תפריט עמוד

רומא של העם

רומא של העם

הקסם של רומא מנוגד לזה של הערים האלגנטיות בצפון איטליה. יש בה אמנם ארמונות מפוארים, השרידים החשובים ביותר של הציווילזציה הרומאית וכנסיות מהיפות באיטליה, אבל כל אלה מתערבבים בשכונות צפופות, בפקקי תנועה, בשווקים סואנים ובהמולת חיים ארצית, רומא היתה ונשארה עירו של העם

באחת הסימטאות הצרות, השכיחות כל-כך בלב רומא, נשען אל קיר בית ישן פסל שיש חסר פנים, קטוע ידיים ורגליים. הרומאים מכירים אותו בשמו הפרטי בלבד, "פָאסקוִוינוֹ", וכך נקראת גם הפיאצה הקטנה שבה הוא עומד מזה מאות שנים, מוכה רוחות וגשם. הציב אותו כאן ב-1501 חשמן חובב אמנות בשם אוליביירו קאראפה, אבל כבר אז היה פאסקווינו שבע ימים: מקורו ביוון, במאה ה-3 לפני הספירה. האדריכל והפסל ברניני, מי שאחראי במידה לא מבוטלת לחזותה של רומא כפי שאנו מכירים אותה כיום, נהג לבוא לפיאצה הקטנה ולהתבונן בו שעות ארוכות; הוא טען שהטורסו השחוק הזה הוא הטוב בפסלים הקלאסיים שנותרו ברומא. אבל יש לפאסקווינו תכונה נוספת שמייחדת אותו בין אוצרותיה של העיר: הוא מכונה גם "הפסל המדבר".
כמו חמישה פסלים אחרים הפזורים ברחובות רומא – מאדאמה לוקרציה, הכוהן לואיג'י, הסבל מוויה לאטה, בבואינו ומארפוריו – פאסקווינו הפר פעמים רבות את דממת השיש, כדי לשמש פה לפשוטי העם. לא מדובר בנסים; רומא היא אמנם קריה קדושה, שמקפידה לטפח את פולחניה ואת אתרי העלייה לרגל שלה, אבל בניה האמיתיים היו מאז ומתמיד ציניקנים גדולים. אפילו לפטרון האהוב שלהם, במבינו ג'זו – בובת תינוק של המושיע בעדיי זהב ואבנים יקרות, ששולפים אותה מתיבתה פעם בשנה, בחג המולד – הם פונים בלי שמץ יראת כבוד, ונוהגים בו כמו שנוהגים בכל תינוק, בחיבה משועשעת. "הפסלים המדברים" אינם הופכים בחצות הלילה לאורקל וקולות מסתוריים לא בוקעים מבטנם: הם מבטאים את הלכי הרוח של בני העיר בעזרת כתובות לעגניות, אמנות שהיתה חביבה על הרומאים מאז ומתמיד. כתובות קיר מלפני אלפיים שנה נמצאו בין הריסות פומפיי, וברומא, בתקופת הרנסנס, היו משוררים אלמוניים, סאטיריקונים עממיים בעלי לשון גסה וחדה כתער, מפיצים את פרי עטם בעזרת פאסקווינו וחבריו. בחסות החשיכה היו מצמידים את יצירותיהם לחזה של "פסל מדבר", ולעת בוקר כבר היו אנשי רומא מתגודדים סביב ונהנים מכתב פלסתר פרוע נגד אפיפיור שנוא, גבירה שסירכה דרכיה, אציל חמסן או דיקטטור דורסני.
פאסקווינו, המפורסם שבפסלים אלה, נקרא על שמו של חייט אחד, שניהל עסק משגשג סמוך למקום שבו הוא עומד, במחצית השנייה של המאה ה-16. הוא סיפק סחורה לחצר האפיפיור, הביא משם שפע רכילות עסיסית ותוך כדי עבודת המחט שילחו הוא ושוליותיו את לשונם בריבון ובחצרניו. כעבור זמן התחילו ברומא לייחס כל ביקורת שהוטחה בשררה לפאסקווינו החייט, ואחרי מותו קראו את שמו על הפסל והמשיכו במסורת בכתב. הסיפור הונצח באותה תקופה גם בספר פופולרי של דיאלוגים בין מארפוריו אל הנהר, פאסקווינו, לוקרציה – בעלת בתים בעלת גוף שופע, ששמה נקרא על טורסו של האלה יונו בכיכר ונציה, הסבל נושא החבית – ראש גילדת הסבלים של רומא במאה ה-16, שמשמש כמזרקה על קיר בית ברחוב צדדי ליד ויה דל קורסו, ואחרים.
"הפסלים המדברים" היו מקור לסאטירה פוליטית שנונה והטילו מורא כזה על שליטי רומא, האפיפיורים והאצילים, שלא פעם עמדו בסכנת השמדה. בין שונאיהם הגדולים היה האפיפיור הקנאי אדריאנוס ה-6, שהשתכנע לא לזרוק את פאסקווינו למימי הטיבר רק לאחר שיועציו הזהירו אותו כי "פאסקווינו, כמו הצפרדעים, יקרקר עוד יותר חזק מתחת למים". אפילו מוסוליני לא ניצל מלעגם של הפסלים: בזמן המלחמה הכושלת שניהל באתיופיה, כדי להחזיר לאיטליה את התואר "אימפריה", הפכו עול המסים הכבד והקיצוצים אפילו את הלחם ברומא לעיסה בלתי ניתנת לעיכול. כמה רומאים חזרו אז לשיטה הישנה כדי לעקוף את הצנזורה בעיתונים וברדיו, והבהירו את דעתם על שאיפותיו של הרודן הפאשיסטי לכתר של אימפרטור במכתם שתלו על פסלו של יוליוס קיסר. זו לשונו:
"קיסר!
אתה יש'ך בטן מברזל
אז ת'לחם של האימפריה תוכל לעכל".
פרסומו של פאסקווינו פרץ גם את גבולות איטליה: המלה האנגלית שפירושה אימרה סאטירית – 'PASQUINADE' – נגזרה משמו.

הסנאט, העם והעיר
רומא היתה ונשארה עירו של ה"פופולו" – העם. זה קסמה, קסם אחר וכמעט מנוגד לזה של הערים האלגנטיות שמצפון, בירות טוסקנה, ונטו ואמיליה רומאנה. יש בה אומנם ארמונות מפוארים, שכיות חמדה אמנותיות, השרידים החשובים ביותר של הציוויליזציה הרומית וכנסיות מהיפות באיטליה, אבל כל אלה מתערבבים בשכונות צפופות אוכלוסין, פקקי תנועה, שווקים סואנים והמולת חיים ארצית. וכך היה תמיד: ברומא של תקופת האימפריה חיו הפאטריצים והפלבאים זה לצד זה, באותם רבעים, לפעמים אפילו באותו בניין. היו אצילים שהעדיפו להתרחק מהמולת הכרך לחווילות פרטיות בפרבר יוקרתי, על מדרונות גבעת הפאלאטין או מחוץ לעיר; אבל מי שאהב את החיים האורבניים מצא לו מעון במרכז.
ה- URBS – הכרך הרומאי העתיק – היה מטרופולין עצום גם בקנה מידה מודרני, ומספר תושביו הגיע, על-פי הערכות מפליגות, לארבעה מיליון, ועל פי הערכות צנועות יותר לקצת יותר ממיליון נפש. עד היום מהווים הפארקים ואתרי ההריסות רחבי הידיים של הפורומים, המרחצאות, התיאטראות והשווקים הרומיים את השטחים הפתוחים בעיר, וביניהם משתרע "המרכז ההיסטורי": מבוך של רחובות צרים, עקלקלים וצפופים, שנפתחים מדי פעם במפתיע לכיכר או רחבה. כזו היתה גם רומא העתיקה, שכללה רק מספר זעום יחסית של "דומוס", בתים פרטיים – 1,797 בתקופת שיא האימפריה – לעומת 46,602 "אינסולה", בתי דירות ענקיים, שרבים מהם התנשאו לגובה חמש ושש קומות.
בעלי הממון שכרו בסכומי עתק את הקומה התחתונה של ה"אינסולה" היוקרתיים יותר, ודלי העם הצטופפו למעלה, עניים יותר מקומה לקומה. בבניינים אחרים היתה קומת הקרקע מושכרת למחסנים, בתי מלאכה וחנויות. גם בימי הביניים והרנסנס בנו משפחות האצולה את בתיהן בלב העיר, ולעיתים השכירו את הקומה התחתונה לחנויות. הקומה האמצעית – שמכונה עד היום "פיאנו נובילה", הקומה האצילה – שימשה את השועים, ולקומות מעל נדחקו הקרובים העניים, משרתים ואוכלי לחם חסד מכל המינים. ברומא לא התפתחה חלוקה לרבעים של עשירים ועניים עד תחילת המאה הנוכחית.
הלשון האיטלקית אינה מכירה כמעט בהבדלי מעמדות, ולעומת זאת היא משתנה מן הקצה אל הקצה בפיהם של בני מחוזות שונים ואפילו כפרים שונים באותו מחוז. למעשה, רק הפיורנטינים – בני פירנצה – דוברים איטלקית צחה. העגה הרומאית היא גירסה וולגארית, נבחנית וקטועת מלים של האיטלקית. בדרכה הקשה היא מיטיבה לבטא את רוחם של דובריה: זלזול בשררה, לשון עוקצנית ומשתלחת, תפיסת חיים סטואית והומור חסר רחמים.
את תהילתה של בירת העולם העתיק שרות לא רק החורבות המפוארות שלה, אלא גם מכסי הביוב ברחובות, שעליהם מוטבעות האותיות "SPQR" – חותמת השלטון הרומי, "הסנאט, העם והעיר של רומא". אלה ראשי התיבות שבהם משתמשת עדיין עיריית רומא, שמשרדיה הראשיים ממוקמים על גבעת הקפיטול. יש מי שמזדעזע מזה שעירייה כושלת, כורעת תחת מנגנון בירוקרטי מנופח, שלא מצליחה אפילו להתמודד עם מצוקת התנועה הכאוטית, יושבת במקום בו הוכרעו פעם גורלות העולם כולו. אבל גם הקיסרים האלוהיים התמודדו עם אותן בעיות עצמן בעירם, וגם הם לא יכלו להן. פקקי התנועה האינסופיים, החונקים את רומא בת ימינו ומאיימים להוציא את תושביה מדעתם, מררו את חיי הרומאים לפני יותר מאלפיים שנה. אחד הצווים החשובים שהוציא יוליוס קיסר להסדרת חיי הכרך אסר על תנועת עגלות ומרכבות בשעות היום; הצו הציל אומנם את ההמונים שהציפו את הרחובות בכל שעות האור מדריסה – אבל הרס לחלקם את שנת הלילה. מרדת החשיכה שעטו גלגלי עגלות הספקים, הקבלנים ובעלי המלאכה לתוך העיר וממנה בזרם בלתי פוסק.
ה"אינסולה", שחלקם התנשאו על סביבותיהם כמו גורדי שחקים אימתניים, נבנו מקירות דקים ועל יסודות רעועים, ועמדו תדיר בפני סכנת התמוטטות בגלל היחס המעוות בין גובהם ליסודותיהם. תושבי רומא הסכינו לסכנה והתרגלו לרעש הבניינים הקורסים מאליהם, או נהרסים בצו עירוני, כחלק משגרת היומיום. גם שריפות היו עניין שבשגרה, אם כי רק לעתים נדירות הגיעו לממדים מפלצתיים כמו הדליקה היזומה של נירון. גורם נוסף למפולת הבניינים התכופה היה שחיתות הקבלנים, שחסכו בחומרי בנייה וגרפו לכיסם כספים על החשבון. שערוריות מסוג זה בדיוק נחשפות דרך קבע ברפובליקה האיטלקית המודרנית, שבה מהווה ענף הבנייה את אחד ממקורות ההכנסה הראשיים של המאפיה; חבליה הדרומיים של איטליה מתכסים ללא הרף בפטריות בטון מכוערות, מטות ליפול, שנבנו במשך שנים רבות על בסיס רמאות, שוחד ושחיתות פוליטית.

פרלמנט בלי כבוד
הצדק, מעיר אחד מגיבורי "סאטיריקון" של פטרוניוס, אינו אלא סחורה הנמכרת בשוק, והשופט היושב בבית הדין מושחת. כשאנקולפיו מציע לאשילטו ידידו לפנות לחוק כדי להשיב לו גלימה שנגנבה ממנו, שואל אשילטו:
"מה ערכם של החוקים, במקום בו הכסף מושל
והעוני לא יכול לנחול נצחון?"
אי-סדר, שחיתות ובירוקרטיה הם שלושת השמות הנרדפים של רומא באיטליה. שלושתם מלווים אותה עוד מימי הזוהר שלה, כאשר היתה מרכז העולם ומערכת החוקים, אמנות הבנייה, דרכיה הסלולות ומובילי המים שלה נחשבו לאות ומופת של ציוויליזציה.
רומא המודרנית היא בירת הפוליטיקה האיטלקית, ואפילו חצרות הקיסרים לא היו מתביישות בשערוריות ובמזימות האפלות שמאכלסות את מסדרונות השלטון שלה. במין סדר מחזורי מסתורי צצות כאן שוב ושוב אותן פרשיות היסטוריות של טרור פוליטי מימין ומשמאל, מזימות עתיקות לתפוס את השלטון, תאי מחתרת של הבונים החופשיים, בוסים של המאפיה שבחשו בתיקי הממשלה ואילי הון בעלי עבר שחור או אדום; הכל דשים בהן וחוזרים אליהן, מחפשים שוב ושוב את ה"קומפלוטו" הגדול – אותה מזימה קוסמית שממנה מסתעף הכל. אמנות זו הגיעה לשיאה במבצע הטיהור "ידיים נקיות", שבמהלכו חשפה מערכת המשפט את כל השכבה השלטת בקלונה וחיסלה למעשה את המפלגות ששלטו באיטליה חמישים שנה.
אבל יחסו של העם האיטלקי לשלטון טבוע מראש בחותם של אנרכיה: הפוליטיקאים, יגיד לך כל איש ברחוב, הם חבורת גנבים עם רשיון שצריך להתחמק עד כמה שאפשר מפגיעתם הרעה; אף אחד לא מצפה מהם לשום דבר, מלבד תועלת אישית. הפאשיזם, שניסה להכניע את התפיסה האנרכית הזו, בנה את קרית הממשלה שלו על גבעה בעיבורי רומא, בפרבר חדש שנקרא EUR: שם הקים בניטו מוסוליני שורת מבני ציבור שגיבים, מורמים מעם, גבעת קפיטול חדשה משיש לבן. את הקשתות היפהפיות שלה אפשר לראות מרחוק, מתנשאות לצד הדרך משדה התעופה פיומיצ'ינו לרומא. אבל הקריה של מוסוליני עומדת ריקה, מושלמת וקרה כמו הכיכרות בציוריו של ג'ורג'ו דה-קיריקו. ואילו בניין הפרלמנט האיטלקי עומד באמצע העיר, בפיאצה מונטהצ'יטוריו, כשרק שתיים שלוש מדרגות מפרידות בינו לבין הכיכר, ותחת חלונותיו משתרכת התנועה הסואנת ברחוב הראשי, ויה דל קורסו.
