תפריט עמוד

בעקבות גרסיה מרקס לקרטחנה, קולומביה

בעקבות גרסיה מרקס לקרטחנה, קולומביה

מסע בקולומביה לביתו של גרסיה מרקס בקרטחנה עובר במקומות ובנופים שכמו לקוחים מיצירתו של הסופר הגדול. צור שיזף נסע לפגוש את מרקס, ושוחח איתו על אמריקה הדרומית כיום, על זהות לטינו־אמריקנית ועל יצירותיו האחרונות

גבריאל גרסיה מרקס – 6 במרץ 1927 – 17 באפריל 2014

מנהל בית המלון ישב במבוא לחצר הרבועה, מביט בטלוויזיה ששידרה את ההכנות לקרנבל המתקרב, משגיח על מקרר הבירות ועל התיירים הצעירים שישבו ליד שולחנות בחצר, שותים בירה קולומביאנית, נחבאים מהחום הכבד, מפלרטטים עם התוכים שהשמיעו נאצות וצרחו בעליזות ירוקה. "הוא גר כאן קרוב", אמר מנהל בית המלון. "בעיר העתיקה של קרטחנה, מול מלון…"

פחות מעשר דקות הליכה. עצרתי ליד סוחטת מיץ התפוזים, עברתי ליד דוכני גבינה לבנה מותכת, צולי נקניקיות ואיברים פנימיים, מוכרי סוויצֶ'ה, מזחים שבצידם עוגנות הספינות המגיעות מטורבו, מברנקייה ומסנטה מרתה.

סנטה מרתה, קולומביה, מרחק ארבע שעות נסיעה מזרחה באוטובוס מקרטחנה, נמצאת רק שעתיים נסיעה מאַראקָטָקָה – מקום הולדתו של גבריאל גרסיה מארקס – או ממַקוֹנְדוֹ, שנולדה בספר הגדול שלו,  "מאה שנים של בדידות". מקונדו היא המקום שאליו נדדה משפחת בואנדיה, כאן נולדו הבנים, יצאו למלחמות ומהפכות, גילו את הקרח, כרתו ברית עם משפחת מארקס, בזו לכנסייה ולשלטון, התאהבו, רקדו, התהוללו, חירבנו, הרגו, נהרגו, נעשקו על ידי חברת הבננות האמריקנית. הספר הוא "טור דה פורס" – מופע ראווה של איש אחד כל־יודע, הכותב בכשרון שופע.

"מאה שנים של בדידות" היא אחת היצירות החשובות, לא רק בגלל הפנטזיה, אלא בעיקר משום שמארקס, שכתב את הספר ב־1967, מתאר את חולייהָ של המדינה בלי לנקוט עמדה; הצבא הנגוע ב"עגבת המשמעת העיוורת", הטֶבח המוכחש על ידי השלטונות, הדמיון בין השחיתויות של פוליטיקאים מהמפלגות השונות, אפסותה של הכנסייה, הקפיטליזם המביא את קללת האפליה והניצול; הארוטיות, התאוותנות, הגרגרנות העולה על גדותיה; ההרס המשמיד, הג'ונגלי.

מארקס: "האלימות השחיתה את כל שכבות החברה, אבל בכל זאת, יש פה אנשים"
צילום: שאול שוורץ

לרגע נעתקה הנשימה
לצד הסירות בקַַרְטָחֶנָה עמדו דוכני מיצי הפירות. פפאיה, אננס, בננה, מרקוּיה – עגבניות עץ טחונות, המרוסקות עם קרח וחלב בכוסות נחושת גבוהות. מצד אחד, המפרץ החודר ומקיף את האי של קַַרְטָחֶנָה, ומהצד השני, המגדלים העגולים, שיני החומה, התותחים שלא עצרו את שודדי הים האנגלים מלכבוש ולבזוז את העיר, שאין דומה לה בשום מקום אחר באמריקה הדרומית ומעטות יש כמוה.

"העיר האצילית וההרואית קַַרְטָחֶנָה דה אינדיאס, שהיתה כמה פעמים בירת המשנים למלכים, ובשירים היללוה כאחת הערים היפות שבעולם, אינה עוד אפילו צל של מה שהיתה לפנים. תשעה מצורים צבאיים הוטלו עליה מן היבשה ומן הים, ופעמים אחדות בזזו אותה שודדי־ים וגנרלים, אבל שום אסון לא החריב והֵשם אותה יותר מקרבות מלחמת העצמאות ומן המלחמות בין הפלגים לאחריה… לא היה אפשר ליישב את התהילה עם הצחנה העולה מן הביובים הפתוחים. הגנרל נאנח ולחש למונטייה על אוזנו: 'כמה ביוקר עלתה לנו העצמאות החראית הזאת!'" ("גנרל במבוך", עמ' 132־133, מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת).

רציתי טינטו – קפה. מוכרי הטינטו עומדים בקרנות הרחובות או עוברים על פתחי המלונות הזולים, נושאים איתם תיבת עץ ובה שלושה או ארבעה תרמוסים וכוסות פלסטיק חד־פעמיות בגדלים שונים. הטינטו – כמו הקוקאין, יופיין של המולטיות, הידידות המיידית, האלימות ושפע הפירות – הוא קולומביה.

הים היה חשוך, ואורות קלושים דלקו על הספינות שפרקו או טענו משאות – בקבוקי שתייה, מצ'טות, שקי אורז, חביות דלק – לפני הפלגה של יום עד שלושה לאורך החוף הקריבי של צפון קולומביה. החומות היו מוארות. נכנסתי אל כיכר השעון דרך השער המזרחי של העיר. פנימה, לתוך הסמטאות. קירות צהובים ואדומים, חום רך, פסטל, מרפסות מעוטרות, חלונות עם כרכובים, גגות רעפים, מרזבים, עציצים.

עיר פלאית. לרגע נעתקה הנשימה; אימתו של גבריאל גרסיה מארקס, כשאיים לפני כמה שנים פאבלו אסקובר, ברון הסמים המת של מֶדֶיִִין, שיטמון חמש טונות של חומר נפץ בקַַרְטָחֶנָה ויהפוך אותה לגל הריסות. עצם האיום הברברי להרוס עיר יפה כל כך מעורר רעד. עשר בלילה. צעדתי ברחובות הריקים. בשונה ממקומות אחרים בקולומביה – בוגוטה, קאלי או ברנקייה – ברחובות קַַרְטָחֶנָה יכול אדם להלך בביטחון יחסי גם בשעת לילה.

בבוקר, אחרי שמוכר הטינטו מזג לי משקה מעשב לימון תמורת חמישים סנטאווס, יצאתי לעיר. בכיכר ישב בוליבאר על "פאלומו בלאנקו", הסוס שנשא אותו במלחמות העצמאות הדרום־אמריקניות, חרבו מידלדלת בנדן. לעגה של ההיסטוריה. רשעותם של האנשים. צריך היה לחלוף דור וצריך היה להרוג את המשחרר, כדי שיוענק לו הכבוד. האיש שהמציא את אמריקה הדרומית העצמאית, החולם שראה את היבשת כמקשה אחת, נזנח ומת דחוי ובודד בזרועות המאהבת הנאמנה היחידה, לבוש בגדים נקיים של אחד מאחרוני אוהביו על החוף בסנטה מרתה.

"'קח אותי במקומו', אמר לו הגנרל. 'אני מבטיח לך שתרוויח יותר כסף אם תציג אותי בכלוב בתורת הכסיל הגדול ביותר בהיסטוריה'" (שם, עמ' 78).
ב"גנרל במבוך" (1989) מגיע גבריאל גרסיה מארקס לשיא בכוח השחזור ההיסטורי שלו, במלים שהוא שם בפיו של בוליבאר בעת מסעו האחרון, לאחר שהמדינה האמריקנית המאוחדת מפטגוניה בדרום ועד אמריקה מתפרקת לעיניו לשורה של תככים, בגידות ומדינות קטנות יותר;  '"לעזאזל', נאנח. 'איך אצא מן המבוך הזה!'" (שם, עמ' 202).

קרנבל בברנקייה וליקוי חמה
קבענו פגישה ליום חמישי, שבו עמד להיות ליקוי החמה הגדול.
"מתי אתה רוצה לבוא?" שאל מארקס.
"בחמישה ל־12 הליקוי", עניתי.
"אה", הוא אמר, "אני לא מאמין באמונות התפלות האלו".
"הוא [בוליבאר] ליגלג על האגדה, כדרך שליגלג על כל מה שהיה בו אבק של אמונה במה שלמעלה מגדר הטבע" (שם, עמ' 78).
"אני עובד כרגיל", אמר מארקס, "כמה זמן אתה חושב שתצטרך? שעתיים? זה מספיק זמן לכתוב ספר…"
"לפחות שניים, אם קוראים לך סימנון", אמרתי, והוא צחק.

נשאר זמן לנסוע לקרנבל שבברנקייה, הנמל ועיר התעשייה של החוף הקריבי. האוטובוסים הבין־עירוניים שנוסעים לברנקייה ולסנטה מרתה גדולים ודמויי חללית, וברובם מכשירי טלוויזיה המשדרים סרטי וידיאו אלימים. הכביש מתפתל בין הכפרים, עובר בנוף של סוואנה טרופית. עצי בומביציאה, הפֶלו בוראצ'ו – "העץ השיכור", על שום גזעו הנפוח ונוף הענפים הקטן – עמדו בין חוות של בקר, שרעה בעשב הגבוה.

מיזוג האוויר הקל על החום הלח שעמד על פני הארץ הירוקה. בצפון קולומביה יש רק מקום אחד שבו אפשר להימלט מהחום התמידי – סיירה נוואדה; גוש ההר המתנשא מעל סנטה מרתה ואַראקָטָקָה. מצידו הדרומי של הגוש, בעמק טרופי לח וחם, נמצאת ויאדפור; המקום שאליו נהרו צוותי הטלוויזיה לראות את ליקוי החמה. האוטובוס עצר על הכביש הראשי, רחוק ממרכז העיר.

קרנבל קולומביאני! קמח על המכוניות ועל ראשי האנשים. מסכות, תחפושות. נהג מונית הסיע אותי אל העיר. ברחוב הראשי שליד האיצטדיון התנהלה התהלוכה. מוכרי גלידה, נקניקיות, קוקוס, מיץ, בירה. ליד ברים רקדו חוגגים. התהלוכה היתה קטנה, והריקודים לא היו השתוללות. ברנקייה חגגה רק בחלקה. זה אינו הקרנבל הברזילאי הגדול, שמכלה את העיר למשך ארבעה ימים. חום אחר הצהריים כבד; האור דעך.

בשעת צהריים עמדו בקַרְטָחֶנָה אנשים עם משקפי שמש כסופים והביטו בירח המכסה את השמש. אור מוזר, אפור מתכתי, כמו לפנות ערב, ירד על העיר לפני הצהריים. פתאום אפשר לשבת לכמה דקות על ספסל לא מוצל במרכז הרחבה שמול מוכרי ממתקי הקוקוס. נערות צעירות התיישבו לידי ופיטפטו בעליזות. קסמי הארץ.

החום היה עדיין כבד כשהקפתי את חומת העיר המוּרית, על שפת אחד ממפרציה של קַַרְטָחֶנָה. חצי־אי הנכנס לתוך ים קריבי חום. על שיני החומה, ליד המגדלים, על התותחים העגולים, ישבו זוגות נאהבים.

חצי כדור שיצא מדעתו
אחר הצהריים הלכתי לבית של מארקס. זה היה פשוט מאוד. האנשים ברחוב ידעו היכן הבית. מבחוץ, בצל חומת אבן גבוהה מטויחת בצבע חול, עמד שומר מזוין. איזה איש הוא מארקס? מה עושה ההצלחה לאנשים? מה עושים המעמד, הפרסום והכוח הכלכלי?

ב"ידיעה על חטיפה" (1996) מארקס כואב, מדויק ואוהב. פה הוא התקדם אל שלב נוסף באמנותו הספרותית. ב"מאה שנים של בדידות" תיאר את הארץ כפי שהיא: פלאית, שטופה באמונות הבל, קרועה וחיה בנואשוּת בתוך תאוותיה מזילות הזרע והחרא. ב"גנרל במבוך" חיפש מארקס את הסיבות למצבה של היבשת, כישלון סוער של 150 שנה. "אמריקה היא חצי הכדור שיצא מדעתו" (שם, עמ' 60). ועם זאת, יש מקום אחד שבו קיימת יבשת אחת – בשפה, בתרבות. ויש מקום אחד שבו כל דוברי הספרדית נפגשים בו – הספרות.

אם ב"גנרל במבוך" תיאר מארקס את הסיבות לכשלונה של אמריקה הלטינית כיבשת שאינה ראויה לאנשים ולרעיונות גדולים, ב"ידיעה על חטיפה" הוא מנסה להציל את קולומביה ממה שקורה עכשיו – כתיבה אקטואלית שמנסה לזעזע, לפני שהכל מתפרק. מארקס משמש צינור, אינו מתערב בשטף האירועים, מכוון את הזרימה כדי לחשוף את שבירותה של החברה הקולומביאנית. זו הפעם הראשונה שהוא עוזב את הנופים של קולומביה הקריבית שבין קרטחנה לאראקטקה, ברנקייה, סנטה מרתה ורִיוֹאָצ'ה שעל גבול ונצואלה.

השומר פתח את הדלת לחצר הפנימית, ומנהל הבית הוביל אותי במדרגות לקומה הראשונה, שבה ניצב שולחן במסדרון פתוח המביט אל הים. אשה מבוגרת לבושה היטב עלתה במדרגות, מעיפה בי מבט. סוכנת הבית הובילה אותי לחדר גדול ששולחן כתיבה כבד מצידו האחד ומולו חלון ומרפסת המשקיפים אל הים. מארקס נכנס לחדר. הוא לבש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו ונעל נעלי התעמלות. הוא חייך, ושנינו ביקשנו מים מסוכנת הבית. ציינתי את יופיו של הבית.

"שנים של עבודה קשה, כל יום משמונה עד שתיים". הוא ענה מיד, ללא חיוך.
וכישרון…
"עבודה. אני סופר ועיתונאי".
עיתונאי?
"ודאי", אמר מארקס בטון נעלב, והוציא מאחד המדפים הארוכים עמוסי הספרים ארבעה כרכים כבדים של מאמרים, שכתב בארבעים שנים של עבודה עיתונאית.

"ידיעה על חטיפה" הוא מארג של ראיונות עיתונאיים עם כוח של מספר, הטווה הכל לסיפור. ומה אנחנו דורשים ממספר? שנאמין לו. "אין הבדל, בעיני, בין עיתונות לספרות", אמר, "אני סופר, נובליסט ועיתונאי. החלק העיתונאי שלי עצום, בכרך הזה יש 623 עמודים, ובזה 691. עבורי, זו אותה עבודה. והשוני היחיד הוא ביחס למציאות. הסיפורים עולים כנשים ללא פנים. זוהי תרבות עממית. אין לי שיטה אקדמית, הכל הוא תרבות עממית, ובקולומביה מותר הכל".

שאלתי את מארקס מה רצה להשיג ב"ידיעה על חטיפה". "כתבתי את זה בהקדמה", ענה, "יש הרבה דברים משותפים באמריקה הלטינית, אלא שלכל מדינה מאפיינים משלה, ולכל פרובינציה ורחוב יש אופי ייחודי. 'ידיעה על חטיפה' היא מראָה מיקרוסקופית ופנימית, ובמובן זה, הספר הוא על קולומביה. זה לא דומה למה שקורה במדינות אחרות.

"המבקרים אמרו שקולומביאנים שקראו את הספר השתנו, אלא שטבע המדינה לא ישתנה. בקולומביה צריך לשנות את היסוד, והיסוד הוא החינוך. פה מדברים על דמוקרטיה, אבל הדבר הראשון הוא החינוך. החליפו נשיאים, חוקה, ואת החינוך הקלאסי והדכאני לא החליפו. זה חינוך שנמצא לגמרי מחוץ למציאות. המדינה הזו חיה במאה שעברה. קולומביה היא מדינה אלימה ביסודותיה; האלימות השחיתה את כל שכבות החברה, אבל בכל זאת, יש פה אנשים".

 

רובע מדיה לונה. בשונה ממקומות אחרים בקולומביה – בוגוטה, קאלי או ברנקייה – ברחובות קרטחנה יכול אדם להלך בביטחון יחסי גם בשעת לילה | צילום: שאול שוורץ

 

כתיבה – הסם החזק ביותר
עברנו לדבר על סמים. "ידיעה על חטיפה" הוא הטיפול הספרותי הישיר הראשון בסחר הסמים הקולומביאני; התייחסות לנפשות הפועלות, לא להילה ולרומנטיקה, לא לעצם ההברחה ולמסחר, אלא ציור מערכת הכוחות החשופים וההרסניים המטלטלת את קולומביה ומקרינה על כל מרכז אמריקה, עד ארצות־הברית.

איזה כוח בקולומביה חזק יותר? מי עשיר יותר? שליש מהמדינה נשלט על ידי קבוצות גרילה; מאבק שהתחיל באידיאלים הפך לקשר סימביוטי עם רשתות הסמים. התקשורת האשימה את הנשיא  סמפר, כי נבחר בסיוע של שישה מיליון דולר מקרטל הסמים של קאלי. ראשי מדינות מסרבים להיפגש איתו. אין אפשרות לעבור בין קולומביה לפנמה במעבר דריאן (המעבר היבשתי היחיד בין שתי המדינות). רצח ושנאת תקשורת, מערבית ומקומית. חיסול אנשי שלטון ואוהדי חוק בכל מקום. שפע נשק. עולם של יערות גשם, סירות נהר מהירות, סירות דייגים תמימות, איים, מטוסים קלים, כסף וקוקאין.

"גם מריחואנה היא סם", אומר מארקס בנחרצות, "רק בדרגה אחרת. למה קונים סם? כי רוצים שמחה. אין להם אפשרות אחרת. לא רק אנחנו, כל העולם. אני לא רוצה לעשן. כשאני כותב – זה הסם החזק ביותר – אני שמח. אבל עם כל חוסר הצדק, הסם קונה שמחה. וכדי לשמוח רוצחים, שודדים, משחיתים. זוהי דרך דו־כיוונית: השחיתות משחיתה. לקנות מריחואנה זה כמו הרואין. וההרואין מקרב את המוות. לכן, דבר ראשון,  צריך לשנות את תנאי החיים.

ארצות הברית יש 30 מיליון מכורים, אלא ששם המאפיה חזקה יותר והשחיתות בשלטון גדולה בהרבה מאשר בקולומביה. בקולומביה יש מרכזים גדולים של אלימות, אבל אחד החשובים שבהם הוא הפוליטיקה האמריקנית ויחסה לסמים. וזה מה שאמרתי לקלינטון. יש לו 30 מיליון מכורים, שיפתור את הבעיות אצלו. מה שמעודד את השוק זה לא הייצור, זו הצריכה. והצריכה היא בעיה חברתית. הפתרון הוא שינוי של תנאי החיים והחינוך. זה קשה, אבל זו בעיה איומה שיש לצעוק אותה בכל אמריקה הלטינית".

אזרח העיר הלטינו־אמריקנית
מארקס חילק את חייו בין מקסיקו לקולומביה. לפחות מחצית מהשנה הוא התגורר במקסיקו סיטי. שאלתי אותו על הזאפאטיסטים המכסיקנים, התנועה המהפכנית החשובה ביותר באמריקה הלטינית היום. "הזאפאטיסטים הם תוצאה של המצב החברתי־כלכלי של האינדיאנים בצ'יאפס", אמר. "אינטרסים לא מעטים מעורבים בזה, אבל יש סיכוי שיצליחו לשפר את התנאים שלהם".

סיפרתי לו על הבריגדה הבינלאומית שראיתי בצ'יאפס – אירופאים, דרום־אמריקנים ומרכז־אמריקנים, לא אינדיאנים, שמאורגנים כמחתרת מרקסיסטית. "ודאי", אמר מארקס, "המאבק בצ'יאפס הוא דגל המהפכה שלהם. קרלוס [פואנטס] מכיר היטב את מרקוס [מנהיג הזאפאטיסטים], אבל המצב שם רחוק מפתרון. האירופאים שוכחים כי האינדיאנים היו שם אלפיים שנים קודם. ואני אצטט לך את בוליבאר, שאמר לאירופאים: השאירו אותנו במנוחה. אני רוצה לחיות כדרום־אמריקני תרבותי ולא להרוג את האינדיאנים כמו האירופאים".

"'אין לי ספק שזו דעתך', לא הסתיר הגנרל נעימה אירונית. 'האירופאים סבורים שרק מה שאירופה ממציאה טוב לעולם כולו, וכל דבר אחר ראוי לבוז'" ("גנרל במבוך", עמ' 98).

למה רבים מהסופרים הלטינו־אמריקנים מתגוררים במקסיקו?
"מקסיקו, גם בזמנים הגרועים ביותר, היתה מקום טוב לתרבות. המדינה המקסיקנית תמיד הגנה על הסופרים; לא מכבוד, אלא מפחד. פחד ממה שיגידו על המכסיקנים עמים אחרים. זה דבר טבעי למכסיקו. ואלה שני הקטבים: ארגנטינה ומקסיקו. במשך שנים רבות היתה ארגנטינה מאוד אירופאית. מקסיקו היא מרכז התרבות העממית. אני גר במכסיקו שלושים שנה. יש לי ילדה מקסיקנית. אני לא מקסיקני ולא קולומביאני, אני אזרח העיר הענקית הלטינו־אמריקנית, שבתוכה אנחנו מחפשים את הזהויות שלנו".

והספרות הלטינו־אמריקנית?
"אנחנו לא בזמן שיא של הספרות, יש הרבה פרסומים בספרדית, ומהם רק מעט טובים. ובכלל, הזמן הזה אינו זמן טוב או רע, אלא פשוט לא זמן גדול לספרות".

מה זה זמן גדול?
"הרומנטיקנים. הנובלה הצפון־אמריקנית. בסוף המאה שעברה היה זמן גדול לספרות האנגלית והרוסית, עכשיו – כלום".

סיפרתי למארקס על שיחה שהיתה לי עם מריו אלברטו קררה, סופר ועיתונאי גוואטמלי. גם הוא חשב שעכשיו לא זמן מוצלח לספרות. קררה האשים את הטלוויזיה והמחשב.

"הטלוויזיה והמחשב לא שייכים", אמר מארקס. "הנובלה עולה ויורדת, היא לא תיעלם. הנובליסטים יהיו תמיד בליבה של הספרות. עבורי אין דבר טוב יותר מלקרוא  נובלה ולנסות להבין איך כותבים טוב יותר".

ואילו סופרים אתה אוהב?
"לרוב אין לי דעה, מכיוון שאם היתה לי, הייתי יכול לפגוע באחרים שלא הזכרתי; והזיכרון שלי לא כל כך רחב. יש רבים. לא כולם טובים, אבל יש רבים, ועל כולם נכתב הרבה. מילן קונדרה מצוין, אבל מחר יהיה לי שם אחר. אני אוהב את סלמאן רושדי, אבל אני לא מבין הכל. הוא הילד הנורא של האיסלאם. קראתי את 'פסוקי שטן', וזו חידה בעיני מה רוצים ממנו. מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לעצור את הרדיפה?"

ישראל? כשיהיה שלום
שאלתי את מארקס אם אפשר לצלם אותו. הוא חייך והסיר את המשקפיים שהרכיב בזמן השיחה.

למה אתה מסיר אותם?
"כי עם המשקפיים אני נראה כמו אינטלקטואל, ואני רוצה שתצלם אותי כסופר".

מה ההבדל?
"לאינטלקטואל יש דעה מוקדמת על העולם, וסופר ממציא כל פעם מחדש, אין לו מושג איך נראה העולם. כששוחחנו, שאלת אותי כמו אינטלקטואל, ועניתי לך ככזה, אבל אני מעדיף להיות סופר".

הטלפון צילצל. אשה מצדו השני של הקו. הוא לקח תיק עור, וירדנו אל מפלס החצר הפנימית. שלוש מכוניות בחנייה.

היית בישראל?
"לא. אבל יש לי הרבה חברים טובים בחלק ההוא של העולם".

ומתי תבוא לבקר?
"כשיהיה שלום".

"אף פעם", אמרתי, ומארקס חייך.

"'נעל את מגפיך ועזור לי לסיים את המלחמה המחוריינת הזאת'. כשאמר [הקולונל בואנדיה] את הדברים לא העלה על דעתו שנקל לפתוח במלחמה מלסיימה" ("מאה שנים של בדידות", עמ' 157).

"לאן אתה צריך?" שאל מארקס.
"המלון קרוב מאוד, באיזור כיכר השעון".
"אתה יודע איפה המלון שלו?" שאל מארקס את הנהג.
"כן, דון גבריאל", אמר הנהג. נכנסנו אל המושב האחורי ונסענו אל כיכר השעון. כשעצר הנהג ומארקס יצא לברך לשלום, עצר לידו איש והביט בו בחיוך אוהב. "דון גבריאל, בנה האהוב של קרחטנה!" אנשים הביטו מסביב וחייכו, מארקס חייך חיוך שהיו בו סיפוק ומבוכה. "שלח לי את מה שאתה כותב, אתה לא חייב כתובת, זה יגיע".

לקריאה נוספת:

מיין - בעקבות סטיבן קינג
מיין – בעקבות סטיבן קינג
דווקא בעיירות השלוות והרגועות של מדינת מיין בחר הסופר סטיבן קינג למקם את העלילות המזוויעות של ספריו. מ"הניצוץ" ועד "מיזרי" – מסע אל הצד האפל של המקום …
גיורא יהלום  | צילום: הראל סטנטון

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טרק אל העיר האבודה בקולומביה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות