תפריט עמוד

פרו – שפת האריגים העתיקים

כבר לפני שלושת אלפים שנה נוצרה בפרו "שפה" מופלאה: סמלים ועיטורים על גבי אריגים עתיקים שופכים אור על חיי היום-יום של תרבות עתיקת יומין – על יראת הכבוד שרחשו לדרקון – בורא הטבע ושליטו, לקונדור – סמל הפוריות, וללאמה – שומרת הנפטרים, המלווה אותם בדרכם האחרונה ל"עולם הפנימי התחתון".

עוד הרבה לפני בוא הספרדים בשנת 1532, התפתחה בפרו אחת התרבויות החשובות ביותר בעולם העתיק. כבר בשנת אלפיים לפסה"נ ייצרו הפרואנים הקדמונים חפצי אמנות מקירמיקה, זהב, כסף, נחושת, ארד, אבן ועץ; חפצים אלה הצטיינו באיכותם הטובה וזוכים להערצה עד עצם היום הזה. אולם אוצרותיה הייחודיים ביותר של פרו הם אריגיה המעולים. האורגים הפרואניים השתמשו כבר לפני אלפי שנים בכל שיטות האריגה וטכניקות הקישוט הידועות לנו היום.
הנושאים והסמלים שהופיעו בין השאר על גבי כלי קירמיקה, עבודות אבן, תכשיטים ואריגים – שימשו בעיקרם כאמצעי תקשורת חזותית בעת היעדר שיטת הכתב. הואיל והאריגים שימשו למטרות חברתיות ופולחניות-דתיות בנוסף לשימוש החילוני היום-יומי, שיקפו העיטורים והסמלים שהופיעו עליהם את חובותיהם הפולחניים והדתיים, את מכלול אמונותיהם וכן את פנתיאון אלי תרבויותיהם. האיקונוגרפיה של האריגים ביטאה את יראת הכבוד שרחש איש האנדים לכוחות הטבע האימתניים ואת מסירותו לאלים השולטים בכוחות אלה: בני משפחת החתוליים שיכלו לירח, הדרקון – בורא הטבע ושליטו, ועוד.
בחברה שנשענה על חקלאות כמקור עיקרי למחייתה, היה ייצוג נרחב למוטיבים שסימלו פוריות: אלים בדמות בני אנוש או חיות שהגנו על היבולים והעדרים, ציפורים כסמל לקציר ולשפע, נחשים דו-ראשיים שסימלו פריון והפומה כמספקת מזון.
אנשי פרו נאלצו להתמודד גם עם תופעת המוות והשתמשו בעיטורים כגון הלאמה כסמל לשומרי הנפטרים, המלווה אותם בדרכם האחרונה ודואג שדרך זו תהיה שלווה ובטוחה עד הגיעם ל"עולם הפנימי התחתון".
לא ברור עד כה מי יצר סמלים רבי-משמעויות אלה, אולם ידוע כי מלאכת האריגה בפרו נעשתה בידי נשים. הן שארגו את הבדים עבור בני העם ושליטיו וכן עבור המתים, והן שהפיצו ושימרו דמויות מטאפיסיות אלו המהוות תיעוד לעולמה הרוחני של תרבות פרו.

השתמרות האריגים
פרו נחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים: רצועת החוף הצרה, הרי האנדים ויערות העד הטרופיים במזרח. המקום היחיד בו נשתמרו האריגים הוא רצועת החוף המהווה מדבר אמיתי. צחיחותו המוחלטת של אזור זה נובעת משני גורמים המאפשרים את השתמרותם של הבדים: זרמי ההמבולט הקרים המאלצים את הרוחות הנושבות מהים בכיוון היבשה לשקע את לחותן בים; וכן תכולת המלחת הגבוהה שבקרקע.
בדומה למצרים העתיקה, נקברו המתים בפרו בעומק רב, ולצידם הושמו אף דברי מזון וחפצים שונים. תחילה הניחו את הגופה בתוך סל בתנוחה עוברית, ולאחר מכן עטפו אותה במספר שכבות של אריגים משובחים, ובין שכבה לשכבה הושמו דברי לבוש חדשים – מעטים, שכמיות (פונצ'ו) וחצאיות. לעיתים נהגו להוציא את הגופות החנוטות (מומיות) כדי להוסיף להן שכבה של ביגוד. מרבית האריגים הפרואניים האיכותיים המוכרים לנו כיום מקורם באתרי קבורה אלו.

תולדות האריגים הפרואניים
בדים פרימיטיביים, העשויים מסיבים צמחיים, הופיעו בפרו כבר בשחר התהוותה, בעוד שאת האריגים המשופרים מהתקופה הטרום-קירמית ניתן לשייך לאמצע האלף השלישי לפסה"נ. בדים אלו היו מכותנה, אותה גידלו כבר אז, והם נקלעו ביד ללא מכשירים. מאידך, בדים ארוגים ממש הופיעו רק בסביבות האלף השני לפסה"נ לאחר הכנסת ליץ (חוט שזור המעלה או מנמיך את השתי על הנול) בנולים. מכאן ואילך החלו להתפתח טכניקות אזוריות. בתחילה השתמשו בכותנה בלבד, ואילו לאחר מכן, בשנת 1000 לפסה"נ, אף בצמר.
האריגים הפכו למרכיב חשוב בחיי הקהילה, בספקם את צרכיה הבסיסיים ובשמשם למטרות שונות. שיטות האריגה שופרו עד כי בשנים 500-600 לפסה"נ הגיעו כמעט לידי שלימות. אריגי "פאראקאס" המפורסמים החלו להופיע, השימוש בסיבי צמר נפוץ בחוף הדרומי, ונראה כי התמסדו כל שיטות האריגה.
מראשית הספירה ועד ל-800 לסה"נ, ייצרו התרבויות האזוריות שבצפון ובדרום מגוון רחב של טקסטילים, אך רק אריגים מעטים שרדו מן הצפון. בתקופת האימפריה ההוארית (1200-800 לסה"נ) נוצרו אריגים יפים רבים, בעלי איכות גבוהה, אולם נשתמרו רק אלו מאזור החוף.
במהלך התקופה התיכונה המאוחרת (1430-1200 לסה"נ) ולאחר שקיעת האימפריה ההוארית, צצו באזור החוף תרבויות פזורות; הן ייצרו מספר רב של אריגים מעולים תוך שימוש במירב הטכניקות המוכרות. לקראת 1430 לסה"נ, הגיחו בני האינקה מרמות פרו וכבשו את מרבית אזור האנדים. לאחר מכן הם הקימו אימפריה רחבת מימדים ומאורגנת היטב. האריגים מתקופת האינקה היו מרשימים, אולם נפלו ברמתם מקודמיהם כתוצאה מהייצור ההמוני.
בואם של הספרדים לפרו בשנת 1532 השפיע על מסורת האריגה המקומית. האוכלוסיה דוכאה והושמדה ורק בנס השתמרו כמה ממסורות האריגה באנדים, שם הן בשימוש עד היום.

חשיבות האריגים בפרו
כיום נחשבים האריגים הפרואניים העתיקים לחפצי אמנות, אולם בעבר הם מילאו תפקיד מיוחד בחיי היומיום; דבר לא השתווה להם בחשיבותו, אפילו לא זהב. בפרו היו שני עיסוקים מרכזיים – חקלאות ואריגה; הבדים היוו אמצעי כלכלי רב חשיבות: ייצור כמויות עצומות של אריגים דרש הן את עיבודם של שטחי כותנה נרחבים והן גידול מספר רב של חיות ממשפחת הגמליים.
האריגים משמשים בדרך כלל כסות חמה באקלים קריר, אך בפרו הם מילאו תפקידים נוספים: באמצעותם שילמו הפרואנים את מיסיהם לשליט, והם השתמשו בהם באופן נרחב בסחר חליפין. חלק גדול מהכלכלה, כמו גם מספר פעילויות חברתיות ופוליטיות, נסבו סביב האריגים, במהלך אירועים פוליטיים, צבאיים, חברתיים או דתיים, נהגו הפרואנים להעניק, להחליף, להקריב או לשרוף אריגים כמנחה לכוהנים או למלכים.
האריגים בהם עטפו את גופותיהם החנוטות של המכובדים, שימשו בעיניהם כסגולה להבטחת מעברו של הנפטר על "העולם הפנימי התחתון". האריגים שימשו גם "זבחי תפילה" לאלים ולרוחות אשר נתבקשו לרסן את כוחות הטבע האימתניים ולהנחות את החיים. עיטורי האריגים מתארים סמלי פוריות שהיא כה חיונית לאספקת המזון, ומבטאים סגידה עמוקה לאלים ולכוחות היקום.

תהליכים באריגת הבדים
חומרי הגלם
שני חומרי הגלם העיקריים לייצור האריגים בפרו העתיקה היו הכותנה והצמר. גידול הכותנה החל באזור החוף עוד באלף השלישי לפסה"נ, וסימנים רבים לכך נתגלו בחפירות הארכיאולוגיות. הכותנה היא בדרך כלל לבנה, אולם ניתן למצוא אותה במספר גוונים טבעיים, מלבן ועד לחום אדמדם. קשה לצבוע את הכותנה בצבעים שהופקו מהטבע, פרט לכחול כהה וחום כהה.
את הצמר, מאידך, סיפקו החיות ממשפחת הגמליים: הלאמה, האלפאקה והויקוניה המאכלסות את הרי האנדים; צמר הלאמה הוא הגס ביותר וצמר הויקוניה – העדין ביותר, אולם השימוש בצמר האלפאקה היה הנפוץ ביותר. לצמר זה צבעים טבעיים בגוונים שונים, החל בלבן, גווני חום, וכלה באפור ושחור. צמר הויקוניה היה נדיר והוגבל לשימשם של בני האצולה. סיבי הצמר של משפחת הגמליים הינם חלקים, קשיחים ומבריקים והם נצבעים בקלות בצבעים טבעיים.

צבעים
האריגים הפרואניים שמרו על צבעיהם הנהדרים משך אלפי שנים. הצבעים שהופקו מצמחים היו הנפוצים ביותר, כמו גם מספר צבעים מינרליים וכאלה מן החי. ברם, שיטות הצביעה נותרו עלומות עד היום, ואף לא ברור אם נעשה שימוש במייצבי צבעים. את הכותנה צבעו במצבה הגולמי, לעיתים אף לפני הוצאת הזרעים מתוכה. את הצמר צבעו, בדרך כלל, אחרי הטוויה בחבילות של מטווה, ולעיתים אף לפני הטוויה.
צביעת האיקט, הנעשית על ידי אטימה של חלקי שתי או ערב או שניהם ביחד לפני האריגה, הופיעה בתקופות מאוחרות יותר, בעוד שצביעת "קשור וטבול" של אריגים מוגמרים החלה כבר בתקופת פאראקאס.

טוויה
אף כי הנשים הפרואניות השתמשו בכישורי-יד פשוטים (פלך), הן הצליחו לטוות את סיבי הכותה והצמר לחוט דק ביותר, בעל איכות גבוהה, עדין פי כמה מן החוטים הנטווים כיום באמצעות מכונות.
לטוויה שימשו מספר חפצים פשוטים: מקל מפוצל להחזקת החומר הגולמי, או מקל ישר ובו דיסקית או חוליה להאצת סיחרור הפלך. הטוות סובבו את הפלך באצבעות תוך שהן מושכות בעדינות את הסיבים ושוזרות אותם לחוט או למטווה, ממוללות ומפרידות את הקשרים שנוצרו כדי להשווה למטווה עובי אחיד. שיטה זו עדיין בשימוש כיום, והנשים הפרואניות טוות תוך כדי הליכה.

מכשירי אריגה
הפרואנים עשו שימוש בארבעה סוגי נולים:
1. נול המותניים – מכשיר האריגה הנפוץ בפרו הקדומה, מתקופת ההתגבשות ואילך, ונמצא עדיין בשימוש. מכשיר זה מורכב משני מוטות מקבילים, ביניהם מתחו את חוטי השתי. אחד המוטות חוזק בחבל לענף עץ או לקורה, בעוד המוט האחר הוצמד ברצועה למותני האורגת ואיפשר לה לשלוט במתח חוטי השתי על ידי תנועות גופה.
2. הנול האנכי – תלוי על קורה או ענף ומחוזק לרצפה.
3. הנול האופקי – עשוי ארבעה מקלות שקובעו בקרקע.
4. הנול הצר – לאריגת חגורות ואביזרים אחרים.
גודל האריגים השתנה בהתאם לאיכותם: בדים באריגת חיבור הבד הגיעו לאורך של 2 או 3 מטרים, בעוד שאריגים עדינים היו קטנים בהרבה. רוחבם בדרך כלל 70-60 ס"מ ואינו עולה על המרחק בו יכולה אישה להעביר בנוחיות את סליל החוטים מיד ליד. כדי ליצור יריעת בד רחבה מאד, היו נשים אחדות יושבות זו לצידה של זו ומעבירות את סליל חוטי הערב מיד ליד. על-ידי חרב או מוט אריגה, הן הפרידו את מסכת חוטי השתי ודחסו את חוטי הערב כלפי מטה. אריגים עדינים מסוימים היו צרים מאד, וכדי ליצור יריעה גדולה, נתפרו יחדיו מספר פיסות באימרות או באמצעות השחלה בקצות הלולאות של חוטי הערב. כמו כן השתמשו במחטים ככלי עזר לאריגה ולריקמה. המחטים, בעלות צורות ואורכים שונים, היו עשויות נחושת, זהב, קוצי קקטוס, עץ, עצמות דגים, או עצמות שקנאים.

השימוש באריגים בפרו העתיקה
ביגוד
אקלימה הקר של הרמה הגבוה והערפילים של רצועת החוף חייבו ביגוד חם. על כן נוצרו אריגים לביגוד יומיומי או חגיגי, או לשימוש בחבילות המומיות. בעוד שבגדי היומיום היו עשויים מכותנה פשוטה או מצמר ומעוטרים בשוילהם, הרי שהאריגים המשובחים ביותר נועדו לאירועים חגיגיים.
במשך אלפי השנים שקדמו לבואם של הספרדים, נותר הלבוש ללא שינוי מהותי, למעט גיוון מה שאפיין תקופות שונות. יעידו על כך האריגים מתקופת פאראקס המוקדמת, הציורים שעל הקירמיקה של המוצ'יקה, הבגדים שנתגלו באתרי הקבורה וכן הרישומים שניהלו הספרדים אודות בני האינקה.
גברים לבשו את הבגדים המהודרים יותר, והאצולה את היקרים ביותר. היו תלבושות מיוחדות לשליחים, כוהני דת וללוחמים.
תלבושת הגברים כללה חמישה פריטים:
– חולצה באורך הברך או קצרה יותר
– לבוש חלציים או חצאית, לכיסוי פלג הגוף התחתון
– מעטה המכסה את הגב ונקשר מלפנים
– כיסוי ראש צבעוני מאד, לפעמים רק רצועה או מצנפת
– חגורה סביב המותניים
בנוסף לכך תלו הגברים תיק על הכתף כתחליף לכיסים. לרגליהם נעלו סנדלים מעור הלאמה או מסיבים קלועים. צבעים, תמרוקים או כתובות קעקע השלימו את לבושם. תכשיטים כגון מגופותת אוזניים, עדיים לאף או לוחיות שפתיים היו נחלתם של אנשים נכבדים. כיסויי הראש היא לעיתים אקזוטיים ביותר וכללו נוצות, ראשי חיות, ציפורים מפוחלצות, תכשיטי זהב וכסף או כתרים.
בגדי נשים – בחברה הפרואנית שקדמה לפלישה הספרדית, היה מעמדן של הנשים נחות מזה של הגברים, ולכן אף לבושן היה פחות מהודר. בגדי הנשים כללו חולצה ארוכה (טוניקה) ללא עיטור או שמלה באורך הקרסול, או לחילופין שני אריגים – האחד כרוך סביב המותניים, והשני מכסה את הכתפיים והגב. בנוסף לכך לבשו הנשים מטפחת ראש מקופלת, ונעלו סנדלים בדומה לגברים. בתקופות מסויימות (נאסקה וצ'נקאי) היה לבוש הנשים מורכב יותר.

אריגים למטרות שימושיות
הפרואנים הקדמונים השתמשו באריגים לכל מטרה שימושית כגון: כיסויי קיר יפים, תכריכים למומיות, מסיכות קבורה, פיאות קבורה, מקלעות וחבלים לאריזה ולעטיפה. אחד השימושים המעניינים היה ה"קיפו". אביזר זה עשוי מחבלים ובהם קשרים ושימש כשיטת חישוב בתקופת אימפרית האינקה. התחשיב התבסס על השוני בצבע ובמיקום החבלים והקשרים. מאזני בד שימשו לשקילת פריטים קטנים. מוט המאזניים היה עשוי מעצם או מעץ ואילו כפות המאזניים היו באריגת רשת. שימושים אחרים כללו שמיכות, מצעים, גשרים, קישוטים לשרביטי-שליטים ועוד.