שום דבר לא חוצץ בין הפרלמנט לבין האוטובוסים, שיירות המכוניות הפקוקות שהסתננו בניגוד לכל האיסורים לתוך המרכז ההיסטורי, הויג'ילי (שוטרי התנועה) הנואשים, קבוצות תיירים שבאו לצלם את האובליסק הניצב בלב הכיכר, ובאי בית הקולנוע, החנויות והמסעדות שממוקמים מעברה השני. כשויה דל קורסו נחסם לתנועה ותהלוכת מפגינים צועדת בו – אירוע שחוזר על עצמו בכל שני וחמישי – בבית הנבחרים שומעים היטב את הצעקות. זהו, צריך לזכור, הפרלמנט שקיבל למושביו ההדורים את כוכבת הפורנו ההונגריה צ'יצ'ולינה, כחברה מן המניין; עוד הוכחה לשוויון הנפש המוחלט השורר כאן כלפי חיבורים בין קודש וחול, בשר ורוח, מדיניות ומין.
כך גם הארכיטקטורה של רומא: אתה יכול לצעוד בסימטה ישנה, בין ריחות בישול כבד וכבסים תלויים לייבוש, לחצות קרן רחוב ולצנוח בלב ההמולה הצבעונית של קאמפו די-פיורי, שהוא שוק הירקות, הדגים והפרחים העתיק ביותר ברומא. הדוכנים מלאים בכל טוב, הרוכלים צועקים במלוא הגרון, בתי הקפה והחנויות מסביב לכיכר הומים בערב רב של עקרות בית ובטלנים; במרכז, מוסתר כמעט לגמרי מאחורי ארגזי הסחורות והסחבות שתלו עליו התגרנים, עומד פסלו של ג'ורדנו ברונו, הנזיר הכופר שנשרף כאן על המוקד בשנת 1600. ואז, כשאתה חותר לעבר בית הקפה בעברו השני של הקאמפו, אתה מוצא את עצמך מגיח ללא שום התראה ישר לתוך הכיכר המעודנת, היפה והאלגנטית ביותר ברומא: פיאצה פארנזה. מולך נשקף ארמונה של משפחת הנסיכים הרומאית פארנזה, היום בניין השגרירות הצרפתית, שאת קומותיו העליונות עיצב מיכלאנג'לו עצמו; משני צידי הכיכר, בתוך אגני בהט ענקיים שהובאו ממצרים, מפכים מים בזרם חרישי מתוך חבצלות אבן, סמלם של הפארנזה ושל בית המלוכה הצרפתי; ואם זו שעת ערב, הכל מואר בתאורה מכושפת – אחת האמנויות שרשויות רומא הביאו לכלל שלמות.

הברברים
"בני רומא היו חסרי כל רגישות ליופיה של האמנות", כותב אדוארד גיבון בפרק הסיום של ספרו, "דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית"; וכוונתו כמובן לא לבני העם הנערץ עליו, אלא ל"אספסוף הנבער" שתפס את מקומו לאחר שהעיר ירדה מגדולתה. גיבון, אותו אוהב מושבע של הציוויליזציה שעברה מן העולם, התבונן ברומאים בני זמנו בתערובת של בוז וטינה. אפילו יצירות האמנות המופלאות של הרנסנס, הכיכרות והארמונות שהוסיפו ליופיה של רומא לא ציננו את כעסו עליהם: "את היופי וההדר של העיר המודרנית" – הוא כותב – '"ניתן לייחס לשחיתות השלטון, ולהשפעת האמונה התפלה".
נוסעים ותיירים, שפקדו את העיר במשך מאות שנים, הזדעזעו שוב ושוב משוויון הנפש שבו מתייחסים בני המקום לשרידי הגדולה של עברם. גיבון מספר על פסל עצום של פומפיוס, שהתגלה תחת קיר מפריד בין שני בתים והפך עילה לתביעה משפטית. בזוועה כנה מתאר גיבון את פסק הדין: השופט, כשלמה בשעתו, פסק שהראש יופרד מגוף הפסל כדי לספק את שני הבעלים, ורק התערבותו של האפיפיור "הצילה את הגיבור הרומי מידיהם של בני ארצו הברברים". מאגיסטר גרגוריוס, צליין שהגיע לרומא במאה ה-12 וכתב חיבור על "נפלאות העיר רומי", מספר על הפנתיאון ש"תאוות הרכוש המוגזמת ותאוות הזהב של העם הרומי גרמו לגירוד הזהב ולהשחתת המקדש של אליו". אבל מגרדי הזהב היו אבירי הכנסייה הנוצרית, שניתצו באופן שיטתי רבות מנפלאות רומא העתיקה, יצירות אמנות אלוהיות, מקדשים ופסלים, והשתמשו בחומרים יקרי הערך כדי לפאר את כנסיותיהם וארמונותיהם. אליהם חברו החצרנים והאצילים שחמסו את האוצרות. על אחת ממשפחות האצולה האלה, הברבריני, טבע פאסקווינו את האימרה: "מה שלא שדדו הברברים, גזלו הברבריני".
הפנתיאון, מקדש כל האלים שהקים הקיסר אדריאנוס, הוא גולת הכותרת של רומא, שיא של יופי ושלמות ארכיטקטונית עוצרי נשימה; מיכלאנג'לו ניסה להעתיק את כיפתו בתכנון שלו לכנסיית סן פטרוס ולא עלה בידו להשתוות אליו. זהו המבנה הרומי היחיד בעיר שניצל מחורבן ושרד בשלמותו, מפני שהוקדש ככנסייה למריה הקדושה. אבל גם מריה לא מנעה מהרומאים להפוך את הפורטיקו של הפנתיאון והכיכר שלפניו לשוק דגים, ולתקוע את תומכות הדוכנים שלהם בעמודי השיש הכבירים שלו. יחד עם זה, כל מי שביקר ברומא ולא הלך לראות את ה"רוטונדה" (העגולה) – כך כינו את המבנה – נחשב לאידיוט גמור.
הרומאים מסתכלים בחיוך סלחני על ה"ברברים" שבאים מאנגליה או מגרמניה ועומדים הלומי התפעלות מול ההיסטוריה. הם עצמם גדלו בחצר גרוטאות ענקית, ששרידי תרבויות שגיבות מתגוללים בה כמו זבל, והם פיתחו כלפי ההיסטוריה יחס אירוני מסויים. פעם, בבית המשפחה של מכר רומאי בעיר אורבייטו, הוזמנו לרדת למרתף – ששימש, כך הסבירו לנו, כמרתף יינות עוד בתקופת אבות המשפחה האטרוסקים. ירדנו עוד ועוד מדרגות עקלקלות לתוך בטן האדמה, כשהקירות הופכים טחובים ועתיקים יותר מקומה לקומה. פה ושם עמדו כדים שבורים, חלקי פסלים וכתובות באבן. במישורת הלפני אחרונה עצרנו, מתפעמים, לפני טורסו יפה מפוסל בשיש. המארח קלט את מבטינו, הסתכל בנו בהפתעה ובעט בקצה רגלו בפסל. "זה?" – אמר לנו בבוז – "זה סתם, זה מהמאה השניה אחרי הספירה". ואז הוביל אותנו הלאה, לעתיקות האמיתיות, האטרוסקיות, ואל גולת הכותרת של הביקור: היין המובחר שלו.

בשבח הבטלה
רומא של הקיסרים היתה העיר היחידה בעולם שהיקנתה לאזרחיה את הזכות ליהנות מלחם חינם למשך כל ימי חייהם. מדי חודש חילק המוסד המקודש של האלה אנונה, אלת האספקה, קצבת לחם לכל דורש ושום קיסר לא העז, גם בימים קשים, להפר את החוק הזה. על-פי נתונים של היסטוריונים בני התקופה, נראה שבימי השיא של האימפריה קיבלו בין ארבע מאות לשש מאות אלף אזרחים, כמעט מחצית האוכלוסייה, קיצבת לחם חודשית; וללחם נוספו השעשועים. הקיסרים התעלו זה על זה בנסיונותיהם לספק יותר שעשועים, יותר זמן, ביותר כסף; להמציא מופעים מפתיעים וגרנדיוזיים יותר מקודמיהם; להביא את ההנאה הדקדנטית ממוות ומעשי אכזריות לשיאים שלא נודעו קודם.
הצורך לחדש ולהפתיע בכל מחיר הניע את תעשיית הבידור העצומה של רומא. ובדומה למפיקי הטלוויזיה באמריקה, גילו מפיקי המופעים בקולוסיאום שמצוקותיהם של אנשים אמיתיים מרתקות יותר מכשרון המשחק של שחקנים מקצועיים.
החל מאותו רגע שבו גזלו מהעם הרומאי את המשטר הרפובליקני וכפו עליו דיקטטורה, נאלצו הקיסרים הרומים להסיח את דעתם של האזרחים מהגזילה. מלבד כ-150,000 מובטלים קבועים שישבו בחיבוק ידיים, בילו גם תושביה העובדים של העיר, חברי גילדות המלאכה למיניהן, קרוב למחצית השנה בבטלה: במאות הראשונה והשנייה לספירה היה ברומא יום חופש כמעט על כל יום עבודה בשנה. מספר ימי החגיגות הרשמיות, בצרוף החגיגות הספונטניות שהכריז כל קיסר להאדרת שמו, המשחקים השונים בזירה, המרוצים והשעשועים ההמוניים, שסופקו בחינם לאזרחי העיר, הגיע גם למאתיים יום בשנה.
מוסד נוסף של חיי הבטלה היה מסורת ה"קליינט": כמעט כל אדם ברומא, מלבד הקיסר, היה קליינט של מישהו מעליו, משמע – בן חסות. הקליינטים העניים קיבלו קיצבה או מזון מהפטרון שלהם, והעשירים – טובות הנאה, משרות, וכל מה שמקופל במושג החשוב ביותר, עד היום, בחברה האיטלקית: "קשרים". אבל אם היום משקיעים מאמצים גדולים בשמירת ה"קשרים" מתחת לשולחן, החברה הרומית הקיסרית ניפנפה בהם בראש חוצות, ללא צביעות מיותרת. המטלה הראשונה של כל קליינט, מיד אחרי שהשכים בבוקר, היתה להתייצב אצל הפטרון ולהפגין נוכחות. אלה שהיו בעצמם פטרונים קיבלו את הקליינטים שלהם, ואחר-כך ציוו להוביל אותם באלונקה לביקור אצל הפטרון שמעליהם; והיו גם קליינטים שהתרוצצו בין כמה פטרונים. קבלת הפנים לקליינטים היתה חובה חברתית, ונערכה מדי יום.
כל זה מעורר שאלה אחת גדולה: מי, אם כך, הניע את גלגלי האימפריה האדירה, שהמטרופולין הרומאי עמד בראשה? גם אם לוקחים את המון העבדים העצום שעמד לשירותה של רומא, השאלה עומדת בעינה. אבל זה סוד שאין לו פתרון, מסתורי כמו מה שחווה כל מבקר באיטליה בת זמננו: כשהוא נתקל בבירוקרטיה שאין דומה לה, באנדרלמוסיה הפוליטית והכלכלית וברוח הבטלה והאנרכיה האיטלקית, הוא עומד משתאה ואינו יכול בשום אופן לקשר בין אלה לבין ההישגים התרבותיים, הטכנולוגיים והאמנותיים שמדינה זו עצמה מפיקה מתוכה.
משקר מי שאומר שאלה האחרונים מקורם בצפון איטליה, ואילו הרעות החולות כולן באות מהדרום; התרבות העשירה הזו, כל מה שהוא רוחה של איטליה, לא יכול היה להתקיים בלי הדרום; ורומא היא לב ליבו של הסוד.

 למידע נוסף על רומא>>

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות