תפריט עמוד

צפון קוריאה כמו שלא ראיתם מעולם

צפון קוריאה כמו שלא ראיתם מעולם

צפון קוריאה, המדינה המסוגרת בעולם, נפתחת לאט ובמשורה למבקרים מבחוץ, אבל התיירים שמגיעים מלווים בפיקוח הדוק ואינם מורשים לטייל בחופשיות או לצלם כאוות נפשם. הצלם משה שי החליט להציץ מעבר לחומות: מצויד במצלמה קטנה ובמיומנות של שנים הוא הצליח לצלם אתרים ואנשים כמו שלא ראינו קודם לכן. תיעוד נדיר

יש מקומות בעולם שאתה חולם עליהם ויודע שלא תגיע שם לעולם. ואז, כשמזדמנת האפשרות להגיע אליהם, איך אפשר לסרב? זה קרה לי עם וייטנאם ועם קובה כשרק נפתחו למבקרים מבחוץ, זה קרה עם דרום סודאן, כשהפכה למדינה נפרדת מסודאן. וזה קרה שוב לאחרונה: ישבתי בפגישה ועל הקיר ראיתי פוסטר של צפון קוריאה. התברר לי שאוכל לבקר שם. אמנם רק בלוויית מדריכים צמודים, אבל זה אפשרי. ברור שקפצתי על ההזדמנות.


למרות שאי אפשר להתסובב בחופשיות, קיוויתי לחזור עם כמה שיותר צילומים

לצפון קוריאה באתי עם כוונות ברורות: היא סקרנה אותי, רציתי לחזור עם כמה שיותר צילומים, ידעתי שאצטרך להתפשר על אטרקציות תיירותיות שנבחרו בקפידה. איך מצלמים במדינה שאסור לעשות את זה באופן חופשי ובלי מגבלות? בתחבולות. לפני הנסיעה קניתי מצלמה קטנה וממזרית, שנראתה חנונית כך שבבדיקות בכניסה למדינה לא יחשדו בה או בי, והשתקתי אותה כדי שלא ישמעו קליק כשאני מצלם. וככה, במשך שמונה ימים צילמתי רוב הזמן – מהמותן, בלי לכוון, בלי להסתכל דרך העדשה, אפילו בלי לשמוע את הצליל המוכר כל כך כשלוחצים על הכפתור. אין לי ספק שהמיומנות שלי כצלם עיתונות במשך שנים רבות עזרה לי מאוד. 


ברכבת התחתית בפיונגיאנג. הצפון קוריאנים לא יוצרים קשר עין עם זרים

לא פשוט לצלם בצפון קוריאה. בעצם, שום דבר לא פשוט שם. בכל נסיעה שלי לחו"ל, דבר ראשון שאני עושה זה לזרוק את המזוודה בחדר ולצאת לרחוב, לשתות בירה, לאכול משהו בבית קפה מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. קראתי לזה "לצאת עד גבול המאפרה". מעבר לזה, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.

פעוטות מנפנפים לשלום למבקרים. הכל מפוקח ומתוזמן 

ידעתי שאני נוסע למדינה שהולכת לעשות לי הצגה, שזה "טיול בלוף", וזה בעצם העניין של לטייל בצפון קוריאה, אבל אבל גם בתוך הבלוף הזה דולפים דברים. כשאני בא למקום כמו צפון קוריאה לא מעניין אותי נחל או גשר, מעניין אותי לראות את החיים מעבר להצגה, להציץ מעבר לחומות. ובאמת, הכל מפוקח ומתוזמן. לאורך כל השהות בצפון קוריאה אתה מלווה בשתי מדריכות, האחת בקדמת האוטובוס שמסבירה על האתרים שרואים בדרך, השנייה מאחור מפקחת על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. וכמובן שכל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות. אפילו הילדים הקטנים שעושים שלום כשעוברים ליד הגן שלהם מיומנים היטב.

הצבעוניות וההתנהלות בתחנת הרכבת התחתית תפסה לי את העין


ציור קיר ברכבת התחתית. לתיירים מראים רק שתי תחנות ייצוגיות


ולמרות המגבלות, היה מרתק. פיונגיאנג הבירה נראית טוב – נקייה ומצוחצחת, עם בניינים גבוהים, חנויות מעטות ומוניות. יש מעט מאוד מכוניות בכבישים, מעט מאוד רמזורים והרבה מאוד שוטרי תנועה. לגור בפיונגיאנג נחשב לצ'ופר שניתן למקורבי השלטון. הגעתי לצפון קוריאה ב-15 באפריל, בין השאר, כדי לראות את המצעד לכבוד יום ההולדת של "המנהיג הדגול", קים איל-סונג, אבי האומה, הבן גוריון וההרצל שלהם (וסבא של המנהיג הנוכחי, קום ג'ונג און). לדאבוני קיבלתי רק את שוליו של המצעד. אבל הרחובות היו מלאים באנשים לבושים בבגדים חגיגיים, אוחזים בפרחים מבד כדי לנופף ולהריע למנהיג. זאת היתה הזדמנות מצוינת לראות אותם מקרוב ובמיטבם. מעבר לנהר ראיתי שיירות של משאיות וטנקים באורך של קילומטרים מתכוננות למצעד, אבל לשם אסור היה לי להגיע.


פסלי ענק של קים איל סונג וקים ג'ונג איל. כל מי שמגיע לכאן, מקומי או תייר, חייב להניח זר פרחים ולקוד קידה


שוטר תנועה בפיונגיאנג. בעיר יש מעט מכוניות, מעט רמזורים והרבה מאוד שוטרי תנועה

ברגע שיוצאים מהעיר ונוסעים בין הכפרים הכבישים משובשים מאוד והחיים נראים עגמומיים, קודרים. בדרך רואים חקלאים שעובדים בשדות כמו לפני 200 שנה, חורשים עם שוורים, מראות של עוני ודלות. דיכוי העם ניכר לעין, הצפון קוריאנים נראים ממש נחמדים, אבל אסור להם לדבר עם זרים או אפילו ליצור קשר עין. ובכל מקום ששאלתי אם אפשר לצלם אמרו שזה שטח צבאי סגור.


אנשים מניפים פרחים אדומים מבד ודגלי מפלגה בחגיגות יום ההולדת למנהיג הדגול


המונים גודשים את הרחובות בחגיגות יום ההולדת למנהיג


משאית עם חיילים במצעד. בשום מקום אחר לא ראיתי חיילים במצעד מתקשרים בשמחה כזאת עם הקהל

חיילים צוהלים בטנקים במצעד 

נשים בבגדי חג בדרך לחגיגות יום ההולדת למנהיג

בלילות הרחובות חשוכים, הבתים מוארים במנורות של 40 וואט – המדריכה כמובן הסבירה שהסיבה לכך שזוהי מדינה ירוקה שלא מבזבזת חשמל. ביקרנו בכלבו גדול, שאפשר להחליף בו דולרים לכסף מקומי, החלפתי 50 דולר, קיבלתי ערמה של שטרות ויצאתי להסתובב ברחבי החנות. עליתי וירדתי בקומות השונות וכמה שלא ניסיתי, לא מצאתי אפילו דבר אחד לקנות. אחרי חצי שעה החלפתי את הכסף המקומי בחזרה לדולרים (באותו שער בדיוק). ברחובות אין דוכני אוכל, פה ושם יש קיוסק עם מעט מאוד מוצרים – קצת ופלים, מין במבה מקומית, שתייה וזהו. בשדה התעופה הבינלאומי, על לוח הטיסות מופיעות רק שתי טיסות במשך כל היום: אחת לבייג'ין והשנייה לשנחאי.

קו הרקיע של פיונגיאנג. מגורים בעיר הבירה נחשבים לצ'ופר הניתן למקורבים לשלטון


מחוץ לעיר הגדולה החיים נראים קודרים ומדכדכים

מסוג הנופים שהתייר לא אמור לצלם

בדרכים. מעט מכוניות, הרבה שוטרי תנועה

הכנתי את עצמי נפשית שאגיע למקומות שיכאב לי הלב שאני לא יכול לצלם בהם. אבל כמעט תמיד הצלחתי להחביא את המצלמה ולצלם במהירות. הייתי בצפון קוריאה במשך שמונה ימים ולא נמאס לי לרגע.


בקיוסקים יש רק מספר מצומצם מאוד של מוצרים למכירה


חיילים דרוכים באזור המפורז בין שתי הקוריאות 


משה שי מתחת לתמונת המנהיג. את המצלמה הרגילה החליף במצלמה אחרת, קטנה, שאפשר להסתיר בקלות

משה שי – צלם, מדריך טיולים ומרצה על המקומות בהם טייל. mosheshai5@gmail.com

 

האם היית ביעד הזה?

  • 12

    כן הייתי

  • 24

    לא, אבל מתכנן

  • 53

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות