ראשית הצילום בארץ ישראל

ב-19 באוגוסט 1839, כך נהוג לומר, הומצא הצילום. כבר בדצמבר אותה שנה, במהלך ביקורם של הצייר הוראס ורנה ואחיינו פרדריק גופיל פיסקה בארץ, צולמה ארץ ישראל, ובפרט ירושלים, נצרת ועכו. מאז צולמה הארץ ללא הרף. היו בה, בארץ הנתונה בשלטון העותמאנים, דברים רבים שיכולים למשוך את דמיונם של הבאים אליה: בניינים, אוכלוסייה, אתרים מקודשים, נופים, ובעיקר עבר נכבד שהנוסעים האירופים לא יכלו שלא לראות אותו חי וקיים בעת ביקורם.
במהלך המאה ה־19 ביקרו בארץ עשרות צלמים מקצועיים ומאות צלמים חובבים. בין הצלמים היו מחשובי הצלמים בעולם, כמו קאמפ וסלצמן, רוברטסון וביאטו, פרית ובדפורד. תצלומי ארץ ישראל במאה ה־19, כפי שמציין החוקר ישעיהו ניר, ייצגו את הראייה הנוצרית־אירופית של הארץ, ראייה שנועדה להאדיר את דימויה התנ"כי, המזרחי והעתיק. הצלמים נעו בדרך כלל בדרכים הראשיות, היו מלווים במלווים שכירים וצילמו אתרים ששיווקם היה מובטח מחוץ לארץ.

כשני עשורים לאחר המצאת הצילום הופיעו בארץ צלמים מקומיים, כמעט כולם נוצרים, ובהם ארמנים ויהודים מומרים. הצלמים היהודים, שהחלו לפעול בראשית המאה העשרים, צילמו את הקהילות שבאו מהן: איש העלייה השנייה יעקב בן דב צילם את היישוב הציוני החדש; צדוק באסאן, דור שלישי בירושלים, צילם את היישוב הישן ואת העדה החרדית; צבי אורון ארושקס, איש הגדודים הערביים, עבד בשביל החוגים הציוניים, אבל התפרנס מצילום לבריטים; ואברהם סוסקין תיעד את ימיה הראשונים של תל אביב.

חיפה בראשיתה. צילום של בונפיס משנת 1875

הצילום המוקדם של ארץ ישראל, לדברי ניר, ממזג את יסודות הצילום האירופי עם ארץ קולוניאלית, עם ארץ הקודש הקתולית והפרוטסטנטית, עם ארץ היהודים שהחלו לשוב אליה ועם ארץ שיש בה אוכלוסייה מגוונת: ערבית נוצרית, ערבית מוסלמית, דרוזית, ארמנית, שומרונית ויהודית. הרבגוניות היא שעושה את צילום ארץ ישראל בתקופה העותמאנית מורכב ויפה כל כך.

נזיר אתיופי בדיר א-סולטן. צילום של אחד מצלמי המושבה האמריקאית בירושלים מראשית המאה העשרים

יהודים בירושלים, שנות השישים של המאה ה–19. צילום של סמל ה' פיליפס מהאגודה הבריטית לקידום המחקר המדעי של א"י

עכו. הדפס על פי צילום של גופיל פיסקה, מצילומיה הראשונים של ארץ ישראל, 1839

הצילומים בכתבה באדיבות הוצאת אריאל