תפריט עמוד

קמרון – להציל את הקופים

לחות בלתי נסבלת, שיחים דוקרניים, חרקים עוקצים - כל אלה היו מנת חלקם של הישראלים שפינו שבילים בג'ונגל בקמרון. אבל תחושת הסיפוק השכיחה הכל: בשטח שפינו קמה מכלאה לגורי קופים יתומים. במדינה שבה בשר קופים נחשב למעדן - זהו הישג לא קטן

רעש של מסור מכני נשמע ביער והצטרף אל שירת הציפורים ואל זמזום החרקים. אני מרימה ענף כבד וזורקת אותו הצדה, מביטה בבן זוגי. הוא מנסר גזע עץ גדול, זיעה נוטפת ממצחו, שבבי נסורת ניתזים ומכסים את פניו. עידן ואורן עומדים לידו ומוסיפים שמן למסור הגדול. שאר חברי המשלחת מפוזרים ביער, מפלסים את השביל בעזרת מצ'טות. אני מועכת חרק בלתי מזוהה שהתמקם לו על עפעף העין שלי, מוציאה קוץ טורדני מהמכנסיים, בודקת שעיטם התינוק ישן בנחת במנשא שעלי ומסירה את כפפות העבודה. אני מסתכלת שוב בעץ, שגובהו כשלושים מטרים, מנסה לחשב לאיזה צד יקרוס. דנדן מנסר בנחישות, ואני סומכת עליו – לפי נטיית העץ הוא יתמוטט ממני והלאה. "עץ נופל", שואג דנדן, ולפתע אני רואה את אשר, אחד מחברי המשלחת, מגיח מתוך היער בדיוק בכיוון שהעץ עומד ליפול בו. אני מחסירה פעימה. אשר לא מודע לסכנה, מאושר שמצא אותנו לאחר שהלך לאיבוד ביער. אני צועקת ומסמנת לו לזוז. מאוחר מדי: שקט, ומיד אחריו רעש מחריש אוזניים. העץ נופל, שובר בדרכו ענפים של עצים שכנים ושיחים. כל היער רועד, אבק ועלים מתעופפים, ומתוכם מגיח אשר, מחייך.

שימפנזה צעיר משתעשע במתקן שהקימו עבור הקופים

טלילה מבקשת עזרה
טלילה כתבה לנו שהיא זקוקה לעזרה בגידור ארבעים דונם ביער כדי להקים שם מכלאה לגורילות צעירות שאמותיהן ניצודו לבשר. צריך לגייס תרומות כדי לקנות גדר חשמלית, היא פירטה, וצריך לעזור בפינוי השטח שבו תוקם הגדר – ארבעה שבילים באורך מאתיים מטרים כל אחד, שמקיפים את החלקה. פינוי שביל ביער טרופי אינו מבצע פשוט: יש לכרות עצים בגובה של עשרים עד ארבעים מטרים, לפנות את הגזעים הכרותים ולנקות את השטח מענפים ומשיחים קוצניים, וכל זאת מבלי להשתמש בכלים כבדים, שכן טלילה מבקשת למזער את הפגיעה ביער ככל האפשר.

את טלילה סיוון הכרתי בעת שעבדתי במקלט לגורילות, שימפנזים וקופים אחרים בלימבה (Limbe) שבקמרון שמונה שנים לפני כן. באותה תקופה חלקו טלילה ובן זוגה אבי את ביתם עם גורת שימפנזים שאמה ניצודה למאכל. היא זכתה לשם שמש וגדלה כתינוקת אדם חכמה ומפונקת. סיפרתי לטלילה על גן החיות ביאונדה (Yaoundé), ויחד לקחנו את שמש לשם כדי שתסתובב עם בני מינה. למראה שימפנזים בני גילה צרחה שמש מהתרגשות, והביקורים בגן החיות הפכו יום-יומיים. בעקבות השתלבותה של הגורה בחברת השימפנזים האחרים התנדבה טלילה בארגון שתומך בגן החיות, קרן סיוע לחיות בר בקמרון (Cameroon Wildlife Aid Fund). בשנת 2002 היא ובעלה קיבלו עליהם את האחריות המלאה לארגון, שהוקם שש שנים קודם לכן. בניהולם של השניים הפך גן החיות ממקום עלוב שבו הקופים חיים בכלובים קטנים, ללא מחסה וללא תזונה מתאימה, לגן חיות מרווח ומנוהל היטב. זאת ועוד, הם הקימו גם מקלט לגורילות ושימפנזים ביער מפו (Mefou), במרחק של כשעה נסיעה מיאונדה.

אף שהחוק בקמרון אוסר על ציד קופים, אכילה של בשר קופים היא דבר מקובל. לשון גורילה, למשל, נחשבת למעדן. במדינה שבה אנשי הרשויות רגילים לראות בשר שימפנזה בצלחת, רווחת הקופים או נושאים של תיירות אקולוגית אינם עומדים על סדר היום. הגורילות והשימפנזים שניצודו מגיעים לשווקים כשהתינוקות עדיין צמודים לאמותיהם המתות – בשר של גורילה מיניקה נחשב מעדן, והוא יקר יותר. אחרי שחוו את הטראומה ולעתים אף נפצעו, התינוקות משווקים כחיות מחמד. אם טלילה או מתנדבים מהארגון מצליחים לגלות בזמן את הגורים שהגיעו לשוק של יאונדה, הם מביאים אותם למקלט ביער או לגן החיות. הגורים באים לשם במצב קשה נפשית וגופנית, חולים ורעבים למגע ולאהבה. מיד עם הגיעם מוצמד להם מטפל אישי שעוזר לשקם אותם, ועם הזמן הם מצטרפים לקבוצה המתאימה להם.

עיטם (עם אבא דנדן, מאחור) פוגש את הגונון שגר בבית של טלילה

המקלט ביער מפו הוא יחיד מסוגו בקמרון ובאפריקה המשוונית בכלל. הוא משתרע על עשרות דונמים של יער חצי בתולי, מוקף בגדר חשמלית, ושם שימפנזים וגורילות חוזרים לחיות עם בני מינם ובני גילם, חיים בריאים ומאושרים עד כמה שאפשר. אי אפשר להחזירם לטבע, שכן בקמרון אין יערות מוגנים, ובכל מקום תרחף מעליהם סכנת ציד או כריתת היער.

אופק ואשל מגלות את סודות היער
בקיץ 2005 התארגנה משלחת ישראלית לקמרון כדי לעזור בהקמת מכלאה חדשה לגורי גורילות. המשלחת כללה 21 אנשים, בהם שלושת הילדים שלנו: אופק בת החמש, אשל בת השלוש ועיטם, שהיה אז בן ארבעה חודשים. הייתי עייפה מהלידה ומארבעה חודשים של חוסר שינה, אבל הידיעה שאחזור לראות גורילות ביער הזרימה בי כוחות חדשים. ההכנות לנסיעה כללו שיחות עם חברי המשלחת על התנאים המצפים לנו: שינה באוהלים, בישול בשטח, שירותים ומקלחות שדה, הרבה יתושים ומחלות, עבודה פיזית קשה, 95 אחוזי לחות. אספנו תרומות וקנינו טוריות, כפפות, מסורים, שמנים ופילטרים למסורים, תרופות ואבקות חלב לגורילות, חבלים ורשתות דיג לבניית מתקני שעשועים לשימפנזים, קסדות, מגפיים, מצ'טות, מזמרות ועוד – בסך הכל מאות קילוגרמים של ציוד. גם את הילדים הכנו למשימה: תפרנו לעיטם כובע עם כילה כדי שלא ייעקץ, לקחנו את הבנות לקבל חיסונים, הכרנו להן את חברי המשלחת, ארזנו ביחד, קנינו איתן מתנות למקומיים והסברנו להן כמה חשוב ללבוש בגדים ארוכים כדי שלא ייעקצו ויחלו במלריה.

מיד עם בואנו ליער מפו יצאנו לבדוק את השטח. כבר במבט ראשון היה ברור שלא יהיה קל: עצים עבותים עם שורשי תמיכה ושורשי לחות, עצים שיש להם יחסי גומלין עם נמלים עוקצות, מטפסים קוצניים, ערמות של עלים וענפים קוצניים על קרקעית היער, והכל עטוף בלחות מעיקה ובעננים של חרקים טורדניים. לפנות שבילים בתוך כל הערבוביה הזאת – ועוד בשבועיים העומדים לרשותנו – זה נראה כמשימה בלתי אפשרית.

דנדן ניהל את כריתת העצים. למדנו לנחש לאיזה כיוון העץ יקרוס ולתפוס מחסה כשנשמעת הצעקה "עץ נופל". העץ שנופל מפיל עמו ענפים ועצים קטנים יותר, ולפעמים קן של נמלים קורס עם העץ, ואז כולם מתגרדים בטירוף ושולפים מגופם נמלים ענקיות בצירוף קללה עסיסית. אחרי הנפילה כורתים את העץ לגזעים קטנים, ואותם יש לגרור אל מחוץ לשטח המכלאה, עם הענפים, המטפסים והשיחים יחד. ההתקדמות היתה אטית ומפרכת. חזרנו מהעבודה ביער רעבים ונוטפים זיעה מעורבת בלכלוך ובחרקים מחוצים.

אוהל סיירים גדול ביער הפך להיות הבית שלנו למשך שבועיים, ואוהל נוסף שימש מטבח וחדר שיחה. את הגנרטור שפעל כמה שעות בכל יום ניצלנו כדי להטעין סוללות ולקרר מצרכים. פעם ביום יצאה משלחת לכפר הקרוב כדי לשאוב מי שתייה מהבאר. סדר היום שלנו כלל ארוחת בוקר קלה, יציאה ליער לעבודה, הפסקה לארוחת צהריים ולטיפול במסורים, המשך העבודה ביער וחזרה למחנה בשש, כשמחשיך; ארוחת ערב גדולה ומזינה ואחריה כיבוי אורות בשמונה, כשהגנרטור כבה. ואז שיחות וצחוקים לאור עששיות, סיפורים לבנות ושינה.

מאהל המשלחת. בכל ערב כובד הגנרטור, וחשכה ירדה על המחנה

הבנות השתלבו בין חברי המשלחת ובכל פעם אימצו לעצמן הורים חדשים. הן טיילו ביער ומצאו מציאוֹת רבות ומפתיעות: מרבה רגליים ענקי, זחלים צבעוניים, חרקים מוזרים, פטריות ופירות, חלזונות עצומים. אלא שההליכה ביער היתה קשה, ענפים בולטים ועצים כרותים היוו מכשולים, ואשל מצאה עצמה לא אחת שרועה על הקרקע. לכן העדיפה להישאר במחנה ולעזור בהכנת האוכל. כשחזרתי מהעבודה ביער מצאתי אותה לרוב נחה בערסל, מספרת לעצמה סיפורים או משחקת עם הדברים החדשים שמצאה. קמרון תיזכר לאשל כמדינה שבה הצליחה בפעם הראשונה בחייה לגעת בפרפר.

אופק היתה עצמאית יותר. היא מצאה לעצמה חברים מקומיים בכפר, עזרה לטלילה לאסוף פירות לקופים ופינקה את מרשל – גוּנוֹן לבן-אף שגר בביתם של טלילה ואבי. עיטם התינוק היה צמוד אלי במנשא בזמן שניסרתי עצים והרמתי בולי עץ גדולים. הייתי צריכה לוודא שנמלים וחרקים אחרים לא יעקצו אותו, וכשהינקתי אותו ביער הזעתי כפליים בגלל החום שהוא ואני ייצרנו. אחר הצהריים נשארתי במחנה. בזמן שעיטם שיחק מתחת לכילה שלו, אני ניקיתי את המסורים, הכנתי אוכל לקבוצה, טיילתי עם הבנות ביער, בניתי מתקני שעשועים לקופים, רחצתי את הילדים במקלחת שדה מאולתרת, ואפילו מצאתי זמן שקט כדי לשבת מול הגורילות והשימפנזים.

דנדן פוגש את דנדן
באחד הימים הגיע למקלט הקופים גור של גוּנוֹן לבן-שפה שנמצא בעיר. טלילה אימצה אותו לחיקה, עטפה אותו בבד והלכה לחפש אבקת חלב מתאימה. גודלו היה כגודל כף יד אדם. בערב נכנסה טלילה לאוהל עם הקוף עטוף בחיתול קטנטן וסיפרה לנו שהחליטה לקרוא לו דנדן, מזכרת מהמשלחת הישראלית. דנדן הקטן הסתכל בנו בעיניים פעורות וינק בהנאה חלב.

ערב אחד נשמעו קולות לא מוכרים. אל היער בא רכב ועליו שני כלובים גדולים, שמתוכם בקעו צרחות קורעות לב. אלה היו גורי שימפנזים שציידים הרגו את הוריהם. טלילה מיהרה להצמיד אליהם שתי מטפלות שישהו איתם באזור מבודד ביער. הקופים החדשים צריכים לשהות בהסגר של כמה חודשים, כדי לוודא שאינם נושאים נגיפים של מחלות מידבקות. קופי אדם ובני אדם נדבקים באותם וירוסים וחיידקים, אבל מחלות שאנו מחוסנים בפניהם באופן טבעי עלולות להיות קטלנית אצל שימפנזים שמעולם לא נחשפו אליהן, ולכן חברי המשלחת שלנו לא הורשו לגעת בקופים. בשנת 2002 מתו 90 אחוזים מאוכלוסיית גורילות השפלה המערבית בצפון קונגו ממחלת האבולה שהועברה מהמקומיים.

העבודה ביער התקדמה היטב, ועכשיו, כדי להגיע לאזור העבודה, יכולנו ללכת בשבילים הפתוחים שהכשרנו. ככל שעבר הזמן נעשינו יעילים ומתוזמנים היטב. עבודה שתוכננה לעשרה ימים הסתיימה בתוך שבוע. המטפלים המקומיים נדהמו מיכולת העבודה של הלבנים העדינים שהגיעו ליער שלהם, ואנחנו היינו גאים ומלאי סיפוק. ידענו שהעזרה שלנו היא רק טיפה בים של בעיות וצרות: ציידים ואוכלי בשר קופים, כריתת יערות גשם, הרס של בתי גידול, גורילות שגורלן נחרץ. ובכל זאת יש הרבה אושר בידיעה שתרמנו כמיטב יכולתנו למען עתיד טוב יותר לגורילות.

לקריאה נוספת:

התנדבות במקלט פרימטים בקמרון
קמרון – התנדבות במקלט פרימטים
יערות הגשם בקמרון הולכים ונעלמים, חברות העצים יעילות מתמיד, אנשי השבטים אובדי עצות, ציידי הקופים חוגגים והסחר בגורי גורילות ובאיברים נמשך. במקלט ייחודי לפרימטים ניסה צוות קטן של מתנדבים לתת סיכוי לפיצ'ו, ניינגו וחיות אחרות


קמרון, בארצו של טרזן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    כתבות מקמרון

    ממלכת באפוט בקמרון
    ממלכת באפוט בקמרון

    קמרון אמנם מוגדרת רשמית כרפובליקה נשיאותית, אך עד היום מתקיימות בה עשרות ממלכות מסורתיות. לפני שישים שנה ביקר במקום הסופר ג'ראלד דארל, ואת הרפתקאותיו תיאר בספרו "חברברי הסוונה". דנדן בולוטין פרע חוב ילדות ישן ונסע לפגוש את הפון ...

    קמרון – התנדבות במקלט פרימטים
    קמרון – התנדבות במקלט פרימטים

    יערות הגשם בקמרון הולכים ונעלמים, חברות העצים יעילות מתמיד, אנשי השבטים אובדי עצות, ציידי הקופים חוגגים והסחר בגורי גורילות ובאיברים נמשך. במקלט ייחודי לפרימטים ניסה צוות קטן של מתנדבים לתת סיכוי לפיצ'ו, ניינגו וחיות אחרות

    קמרון: החוויה האפריקאית
    קמרון: החוויה האפריקאית

    יש משפחות שנולדו לחוות את העולם כולו. משפחת בולוטין למשל כבר נסעה עם פעוטות לאזור החוג האנטארקטי והארקטי. לא מזמן הם טסו שוב לקמרון שבמערב אפריקה לטייל בין מלכים ומלכות ולהציל גורילות. הכתבה שתגרום לכם להגדיר את הגבולות ...