איקונוגרפיה – עיטור ומיתולוגיה
ניתן לחלק את העיטורים באריגים הפרואניים לשני סוגים:
1. הייצוגי – הכולל מוטיבים פיגורטיביים (ריאליסטיים) של חיות ובני אדם, או אבסטרקטיים (מיתולוגיים) של דמויות אנתרופומורפיות וזואומורפיות (כוחות טבע ובעלי-חיים שמדמים להם תכונות וצורות אנושיות). העיטור האבסטרקטי היה הנפוץ יותר.
2. הגיאומטרי – המאופיין ע"י פירוקם של תווי פנים וחלקי גוף והרכבתם מחדש, איזון, סימטריה, מילוי משטחים ריקים וכן שימוש במלבנים, ריבועים, משולשים, עיגולים, וכו'.
הפרואנים הושפעו מפולחנים שונים:
פולחן המתים – את הכבוד לנפטרים הביעו ע"י חניטה וכיסוי הגופות באריגים יפים בתוספת מעין "נדוניה" של מלבושים, תכשיטים, כלי קירמיקה וכו' לפי קבורתם. פולחן זה היה נפוץ לאורך כל התקופה הקדם-ספרדית.
פולחן ראש האויב – שררה אצלם האמונה שע"י עריפת ראש האויב מפרה הדם את השדות ומרצה את אלי החקלאות. תחילתו של פולחן זה בתקופת קדם-צ'אווין (סצ'ין), היה נפוץ במיוחד בתרבויות פאראקאס ונאסקה, וסימניו ניכרים עדיין באריגי הוארי וצ'נקאי.
פולחן אלי הפוריות – את אלי הפוריות הם יצרו בדמויות אנתרופומורפיות רבות-עוצמה של משפחת החתוליים, נחשים ועופות דורסים (קונדור). הם האמינו שאלים אלה יספקו להם את מזונם.
פולחן השמש, הירח והכוכבים – בתקופות מאוחרות יותר, החל ממוצ'יקה וטיאהואנאקו ואילך, הם סגדו לשמש, לירח ולכוכבים. אומנם פולחן זה מצא ביטוי באמנותם, אך ניכר בעיקר במקדשים ובפירמידות שהותירו אחרים.
הסמלים העיקריים שהיו אופיניים ביותר בפרו הקדומה:
החתול או חתול-הבר – היה מצוי מתקופת צ'אווין ועד האינקה. אופיו משתנה. אצל צ'אווין הוא אימתני, עם ניבים חדים, שינים מלבניות ועיניים ענקיות. אצל פאראקאס הוא גיאומטרי, עם פה חייכני ועיניים גדולות. אצל נאסקה הוא סימבולי עם מסיכה לפה ושפם. אצל טיאהואנאקו היו ראשי-הפומה שכיחים ביותר, ואילו בתקופות המאוחרות מופיע החתול בצורתו הטבעית.
אל-המקל – נראה שאלים האוחזים שני מקלות בידיהם סימלו פוריות. זהו האל הראשי בתקופת צ'אווין; בתקופת פאראקאס הוא מופיע עם ראש אויב ונקרא "בעל העיניים"; בתקופת טיאהואנאקו הוא הופיע שנית כמוטיב עיקרי בשער המקדש החשוב ביותר ("אל השער"), ולאחר מכן בצדודית על אריגים רבים בדמות אנוש, חתול או ציפור. בתקופת צ'ימו הופך המקל תכופות לקלח-תירס. בתקופת האינקה נקרא אל זה "הויראקוצ'ה" וחשיבותו ניכרת.
הנחש – נחשים דו-ראשיים מופיעים בכל התקופה. נחשים גם משמשים כנספחים לאלים או כמקל – בידי "אל המקל". הנחש אף היווה סגולה לפוריות.
הציפורים – הפרואנים היו מוקסמים מציפורים. החל מצ'אווין ואילך הופיעו עופות דורסים, אף הם כנראה כסגולה לפוריות. במדינות האזוריות המאוחרות מופיעה הציפור בצורות גיאומטריות וריאליסטיות כמוטיב עיקרי וכסמל לאמונתם. אף הופיעו מחדש חיות נוספות כגון: הדג, הלויתן, הצפרדע וכו'.

תקופות בייצור האריגים בפרו
תקופת ההיווצרות:
(1200 לפסה"נ – 100 לסה"נ)
צ'אווין (600-1200 לפסה"נ)
צ'אווין היתה הראשונה בתרבויות הגדולות בפרו הקדומה. שמה נגזר מהמרכז הטכסי המפורסם בצ'אווין-דה-הואנטר שברמות פרו הצפונית ולאורך החוף עד לאקוואדור. סגנון צ'אווין החדשני הפך במהרה לשליט בכל האזור בהביאו עימו אמנות מפוארת וחידושים כגון ציורים על אריגים. הדמויות המצויירות על אריגים אלה הן מן הקדומות ביותר בחצי הכדור המערבי. למרבה הצער לא נשתמרו ברמותיה של פרו אריגים כלשהם. הדוגמאות היחידות הנמצאות בידינו מקורן בחוף הדרומי והמרכזי. בדים אלו הם בעיקר מכותנה בצבעה הטבעי, באריגת חיבור הבד, עם ציורים בגוונים שונים של חום.
האיקונוגרפיה של תרבות צ'אווין מורכבת במהותה. במרכז התפיסה הדתית שלה עומדים החתולים. לאלה נתווספו נחשים. ציפורים ויסודות אחרים המייצגים יצורים על-טבעיים אימתניים. האל החשוב ביותר היה "אל-המקל" – פיו רצועות, שיניו חתוליות, והוא אוחז מקלות-נחשים בידיו. יתכן שאל זה היה ממונה על גידול הכותנה.

פאראקאס (900 לפסה"נ – 100 לסה"נ)
פאראקאס היתה תרבות מפותחת ביותר, שהתרכזה סביב חצי האי פאראקאס ושרידיה נמצאו גם לאורך החוף הדרומי. בתקופה זו חל שינוי מהפכני בייצור אריגים – שימוש נרחב בצבעים (בצמר ממשפחת הגמליים וצבעים רבים יותר (כחול, צהוב, שחור). בשלב המוקדם (קברנאס) נארגו בדרך כלל בדים דלילים וקושטו בפסים צבעוניים מועטרים בחיות משולבות בעלות ראשים משולשים, כגון: דגים, נחשים וכן חתולים ובני אדם מסוגננים. בשלב העיקרי (נקרופוליס) ייצרה תרבות זו אריגים עדינים ביותר, שנשתמרו להפליא – צבעוניים, גדולים מאוד ורקומים בתיחכום. הרקע נעשה באריגה דלילה מצמר או כותנה. הקישוטים היו ברצף של דמויות קטנות וציבעוניות, רקומות בצמר על גבי רצועות אופקיות או אנכיות. בין המאפיינים הבולטים היו השוליים המקושטים, היוצרים דמויות תלת-מימדיות.
היצירות האמנותיות הושפעו משני פולחנים עיקריים: פולחן המתים ופולחן ראש השלל (ראשו הכרות של האויב). החיים הקדישו זמן רב לטוויית אריגים גדולים ואיכותיים למען המתים. פולחן ראש השלל התבסס על האמונה כי לראשו הכרות של האויב יש כוח-כישוף וכי דמו יפרה את האדמה.
נושא מיתולוגי החוזר ומופיע באריגים הוא החתול או חתול-הבר, אולם בלא מלתעות וטפרים קטלניים. החתולים עוצבו בקווים גיאומטריים בצדודית, עם ראש פונה חזיתית ועם עיניים ענקיות ופה מחייך. מוטיבים חשובים נוספים נסבו סביב אלי-החקלאות, העוטים מחלצות ומסיכות מפוארות, נושאים סכינים לטכסים, חיצים ואשפות. בתקופת פאראקאס המאוחרת קיבל העיצוב אופי נטוראליסטי יותר, והדגיש את עולם החי והצומח המקומי.

תקופת הפריחה (800-100 לסה"נ) – תרבויות אזוריות
נאסקה (800-100 לסה"נ)
בדומה לתרבות פאראקאס, גם תרבות נאסקה החשובה התפתחה בחופה הדרומי של פרו, וקשה להבחין בין אריגי פאראקאס המאוחרים לבין אלה של נאסקה המוקדמים. דתה של תרבות זו מדגישה יותר את החיים מאשר את המוות, ואמנותה מבטאת חדווה והערצה לטבע, כאשר יצורים מיתולוגיים מסמלים את המסתורין שבחיים ואת כוחן של הרוחות. לאלי הפוריות היו תכונות שבחלקן אנושיות ובחלקן חייתיות. הנושא המרכזי היה חתול-שד בעל שפם ארוך ולשון משורבבת. נחשים, עופות דורסים, לוויתנים, דגים ושועלים – כולם נשאו משמעויות של פוריות, כמו גם הצמחייה.
באריגים של נאסקה נעשה שימוש נרחב בצבעים, מהם יצרו דגמים של גושים או משטחים. האורגות השתמשו במגוון רב של אדום, צהוב וכחול, ולשם ניגוד – שחור, חום ולבן.
גלימות נוצה בלטו בחשיבותן והגיעו לשיא הדרן. בתקופה זו נעשו הגלימות הללו מאריג בד כותנה בצבע טבעי, אליו הוצמדו הנוצות בשורות לאחר שכל נוצה נקשרה בנפרד אל חוט. ייתכן שהיו לנוצות הקשרים מיסטיים, שהתייחסו לרוחות.

מוצ'יקה (800-100 לסה"נ)
תרבות המוצ'יקה התפתחה לאורך החוף הצפוני של פרו כאשר מרכזה הוא עמק מוצ'יקה שבו מצויים מקדש השמש ומקדש הירח. תחילה היתה כלכלתה מושתתת בעיקרה על חקלאות ונעזרת בדייג ובצייד. כאן גם צמחו ניצני התעשיה הראשונים, וציורים המופיעים על קירמיקה מעידים על הימצאותם של בעלי מלאכה מקצועיים שונים, וביניהם אורגים. אנשים אומנם התגוררו בכפרים, אך היו גם ריכוזים עירונים מסביב למרכזים הפולחניים. הדת היתה שלטת בקרב האוכלוסיה ובני השכבה העליונה היו הכהנים.
אם לשפוט לפי הציורים המופיעים על הקירמיקה ניתן ללמוד כי תרבות זו ייחסה חשיבות רבה לאריגים. ברם עקב תנאי אקלים לא נוחים, שרדו אך מעט מהאריגים וגם אלה במצב התפוררות.
אחד הנושאים הציוריים החוזר ומופיע באמנות המוצ'יקה הוא דמות אנוש בעלת ניבים בולטים הנקראת "איי-אפק". מוטיבים שכיחים אחרים הם אלים בדמות אדם או בצורת חיה, עם תכונות חתוליות. בתקופה הקדומה רווחו דמויות צפות. בתקופת הביניים אנו מוצאים חיות ומפלצות מיתולוגיות ומאוחר יותר צורות גיאומטריות. לקראת התקופה המאוחרת אנו עדים לציורי נוף עם דמויות אדם ואלים וכן בני אדם המחופשים לחיות שטניות. בתקופה זו (800-500 לסה"נ) מצאו בני המוצ'יקה עצמם תחת לחצים מדיניים, צבאיים ותרבותיים מצד האימפריה ההוארית שהלכה והתעצמה.

אימפרית הטיאהואנאקו-הוארי (1200-800 לסה"נ)
תרבות טיאהואנאקו אשר התקיימה ברמות בוליביה במשך תקופת הפריחה, התפשטה בסביבות המאה ה-7 או ה-8 לסה"נ אל הרמות הפרואניות, ובנתה את העיר הגדולה הוארי. מאוחר יותר במאה השמינית והתשיעית, חדרו בני הוארי לחוף הדרומי והמרכזי, והגיעו עד לאנדים המרכזיים. תוצאת כיבושיהם היתה איחוד המדינות האזוריות והפיכתן לאימפריה מלוכדת, תוך כדי כפיית תרבותם ואורח חייהם. הם בנו ערים והקימו מרכזים מנהליים וטכסייים. אימפרית הוארי שישגה, ומקץ כמאה שנים חדלה להתקיים; אולם השפעתה התמשכה עד למאה ה-12.
חידוש מרשים בתחום המיתולוגי היה תחייתו של "אל-המקל" השייך לתרבות צ'אווין ושנקרא אתה "אל-השער". בני תרבות זו אף יצרו דמויות אחרות נושאות מקלות, בעלות דיוקנאות של בני אנוש, חתולים או ציפורים. בני הוארי היו אמני המופשט. הם לקחו נושא מוגדר היטב, פרקו אותו לגורמים ובנו מחדש צורות מורכבות. כך נהגו גם בתווי הפנים של בני אדם. המוטיבים מעוצבים בקווים בולטים, ישרים ומעוקלים, מודגשים בצלל צבעים עזים ונוגדים.
מסורת ייצור הטקסטיל התפתחה תוך שימוש במספר טכניקות. אריגת פני הערב הגיעה לשיאה בתקופה זו ויצרה את האריגים הצפופים ביותר בעולם. מאריגים אלה נעשו חולצות הפונצ'ו המפורסמות, המעוטרות בפסי צבע ללא קישוט ולחלופין בפסים צבעוניים מקושטים בדמויות מסוגננות או גיאומטריות-מופשטות.

התקופה התיכונה המאוחרת:
(1430-1200 לסה"נ) מדינות אזוריות
צ'ימו – מלכות הצ'ימור (1430-1200 לסה"נ)
שקיעת האימפריה ההוארית שמה קץ לאחדותו של העם הפרואני והביאה לעלייתן של שבע מדינות אזוריות. החשובה שביניהן היתה מלכות צ'ימור שהשתרעה על כל חופה הצפוני של פרו. כאשר סיפחו בני האינקה את השטח הזה בסביבות שנת 1430, הם הותירו אותו כמינהל מקומי עצמאי אשר המשיך להתקיים עד בואם של הספרדים. צ'אנצ'אן, בירתה של תרבות הצ'ימו, היתה אחת הערים הגדולות ביותר בפרו הקדומה, וחורבותיה מעוררות התפעלות עד עצם היום הזה.
הישות הפולחנית הנעלה ביותר היתה אלת הירח, לה יוחסה שליטה במזג האוויר וביבולים, ולה העלו ילדים וחיות כקורבן. אלים אחרים של החקלאות היו השמש והכוכבים. גם הים נמנה בין האלים החשובים.
האריגים של בני צ'ימו היו פחות ידועים מעבודות המתכת שלהם, ודמו בסגנונם לאריגים של תרבויות מאוחרות אחרות. בני תרבות זו ייצרו אריגים צבועים ענקיים, קרוב לודאי למטרות בורה. נושא "אל המקל" ממשיך להופיע, אך למקל צורה שונה במקצת.

צ'נקאי – (1430-1200 לסה"נ)
עם התפוררותה של האימפריה ההוארית, חברו עמקי החוף המרכזיים והקימו קונפדרציה. מבין אלה בלט עמק הצ'נקאי שיצר תרבות שחפפה את תרבות הצ'ימו. אריגי צ'נקאי נחשבים למפורסמים ביותר בין כל האריגים הפרואניים. האורגות היו מיומנות ביותר, ושלטו בטכניקות רבות. מספר רב של אריגים ומכשירי אריגה נמצאו שלמים בתוך קבריהם.
בני הצ'נקאי העניקו מעמד של קדושה לחיות, לציפורים ולדגים, ועיצבו אותם בדרך כלל בצורה ציורית-נאיבית. הם הוקסמו מן הציפורים, ולעתים מופיעה ציפור או נושא אחר בגירסאות שונות על אותו האריג. הישות הפולחנית העליונה אצל הצ'נקאי היתה האל פצ'אקאמאק (קון), המופיע על אריגים רבים – ראשו בצורת טרפז, זרועותיו פשוטות, עם ידיים ורגלים בעלות מספר משתנה של אצבעות. הצבעים בהם השתמשו לרוב היו גוונים של אדום, צהוב וחום, בשילוב שחור ולבן.

איקה (1430-1200 לסה"נ)
תרבות זו פרחה בחוף הדרומי, שם נמצאו שרידים של אתרי קבורה רבים. בני האיקה השתמשו באותן הצורות המסורתיות של הנאסקה וההוארי, ואף בנושאים מסויימים הדומים לאלו של הצ'ימו. אריגים עוטרו בדגמים חוזרים של דמויות קטנות כגון ציפורים או דגים, בצורות גיאומטריות מסוגננות, לרוב משולבות.
שושלת האינקה נוסדה בסביבות 1200 לסה"נ בידי מאנקו קאפאק. בתחילה היו בני האינקה קבוצה של שבטים קטנים מרמות האנדים ומרכזם בעיר קוסקו (CUZCO) אולם בסביבות 1430, התפשטו שבטים אלו לאנדים הדרומים והמרכזיים, ויצרו את האימפריה הגדולה והמאורגנת ביותר שבארצות אמריקה.
אימפריה זו התפשטה צפונה עד לאקוואדור ודרום קולומביה, ודרומה עד בוליביה, צפון צ'ילה וארגנטינה. הספרדים לכדו את שליט האינקה והרגוהו בשנת 1532, ובכך שמו קץ לאימפריה. למרות שהיא היתה מורכבת מיחידות מדיניות רבות, הצליחה אמפרית האינקה לאחדן ולהביאן תחת שליטתה על ידי הנהגת שפה אחידה ודת משותפת וכן הידוק הקשר בין שטחי האימפריה באמצעות מערכת כבישים. הם אף השפיעו על תרבותם, וסגנונות האמנות של האינקה אומצו בידי אמני העמים שנכבשו על ידם, דבר שהביא לסגנון בעל אופי אחיד ברחבי האימפריה. מקדשים וארמונות עם פשע קישוטים של זהב ומתכות יקרות הקיפה את הבירה קוסקו. בני האינקה המשיכו באמנות האריגה, והאריגים שייצרו בטכניקה זו הצטיינו באיכותם. שיטתם לאריגת דגמים של פני השתי מועדפת בפרו עד היום.
בני האינקה לבשו חולצות ארוכות וצרות ללא שרוולים, שעוטרו בדגמים גיאומטריים חוזרים הארוגים בצפיפות. הצבעים השכיחים היו שחור, אדום ולבן, והם הופיעו במשבצות שעל פני החולצות.


תודתנו נתונה לגב' נינה בנצור, אוצרת תערוכת "אריגים עתיקים מפרו" במוזיאון חיפה למוזיקה ולאתנולוגיה, ולד"ר אלפרדו רוזנצוויג על הטכסטים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

פרו: קונדורים מעל קניון קולקה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    כתבות מפרו

    מנקורה, טרוחיו, צפון פרו – המדריך לתרמילאי
    מנקורה, טרוחיו, צפון פרו – המדריך לתרמילאי

    מנקורה היא עיירת חוף הנמצאת בצפון פרו, כשעתיים דרומית לגבול אקוודור. מוקדי העניין המרכזיים בעיירה הם חוף הים לאוהבי גלישת הגלים וקייטסרפינג. טרוחיו היא עיר גדולה שקרוב אליה נמצאת צ'אן צ'אן, עיר הבוץ

    טרקים בהוארז – המדריך לתרמילאי
    טרקים בהוארז – המדריך לתרמילאי

    העיר הוארז היא המקום המושלם לאוהבי טרקים, טיפוס הרים, טיולי יום וספורט אתגרי. היא שוכנת בצפון פרו לרגלי "קורדיליירה בלנקה" - הרכס הלבן, וסביבה יש אינספור הרים מושלגים, קירות טיפוס טבעיים, לגונות, שבילי הליכה, מסלולי רכיבה על אופניים ...

    לימה, נאסקה, הואקצ'ינה – המדריך לתרמילאי
    לימה, נאסקה, הואקצ'ינה – המדריך לתרמילאי

    בלימה מזג האוויר בדרך כלל אפור. רוב המטיילים רק חולפים בה בדרכם ליעדים אחרים אך לא חסר מה לעשות בעיר עצמה ובעיקר סביבה. פירטנו כאן על מסלול בעיר וכן על האתרים הואקצ'ינה וקווי נאסקה - מחוץ לעיר