נחל חווה", אני אומר לו. הוא מושך בכתפיו, מביט בשעונו ואומר שכדאי שנזוז. מה שנכון נכון. באי רצון אנחנו קמים, מעמיסים את התרמילים ומתחילים לטפס את העלייה התלולה לכיוון ציר הנפט. לפי העקבות על השביל אפשר להבחין שהאחרון שעבר כאן היה רוכב אופניים שהתעקש על סינגל מדברי אתגרי, ומן הסתם לא חוקי.
העלייה הקשה והארוכה מזכירה לנו שאנחנו עדיין הולכים בנגב, ושגם היום הזה שייך לקטגוריית המסלולים למיטיבי לכת. לאורך הדרך אנחנו נתקלים ביעלים רבים, זכרים ונקבות, שמביטים בנו בלי חשש ממרחק קרוב אבל בטוח. בקצה הדרך אנחנו מגיעים לדרך העפר הרחבה של ציר הנפט הידוע. אנחנו ממשיכים בה וכבר רואים את תחילתו של מעלה הנחש הצמא היורד לעבר עין שרב. מקור השם הייחודי הזה הוא מערבית – ואדי אל-חיה אל-עטשאנה – להזכירנו שהאזור יבש כל כך, עד שאפילו הנחש צמא בו. לנו לפחות זה מזכיר לשתות מים.
איפה, איפה הימים של השאה
לא רחוק מכאן, בראש המעלה, נמצאות שתי מנהרות ענקיות שנחפרו לאחסון דלק לשעת חירום כחלק מפרויקט ציר הנפט. הציר חותך באכזריות את ערוצי הנחלים, ואנחנו תופרים עליות וירידות מתסכלות ומכאיבות בזו אחר זו. באחד המקטעים אנחנו מוצאים בצד הדרך את צינור הנפט המיתולוגי גלוי לגמרי. מתברר שהוא עובר בידוד וחיפוי מחודשים (כשהגעתי הביתה שלחתי מייל לחברת קו צינור אילת-אשקלון, או בקיצור קצא"א, כדי לקבל פרטים על העבודות האלה, אבל טרם קיבלתי תשובה).
כשאנחנו הולכים לאורך הצינור בנוף המדברי, אנחנו משוחחים על ההיסטוריה המרתקת ועל הדרמות הסבוכות שרובן אינן ידועות לציבור ושעדיין מתרחשות סביב הצינור האסטרטגי שעובר מתחת לפני האדמה. קוטר הצינור 42 אינץ' (כמטר), והוא מעביר נפט לאורך 254 קילומטר מאילת לאשקלון. הפרויקט התחיל ב-1957, כשהונח צינור שחיבר בין אילת לבאר שבע, ומבאר שבע הועבר הנפט ברכבות לבתי הזיקוק בחיפה. אך המיזם קיבל תנופה של ממש ב-1965, עת נוצרה שותפות אסטרטגית בין חברת הנפט הלאומית של איראן ובין מדינת ישראל וחברות הדלק פז, דלק וסונול, שלצורך כך נקראו בשמן הישראלי קצא"א ופעלו מאירופה תחת שם אחר. בשנת השיא של הפרויקט, 1970, הוזרמו דרך הצינור כעשרה מיליון טון נפט איראני שיוצא לאירופה, והרווחים ממנו היו עצומים. ב-1978, לאחר הדחת השאה והמהפכה האיסלאמית בראשותו של חומייני, ניתקו האיראנים באופן חד צדדי את הקשרים עם ישראל והפסיקו את שיתוף הפעולה הכלכלי הרווחי. בשנת 1985 הגישה חברת הנפט הלאומית של איראן תביעת ענק נגד קצא"א ומדינת ישראל. העניין נדון בבוררות באירופה כבר יותר משני עשורים תחת מעטה סודיות כבד. לאחרונה נקבע שעל קצא"א לשלם כמה עשרות מיליוני דולר לאיראנים, אבל כל הסימנים מעידים שהעניין רחוק מלהסתיים ושהוא עתיד להתגלגל בדיונים ארוכים עוד שנים רבות.
הצינור הזה הוא בבחינת נכס אסטרטגי חשוב לישראל, ויש סימנים שתהיה לו עדנה כשיזרים נפט בכיוון ההפוך, מהים הכספי דרך תורכיה אל הודו, ויחסוך את המעבר היקר בתעלת סואץ. כשמדברים על ישראל כמדינת מעבר בין אירו-אסיה למזרח מתכוונים כנראה לצינור הזה.
דניאל מתריס וטוען שצריך לדלג על קטעים משמימים בשביל, אבל הסיפורים על ציר הנפט מסייעים לנו להעביר את ההליכה הקשה לאורכו עד לחניון הלילה של קניון נחל חווה.
היום השני: מנחל חווה למצפה רמון
• נקודת התחלה: חניון הלילה שמצפון לנחל חווה
• נקודת סיום: מצפה רמון
• אורך המסלול: כ-25 קילומטר
• משך הטיול: 10-8 שעות
• דרגת קושי: בינוני-קשה (בעיקר בגלל האורך)
• מים: אין. יש לדאוג להטמנה
• לינה: במצפה רמון
• מפת סימון שבילים: מספר 17 (הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב) ומספר 18 (מערב הר הנגב)
אנחנו משכימים קום, מצפה לנו יום ארוך שמורכב ממסלול קצר ומקסים בקניון נחל חווה ומהליכה ארוכה בדרך ג'יפים עד למצפה רמון. בבקעה הקטנה שלפני הפנייה לקניון נחל חווה אפשר להבחין בבירור בקוליסים של הטרקטורונים המשמשים את פורצי המכוניות שמטיילים תמימים משאירים בנחל. כמו מקומות אחרים בנגב, גם נחל חווה מועד לפורענות מבחינת פריצות לרכב, וכמו שאמר לי אחד מפקחי הרשות: מבאר שבע ודרומה אין משטרה מתפקדת. אוזלת ידה של המשטרה בתחום הוא פשוט שערורייתי ופוגע בציבור מטיילים גדול.
אחרי הליכה קצרה על ציר הנפט אנחנו פונים לצפון-מזרח לעבר נחל חווה, אחד מיובליו החשובים של נחל צין. השביל יורד לגדת הנחל, וכבר אפשר לראות את הקניון הצר והמזמין. אורכו של נחל חווה כ-27 קילומטר, והוא מתחיל ברמת עבדת, אבל רק אחרי שהוא חוצה את ציר הנפט הוא הופך לקניוני ומרשים. אנחנו הולכים לאורך גדתו ויורדים ירידה קצרה לתחתית הערוץ בשביל שבנוי היטב על שרידי נקבּ (מעלה) בדואי עתיק. כאן אנחנו עוזבים את שביל ישראל והולכים לאורך כ-400 מטר מרשימים ביותר בתוך קניון גיר בהיר ובין קירות זקופים שמובילים לגבי חווה המפורסמים. במפה מסומן במקום פיקוס בת שקמה, ואכן, להפתעתנו צומחים מקירות המצוק שיחים או עצים שמזכירים לי תאנה. דניאל, חובב גינון מושבע, מאשר את הדמיון ואומר ששני העצים אכן קרובי משפחה.
סדק צר מאוד
אנחנו עוצרים לארוחת בוקר מתבקשת ליד הבריכה הגדולה של גבי חווה, ולאחר מנוחה ארוכה מדי אנחנו שבים על עקבותינו אל השביל ומדלגים בינות סלעים מרובעים ענקיים שהתנתקו והתגלגלו אל הנחל מקירות הקניון. אנחנו מוותרים על קפיצה לעין חווה ועולים במעלה הקניון הרחב עד למפל מרשים, וממנו אנחנו צופים אל המכתשת (גב מים יבש) היפה והריקה שבתחתיתו.
אחת האטרקציות של נחל חווה היא העלייה מהנחל בסדק הגיאולוגי הדרומי. הסדק כה צר, עד שמרחוק כלל לא נראה ששביל עובר בו, אבל הספק מתפוגג כשאנחנו מתחילים לטפס ומגלים שהעלייה בתוכו מהנה במיוחד. כשאנחנו מגיעים מתנשפים ומרוצים לקצה הסדק, הנוף של נחל צין, בקעת צין ואזור אורון נפרש מול עינינו ומרחיב את לבנו. לאחר הליכה של כמה קילומטרים ברמה המדברית אנחנו חוזרים לציר הנפט, שם דניאל נאלץ לפרוש ואני ממשיך לבד.
אני עוצר למנוחה בראש מעלה מחמל, שבנוי על שרידי דרך רומית בקצה המצוק של מכתש רמון. מראש המעלה אפשר לראות בבירור את התווי של ציר הנפט חותך את המכתש בקו ישר. נופי מכתש רמון פרושים כעל כף היד, צוקי המכתש מוארים באור רך, הר ארדון, בקעת מחמל, גבעת חרוט, וגם כתם חולי מפתיע שיורד מקיר המכתש המזרחי – כולם נראים בבירור. איזה יופי.
הזמן חולף במהירות, השעה מתאחרת, ולפני עוד דרך של 19 קילומטר. אני נאלץ לקום מרבצי, לשנס מותניים ולהתחיל בצעידה הארוכה. רוב השביל עובר רחוק למדי משפת המכתש, כך שלא רואים את הנוף, ולכן אני משתדל להגביר קצב. לאחר כמה קילומטרים הדרך חוזרת לשפת המצוק, הנוף מתגלה, וההליכה הופכת מעניינת הרבה יותר. מאחר שמדובר בנתיב ג'יפים פופולרי, כלי רכב רבים חולפים על פני, נהגיהם מנופפים לי בידיהם לשלום, ואחד מהם עוצר, מביט בי בחמלה ושואל אם אני צריך משהו. אני ממלא ממנו מים ולוגם קפה חם בכוס חד פעמית שמנדב לי הנהג האדיב.
 |
פיסול מדברי, יש חיה כזאת?
האנטנות, הבתים של מצפה רמון וסימני חיים אחרים נגלים לי לאט לאט. כשני קילומטרים לפני היישוב אני מגיע לפארק לפיסול מדברי הצופה למכתש, שבו מוצגים פסלים סביבתיים גדולים שמורכבים בדרך כלל מסלעים ענקיים. אחד מהם הוא הפסל "מסלול המראה" של עזרא אוריון, אחד הפַּסלים המזוהים ביותר עם פיסול מדברי. הפסלים אמורים ליצור דיאלוג עם נוף הקדומים של המכתש ולהשתלב בסביבתם כחלק בלתי נפרד ממנה, אבל אני קצת אמביוולנטי ותוהה אם אי אפשר לוותר עליהם.
פארק הפיסול מבהיר לי שסיימתי סוף סוף את ההליכה הארוכה, ואני שמח מאוד להגיע עם חשכה למצפה רמון, עיירה מדברית שממוקמת באחד הנופים המדהימים בארץ. מפליא הדבר שהיא עוד לא נעשתה יעד אטרקטיבי למגורים. כבר שנים שהעיר מחכה לפיתוח הגואל ולתנופה הגדולה שיבואו. לפני שנים רבות תכננתי עם חברים לרכוש וילה קטנה במחירים המצחיקים שהיו אז. כשאני נכנס לעיירה אני מצטער שלא עשיתי זאת.
|
תגובות פייסבוק