תפריט עמוד

פסטיבל הלובסטר במיין: מציאות צובטת

פסטיבל הלובסטר במיין: מציאות צובטת

הלובסטר, סמלה המסחרי של מדינת מיין ומקור הכנסה חשוב לתושביה, מככב בפסטיבל שנתי עליז ורב משתתפים. בעיצומן של החגיגות פגש שחר סמוחה את החוקרת דיאן קוואן ושמע ממנה על מסקנות מחקרה החדש: התחממות האוקיינוסים פוגעת באוכלוסיית הלובסטרים המקומית

עשרים זוגות העיניים של הילדים שישבו על הבמה הגדולה לא ידעו במה להתמקד. מימינם חיכתה סירת משוטים כחולה, ולצדה עמד ארגז עץ סגור. מולם, על כיסאות מתקפלים, ישבו מאות צופים נלהבים כשגבם אל מפרץ מיין, ורק חיכו שהאקשן יתחיל. משמאלם – מת – התחמם בערסל הכוכב של האירוע: דג בקלה שמשקלו כ–12 קילוגרם.

מנחת התחרות, אישה עם שיער צהוב ודיבור שופע אופטימיות אמריקאית, לא בזבזה זמן: "אנחנו עומדים לפתוח את אחד האירועים המרכזיים של פסטיבל הלובסטרים השנתי השישים של מדינת מיין". הילדים, בני שבע, שמונה ותשע, הקשיבו בריכוז. "החוקים פשוטים מאוד: ברגע שאתן את האות, תרוצו לארגז, תפתחו אותו, תוציאו את זוג המגפיים הכחולים ותנעלו אותם. אחר כך תלבשו את מעיל הדייגים הצהוב ותרכסו לפחות שניים מכפתוריו. אז תחבשו את כובע הדייגים כשהוא פונה לכיוון הנכון", אמרה והדגימה כיצד לחבוש את כובע הגומי הצהוב. "רק אחרי שתשימו עליכם את כל הציוד, תוכלו לרוץ לערסל, להרים את דג הבקלה, להיכנס לסירה ולהתיישב בה. ואז ייעצר השעון. הילד שיעשה את כל זה בזמן הקצר ביותר הוא המנצח". הילדים הסתכלו בדג הבקלה שעיניו חסרות ההבעה בהו בגגון שמעל הבמה. המבטים שלהם היו מוטרדים, אבל הם נראו מוכנים למשימה. הקהל הריע. תחרות סחיבת דג הבקלה השנתית לילדים יצאה לדרך.

תחרות סחיבת דג הבקלה. צריך לרכוס שני כפתורים במעיל ולחבוש את הכובע בכיוון הנכון | צילום: שחר סמוחה


חג אסיף מקומי
דג הבקלה הגדול והחלקלק היה רק שחקן משנה שזכה לדקות תהילה קצרות בפסטיבל לכבוד חיה ימית אחרת. הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל הוא הלובסטר, ואין פלא שבמיין חשים צורך עז לחגוג את קיומו. לא רק משום שהלובסטרים של מדינת מיין – הצפונית–מזרחית ביותר במדינות ארצות הברית – נחשבים הטובים בעולם, ולא רק מפני שהלובסטרים אחראים במידה רבה לזרם אדיר של תיירים ששוטפים את המדינה מדי קיץ, וגם לא רק משום שעד לפני כמה שנים היה הלובסטר הסמל הרשמי של המדינה, אלא בעיקר כי דֵיג הלובסטרים הוא עסק כלכלי עצום.

בשנת 2005 מכרו דייגי מדינת מיין יותר משלושים מיליון טון של לובסטרים בסכום של 311 מיליון דולר. אבל המספרים האלה רחוקים מלשקף את הסיפור כולו, משום שאינם כוללים את מחזורי המכירות של התעשיות הנלוות, כמו פיתיונות, מלכודות, סירות, חברות הובלה ועוד ועוד. על פי כמה הערכות, מגלגלת תעשיית הלובסטרים של מיין יותר ממיליארד דולר בשנה, סכום כמעט בלתי נתפס עבור מדינה שאוכלוסייתה מונה פחות ממיליון וחצי תושבים.

כך שמאז שנת 1947 מתקיים בסוף חודש יולי ובתחילת אוגוסט – בשיא עונת הדיג – פסטיבל הלובסטרים השנתי של המדינה. המקום שבו הכל קורה הוא עיירת הדייגים רוקלנד (Rockland), שנמצאת פחות או יותר במרכז רצועת החוף משוסעת המפרצים של מיין. האווירה בפסטיבל היא שילוב בין חג אסיף מקומי שבו החקלאים חוגגים את הצלחת גידוליהם (ואז מרתיחים אותם בסירים גדולים ואוכלים אותם עם קצת מלח וחמאה מותכת), ובין עשרות פסטיבלים תיירותיים–קולינריים אחרים שאפשר למצוא ברחבי ארצות הברית.

ד"ר דיאן קוואן עם אחד ממושאי המחקר שלה. הדייגים מכנים אותה "ד"ר לובסטר" | צילום: שחר סמוחה


שיטוט קצר בשטח המגודר של הפסטיבל מגלה מה עומד למכירה: בצד חולצות עם הדפסי לובסטרים יש תכשיטים בצורת לובסטרים, קערות עם ציורי לובסטרים, צעצועי בריכה מתנפחים שנראים כמו לובסטרים, ואיך אפשר להתעלם מהכובע האדום ששתי צבתות גדולות יוצאות ממנו ומשיכה בחוט גורמת להן להכות זו בזו בחדווה.

החלק הקולינרי של הפסטיבל חשוב ומרכזי לא פחות מדוכני המזכרות. בחוגים חובבי מזון נחשב פסטיבל הלובסטרים של מיין אחד הפסטיבלים הקולינריים הטובים בעולם. אפשר לטעום בו לובסטרים צלויים, מטוגנים, אפויים, מוקפצים וכמובן מורתחים – השיטה הפופולרית ביותר להכנת לובסטר. בחלקו הצפוני של המתחם, מתחת לסככה קטנה ומול רחבה לא גדולה שבה פורקות משאיות ארגזי לובסטרים חיים שנלכדו זה עתה, נמצא מתקן הבישול הגדול בעולם ללובסטרים. הוא מורכב משישה מכלים גדולים, מלאים עד שלישם במים רותחים. עד מאה לובסטרים חיים נזרקים לתוכם בעת ובעונה אחת במהירות מסחררת לסיבוב בישול שאורך כ–13 דקות. כשהלובסטרים נכנסים למכלים צבעם חום מהגוני מבריק; כשהם יוצאים הם אדומים. יותר מ–12 אלף קילוגרם של לובסטרים נטרפו השנה ברוקלנד על ידי כתשעים אלף מבקרים, מדווח צ'אק קרוגר מהמועצה לקידום הלובסטרים של מיין (MLPC), הגוף המארגן את הפסטיבל.

מבתי הכלא אל שולחנות האצולה
הלובסטר הוא בן קדום למחלקת הסרטניים, ויש לו ארבעה זוגות של רגליים בעלות מפרקים ושתי צבתות אימתניות. כמו אחיו למערכת פרוקי הרגליים – העכבישים למשל – הלובסטר נטול מוח או חוט שדרה. אמנם יש לו שריון קשיח שמגן עליו מפני טורפים (ומקשה על בני אדם לאכול אותו), אבל אין לו שלד פנימי. בעצם, הלובסטר הוא חרק ימי עצום שכמעט לא השתנה מאז תקופת היורה.

ללובסטרים יש עיניים בולטות, שערות דקיקות שמכסות את רגליהם ומחושים ארוכים שבאמצעותם הם אומדים מרווחים לפני שהם מחליטים לעבור דרכם או להתנחל בהם לזמן מה. הם לא מפסיקים לגדול במשך כל חייהם, תקופה שעשויה להגיע למאה שנה. הלובסטר הגדול ביותר שנלכד אי פעם שקל יותר מעשרים קילוגרם.

כמו יצורים אחרים שמעבירים את זמנם על קרקעית הים, גם הלובסטרים הם ציידים ואוכלי נבלות. יש המכנים אותם "פועלי האשפה של הים", בגלל נטייתם לנקות באכילה כמעט כל דבר שהם נתקלים בו. חוש הריח שלהם מפותח במיוחד ומשתווה לחוש הריח האגדי של הכרישים.

ללובסטר יש מרקם עשיר יותר מזה של רוב הדגים וטעם עדין יותר מזה של צדפות או שבלולי ים. עם זאת, לא פשוט לאכול אותו. כמעט כל בשרו נמצא בזנב ובצבתות. את הזנב אפשר למלוק ולפצפץ בנקל ולשלוף ממנו נתח גדול ומרשים, אבל הצבתות מאתגרות. לא בכדי דואגים הסועדים להצטייד במזלגון שמאפשר להם לחטט בשריונו של הלובסטר ולתור אחר קרעי בשר לבן, ולא בכדי עונדים רבים מהם סינרים לצווארם.

קרוגר ועמיתיו מרוצים מחשיבותו של הפסטיבל בסצנת המזון האמריקאית ומההיענות הגבוהה של התיירים, אבל הם נלחמים בכל כוחם בתדמית של הלובסטר כמזון שחיתות של האלפיון העליון. כרזות ועלונים שפזורים בכל מקום מספרים שבלובסטר יש פחות קלוריות, כולסטרול ושומן רווי ממה שיש בעוף, ומחירו בפסטיבל זול למדי. תמורת 10 דולרים מקבלים צלחת סלט, שקית צ'יפס ושתייה קרה, מלווים בלחמנייה שעליה מונחת ערמה נדיבה של לובסטר קצוץ. הרעיון הוא להוכיח למבקרים שלובסטר לא אמור להיות מוזכר בהקשר של יוקרה דווקא, שני רק לקוויאר.

מעגן סירות ברוקפורד, עיירת דייגים ציורית בחופי מיין | צילום: טד וייד


לא תמיד זה היה כך. עד למאה ה–19 נחשבו הלובסטרים מאכל נחות שראוי רק לבני המעמדות הנמוכים, לאסירים ולחולי נפש. אם מביאים בחשבון את צורתם הדוחה ואת העדויות על כך שחופיהן של בוסטון ופלימות' הקולוניאליות היו נשטפים בכמויות אדירות של לובסטרים, לא קשה להבין מדוע. בכמה מהמושבות אפילו חוקקו חוקים נגד התאכזרות לאסירים, ובהם הגבילו את מספר הלובסטרים שמותר להגיש להם בשבוע.

אבל פרטי טריוויה מהסוג הזה לא עשו את דרכם לרוקלנד שבמיין. מיד לאחר ההכרזה על המנצח בתחרות סחיבת הבקלה – פיטר סלינו בן התשע מניו יורק, שזכה לקריאות בוז כי חבש כובע של היינקיז – הודיעה המנחה על תחרות אכילת הלובסטר לילדים. החוקים הפעם היו פשוטים: מי שמחסל ראשון את הלובסטר שמונח מולו – מנצח. הילדים אינם רשאים להשתמש באביזרים כלשהם.

בתוך שניות היה ברור שרוקלנד השקטה עומדת לחוות אחר צהריים של פורענות. הגרגרנים הצעירים ניתקו באלימות את זנבותיהם של הלובסטרים ונברו בקרביהם. ילדה אחת דרכה בעוצמה על הלובסטר שלה כדי לחלץ ממנו עוד פיסת בשר זעירה.

השקט שלפני ההתחממות
הספיק לי. הסתובבתי לאחור ופסעתי אל המזח. כשעמדתי ליד משאית שפרקה במהירות ארגזים של לובסטרים חיים, כמעט שכחתי מה אמרה לי ד"ר דיאן קוואן יום קודם לכן. הביולוגית הימית, שנחשבת המומחית מספר אחת בעולם ללובסטרים ומתוארת לעתים קרובות כ"ג'יין גודול של הלובסטרים" (השוואה מחמיאה אל החוקרת הבריטית שהקדישה את חייה לחקר שימפנזים), הבטיחה שמה שאראה יהיה מטעה ומבלבל.

קוואן צדקה. עננים לבנים ויפים קישטו את הרקיע הכחול והגדול. דגלים אמריקאיים התנופפו בגאווה ובאופטימיות. אלפים החזיקו בידיהם מנת לובסטר ביד אחת וכוס בירה בשנייה והתמקמו על שפת האוקיינוס לקראת המרוץ המסורתי. כמויות בלתי נתפסות של לובסטרים נפרקו מסירות אל מזחים וממשאיות אל מכלי ההרתחה. דייג שזוף וקשוח ששמו כריס צ'פמן נשבע לי שהדיג השנה נפלא ושקרקעית הים שורצת לובסטרים צעירים. "פי ארבעה יותר מבעבר", הוא אמר. אבל ד"ר קוואן, או "ד"ר לובסטר" כפי שמכנים אותה הדייגים במפרץ מיין, אינה שותפה לאופטימיות. החוקרת בת ה–46, שהחלה להתעניין בלובסטרים כשכתבה עבודה לבית הספר בכיתה ט' ומאז לא עזבה אותם לרגע, פסימית מאוד לגבי עתידם.

הסיבה לדאגה של קוואן היא ההתחממות הגלובלית. מיום שהחלה לחקור את אוכלוסיית הלובסטרים במפרץ מיין לפני כ–15 שנה, היא גילתה שטמפרטורת המים במפרץ עלתה ביותר מעשר מעלות פרנהייט (כשש מעלות צלזיוס). מאמצע שנות התשעים, אומרת קוואן, נרשמה ירידה ניכרת באוכלוסיית הלובסטרים ששגשגה זה עידן ועידנים מול חופי דרום ניו אינגלנד. הירידה גדולה עד כדי כך, שדייגי הלובסטרים של מצר לונג איילנד אינם יכולים להתפרנס מהמקצוע שפעם הבטיח להם הכנסה יפה. "לובסטרים צריכים טמפרטורה של כחמש מעלות צלזיוס כדי להתרבות", מסבירה קוואן כשאנחנו יושבים במרפסת ביתה, הבית היחיד על אי קטן מרחק עשר דקות הפלגה מהעיירה פרנדשיפ (Friendship). "אם תמשיך הטמפרטורה של המים לעלות, ייאלצו הלובסטרים לנדוד מזרחה וצפונה כדי להגיע למים קרים יותר. שם הם גדלים מהר יותר ומתחילים להתרבות בגיל צעיר יותר". החוקרת מסכימה עם הדייגים שבשנים האחרונות חל גידול של ממש באוכלוסיית הלובסטרים באזור, אבל לדבריה המצב הזה זמני. "הלובסטרים הצעירים יתחילו להזדווג בינם לבין עצמם", היא מזהירה. פירוש הדבר שאוכלוסיית הלובסטרים הקרובה לחוף תהיה הומוגנית, ומשום כך ייווצרו בה מוטציות שיחלישו את הלובסטרים ויהפכו אותם לפגיעים יותר למחלות ולטורפים. "כל זה כבר קרה דרומה מכאן, אבל אם טמפרטורת המים תמשיך לטפס, הלובסטרים באזור ימשיכו לנדוד צפונה, לקנדה, אחרת הם פשוט יתבשלו", היא אומרת בחיוך מריר. "תסתכל על עיירה כמו פרנדשיפ, ותוכל לדמיין מה תהיה ההשפעה של שינוי כזה על האוכלוסייה. גרים פה כאלף בני אדם, שלמאתיים מהם יש רישיון ללכוד לובסטרים. רוב האחרים הם בני משפחות שתלויים בדייגים. אם הלובסטרים ייעלמו, הקהילה הזאת לא תוכל להתקיים".

תחרות אכילת לובסטרים לילדים. מי שמחסל את הלובסטר ללא שימוש באביזרים – מנצח | צילום: שחר סמוחה


אהוב אותי, אכול אותי
קוואן יודעת שאינה יכולה לעצור לבדה את השפעות ההתחממות הגלובלית, אבל היא עושה כמיטב יכולתה. היא הקימה את הרשות לשימור הלובסטרים (Lobster Conservancy), ארגון ללא כוונות רווח שמרכז את חקר הלובסטרים במפרץ מיין; היא מנסה להסביר לפוליטיקאים המקומיים שהסכנה אורבת ממש מעבר לפינה ("הם מבינים את זה, אבל לא יכולים לעשות הרבה"); והיא מעבירה ימי עיון וסדנאות לתושבים המקומיים ולילדיהם.

גם ברמה האישית היא מקפידה לשמש דוגמה. "ברוך הבא לגן העדן שלי", היא אומרת כשאנחנו עוגנים מול הבית. החשמל שבו היא משתמשת מופק מאנרגיה סולרית. היא מחממת את הבית בעצים ולא בדלק. מים מתוקים היא שואבת מבאר שנמצאת מאחורי המבנה, ואת הירקות והפירות שהיא אוכלת היא מגדלת בעצמה. הדיאטה שלה מורכבת בעיקר מהמשק האוטרקי שהיא מקיימת ומלובסטרים שהיא תופסת. "כולם שואלים אותי אם אני אוכלת לובסטרים", היא אומרת בחיוך. "מבחינתי אין בכלל שאלה. זה מקומי, וזה בריא, והם חיים חיים טובים. אני עושה הפרדה בין האהבה שלי ללובסטרים ובין זה שאני אוכלת אותם".

כדי להבין עד כמה קוואן אוהבת לובסטרים, לא די לשמוע אותה מתארת בהתלהבות את דפוסי ההתנהגות המינית שלהם או לראות איך היא מחזיקה אותם בחיבה בידיה. סיור קצרצר בביתה מגלה הרבה יותר. הקירות מכוסים בתמונות ובפוסטרים של לובסטרים, על המקרר שלה יש מגנטים בצורת לובסטר, בובות קטנות של לובסטרים מונחות על כל מדף, והמגבות במקלחת תלויות על מתלים בצורת לובסטר. על צווארה של ד"ר קוואן מתנדנדת שרשרת עם תליון בצורת לובסטר כסוף, ועל לוחית הרישוי של מכוניתה מצויר לובסטר, וכתוב עליה Lobbie – כינוי ללובסטר צעיר. קוואן שילמה במיטב כספה כדי להשיג את הלוחית הייחודית, והיא מתלוננת שעד 1999 קושטו כל לוחיות הזיהוי של מדינת מיין בציור של לובסטר, ואילו היום יש עליהן ציורי אצטרובלים "סתמיים".

לא הצלחתי להתאפק. המחשבה על החוקרת שאוהבת כל כך לובסטרים ומכניסה אותם חיים לתוך סיר רותח הטרידה אותי. שאלתי את קוואן אם הלובסטרים אינם מרגישים כאב כשמרתיחים אותם בעודם חיים. "אין להם מערכת עצבים כמו זו של בני האדם. אין להם מוח ואין להם חוט שדרה ואין להם מוליכי כאב. אני יודעת שהם מרגישים לחץ ושיש להם תחושה במחושים, אבל קשה לי לומר שהם חשים כאב באופן שאנו חשים אותו".

אכזבות קטנות, עתיד לא ידוע
למחרת בפסטיבל עמדתי קרוב למכלי המים הרותחים וניסיתי לשמוע אם הלובסטרים בכל זאת צורחים מכאב כשמכניסים אותם לתחנה האחרונה בחייהם, כמו שמספרת האגדה. אבל הקיטור אפף אותי ואת מבשלי הלובסטרים, וקריאות ההתפעלות של התיירים לא אפשרו לי לבחון את הטענה.

בינתיים, על פני המים כבר היה הכל מוכן לקראת מרוץ המלכודות המסורתי. 75 מתחרים נרשמו לתחרות בחמש בבוקר, וכעת הם התרכזו בקצה מזח שמולו היו קשורים זה לזה חמישים ארגזי עץ ריקים שקועים כמעט לגמרי במים. בארגזים כאלה מאחסנים את הלובסטרים אחרי שהם נשלפים מהמלכודות, אבל היום יש להם שימוש אחר: כל מתחרה צריך לרוץ עליהם ולעבור מרחק גדול ככל האפשר. המנצח הוא מי שמצליח לעבור על פני מספר הארגזים הגדול ביותר.

למבוגרים אין סיכוי. המתחרים מעל גיל 16 התרסקו עד מהרה אל מי המפרץ לקול צהלת הקהל. אבל אז באו הילדים. בזה אחר זה הם דילגו בקלילות על פני הארגזים, הגיעו לקצה השרשרת, נחו לכמה שניות על דוברה שחוברה לארגז האחרון, ושוב חצו את השרשרת הצפה בריצה קלילה, כשהם משקיעים בכל פעם במים את הארגז האחרון שדרכו עליו.

ילד קטן ומתולתל בחולצת פסים חצה את השרשרת פעמיים, ואז נפל למים. "103!" קבע הכרוז לקול תשואות הקהל. ילד אחר חצה את השרשרת שלוש פעמים וחצי וקבע תוצאה נאה של 174 ארגזים. בסביבות ארבע אחרי הצהריים דילג על הארגזים הלוך ושוב תייר אוסטרי דקיק בן 11. "300 ארגזים!" צווח הכרוז, "350! תראו את האוסטרי הקטן הזה! הוא הולך על המים כמו ישו!"

השיא המדהים שנקבע לפני כמה שנים בפסטיבל – 3,007 ארגזים – אמנם היה רחוק מלהישבר, אבל האנשים בקהל החלו להתלחש בחוסר נחת ש"זרים משתלטים לנו על התחרות", והזכירו גם את פיטר סלינו מניו יורק ששדד שעתיים קודם לכן את תואר "סוחב דג הבקלה המצטיין" מהילדים המקומיים.

כבר הייתי צריך לחזור לניו יורק, אבל כשהסתכלתי בקהל ובעובדים ובדייגים, לא יכולתי שלא לחשוב על נבואת הזעם של ד"ר קוואן ולתהות אם בעוד כמה שנים כבר לא תהיה לתושבי מיין סיבה לחגוג את שיא עונת הלובסטרים. אם קוואן צודקת, השכנים מניו פאונדלנד שבקנדה ישדדו בקרוב מרוקלנד את התואר "בירת הלובסטרים העולמית", וזה יכאיב הרבה יותר מילד ניו יורקי זריז ומילד אוסטרי קליל שעשו לילדי מיין בית ספר ביום שמש יפה בקיץ 2007.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סרטון: טיפוס על האלף דום ביוסמיטי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

− 8 = 1