תפריט עמוד

ספרד היהודית

ספרד היהודית

מה היה חלקם של היהודים במפגש התרבותי המרתק שבין האיסלאם לנצרות בספרד; האומנם התאסלם הרמב"ם; איך הפכה אסתר המלכה לקדושה של האנוסים; והאם באמת היו מנזרים שבהם קיימו נזירים־אנוסים את מצוות היהדות בסתר? ספרד היהודית, הגלויה והנסתרת

הביטוי "תור הזהב של יהודי ספרד", המציין את תקופת הפריחה הייחודית של יהודי חצי־האי האיברי בימי הביניים, מוכר וידוע. פחות ידוע, כי לא תור זהב אחד היה אלא שלושה. ושלושתם נגמרו בכי רע. הראשון – תור הזהב של היהודים בספרד המוסלמית; השני – תור השגשוג של יהודי ספרד הנוצרית; השלישי – מה שהספרדים מכנים "סיגלו דה אורו", תור הזהב של התרבות הספרדית. זה אמנם אינו משויך רשמית ליהודים, אבל הרבה ממורשתו לתרבות ספרד, ודרכה לתרבות העולם, קשור ליהודים קשר בל יינתק.
סוד יופיה וקסמה של התרבות הספרדית נעוץ במפגש ובעימות שבין התרבות הנוצרית לתרבות המזרחית, שהביאו איתם פרשים ערבים. היה זה מפגש אלים והרסני, אבל בה בעת פורה ומפרה. הפריה זו, ספק אם היתה מתבצעת באופן שבה התבצעה ללא נוכחותו של הגורם השלישי, שהיה בין הענקים הניצים, קלט ומסר את שכיות החמדה, נהנה מחסדם ומיופים, ולבסוף נמעך ביניהם – היהודים.


מעורים, לטוב ולרע
אחד הדברים שמפריעים לנו להבין את סיפורם של יהודי ספרד ואנוסיה הוא התדמית המאוחרת יותר שדבקה ביהודי "הגלותי" המזרח־אירופי, זה החי את חייו במנותק מן העם הסובב אותו; או התדמית של המתבולל המרכז־אירופי של תקופת ההשכלה, המנסה כביכול למחוק את עקבות יהדותו. היהודי הספרדי היה אחר. הוא עסק בכל העיסוקים והמקצועות, דמה במראהו ובנוהגו לעם בקרבו חי, והיה מעורה בו, לטוב ולרע. היהודי הרגיש טוב בתרבות העשירה הזו, כי הוא היה בין אלה שבנו אותה, ורצה בכל ליבו להיות גם יהודי וגם חלק ממנה. 
חסדאי אבן שפרוט, למשל, שחי במאה העשירית, היה לא רק רופאו של הח'ליף עבד א־רחמן השלישי בקורדובה, אלא גם יד ימינו באדמיניסטרציה ובקשרי החוץ של הח'ליפות. הידע הרחב שלו בתחומים רבים הועיל רבות לו ולמלכו. מסופר, למשל, על המקרה הרגיש של מלך ליאון, שהיה כה שמן עד כי לא היה מסוגל לשבת על כס מלכותו, ולכן נתפס כיסאו על ידי סבתו השתלטנית. בצר לו, בא המודח אל חצר הח'ליף, ושם רשם לו חסדאי דיאטה שהפחיתה בזמן קצר את משקלו עד כדי מחצית.
זהו אותו חסדאי, הזכור לטוב כאחד מפטרוני הספרות העברית, ששלח איגרת לכזריה. סביב המשלחת שנשלחה אליה רקם יהודה הלוי את ספרו "הכוזרי" במאה ה־12. כמו שאר ספרי המדע והפילוסופיה בתקופה זו, נכתב "הכוזרי" בערבית, שהיתה השפה המקובלת אז. אבל שירה כתבו גם בעברית, ושלמה אבן גבירול ויהודה הלוי הביאו את השירה העברית לאחד משיאיה בכל הזמנים.
באמצע המאה ה־11 התפרקה הח'ליפות הספרדית לשורה של ממלכות זעירות, שלחמו זו בזו בלי הרף. בין גדולי צבא גרנדה, שפיקד על עשרות קרבות ולא הובס באף לא אחד מהם, היה היהודי שמואל אבן נגרילה, המשורר הנפלא שמואל הנגיד. אולם כל הישגיו התרבותיים והצבאיים לא עמדו לבנו יוסף וליהודי גרנדה ביום פקודה. בשנת 1066 התקומם ההמון המוסלמי של גרנדה נגד השלטון המושחת, ויוסף הנגיד נרצח בהזדמנות זו יחד עם רבים מיהודי העיר.
בשנת 1085 השתלטה כת קיצונית על הממלכות של ספרד המוסלמית, והעיר המבוצרת לוסינה חרבה והתרוקנה מיהודיה. אבל השואה הגדולה ירדה על יהודי אנדלוסיה בשנת 1148, כאשר השתלטה כת של קנאים איסלאמים שכונו אל־מואחידון – "אלמוהדים", בפי האירופאים – על מרוקו וספרד המוסלמית, ואילצה את כל היהודים והנוצרים היושבים בהן להתאסלם. מי שלא התאסלם, נאלץ לברוח. רבים מן הנוצרים מסרו את נפשם על קידוש אמונתם, והיהודים התאסלמו בחלקם וחלקם יצאו לגלות. מקור מוסלמי (שמידת אמינותו שנויה במחלוקת) טוען כי בין המתאסלמים היה גם הדיין מיימון מקורדובה עם בנו משה בן ה־12, מי שנודע מאוחר יותר כרמב"ם. לימים היגרה משפחתו של הרמב"ם למרוקו ולאחר מכן למצרים, ושם שב ליהדותו. לפי מקור זה, ייתכן כי קביעתו של הרמב"ם ב"איגרת השמד" שלו, לפיה האיסלאם אינו בגדר עבודה זרה, וכי ההתאסלמות אינה בבחינת "ייהרג ובל יעבור", מבוססת על מה שקוראים היום "ידע אישי".

המומרים והחזירים
שליטי ספרד הנוצרים ורוזניה בצפון חצי־האי האיברי קיבלו בזרועות פתוחות את היהודים שנסו מן הקנאות האיסלאמית. נוח היה להם להשתמש בחצרן יהודי, ולא מוסלמי, כזה שאינו חשוד על קשר עם האויב מצד אחד ואינו מוּעד לצבור כוח שיסכן את המלכות כמו האציל הנוצרי, מצד שני; וכשרוצים לסלקו ולהחרים את רכושו, קל ופשוט לעשות זאת. היהודים נשאו עימם את המדע, הטכנולוגיה והתרבות של העולם המוסלמי הנאור, והיה להם חלק נכבד בהפיכתה של ספרד למובילת התרבות והמדע באירופה כולה. חוקר תולדות המדע סארטון יגע ומצא 625 שמות של מדענים, שפעלו בתחום מדעי הטבע בשנים 1150־1300. 95 אחוזים מהם היו יהודים, פי 15 מחלקם המשוער באוכלוסיית העולם.
חלקם של יהודי ספרד בתרבות העולם היה אז דומה לחלקם של יהודי גרמניה בראשית המאה ה־20 ושל יהודי ארצות־הברית היום. היהודים היו רופאים, אסטרונומים, כימאים, חרשי נשק, משרטטי מפות, מנהלנים ומתורגמנים מהמוכשרים בעולם. המלך אלפונסו העשירי, המכונה "החכם" (אל סביו), טיפח בטולדו מכון לתרגומים, שבו תרגמו היהודים יחד עם מוסלמים את פירות המדע המוסלמי. מדענים יהודים חיברו עבורו את הלוחות האסטרונומיים הידועים כ"לוחות אלפונסו".
המיפוי והאסטרונומיה היו תחומי מומחיות יהודיים מובהקים. פרשן התורה הנודע ר' לוי בן גרשון, הרלב"ג, המציא מכשיר מדידה אסטרונומי שכונה "מטה יעקב"; הרב חסדאי קרשקש, שחי בסוף המאה ה־14, העלה בספרו "אור ה'" 25 טענות כנגד הפיסיקה האריסטוטלית, ויש הרואים בטענות אלה את שורשי המהפכה הקופרניקאית. הניווט האסטרונומי שפותח בידי הערבים ושוכלל בידי יהודים הוא שאיפשר לציי ספרד ופורטוגל לנווט ולאכּן את מקומם ב"מים שאין להם סוף". וכך עלה בידם לצלוח את האוקיינוסים ולהשתלט על היבשות שמעבר להם.
עבור הספרדים, המזהים את הדת עם הלאום, וספרדיוּת עם קתוליוּת, הרעיון כי תיתכן "ספרדיוּת לא קתולית" היה קשה לעיכול. בשנת 1391 – שנת הקנ"א בתולדותינו – יצא הזעם על ראשי היהודים כרעם ביום בהיר. הפרעות התגלגלו על פני ספרד הנוצרית כולה. קהילות חרבו, אלפים נטבחו, ורבבות המירו את דתם על מנת להציל את חייהם. המלכים ניסו להגן על בני חסותם היהודים, אך ללא הועיל. הזעם בא מלמטה, מן ההמון, שראה ביהודים מתחרים, ומהדרגות הנמוכות של הכמורה, שרדפה את היהודים מסיבות דתיות ומצאה בהסתה נגד היהודים שיטה יעילה ללכד סביבה את צאן מרעיתה.
מאה שנים אחרי פרעות הקנ"א המשיכו היהודים לשבת בספרד, שמרו והוסיפו על מסורתם התרבותית הרבגונית והמפוארת, והשתדלו לא להתבלט. ואכן, לא היו פרעות ביהודים באותן מאה שנים, אבל בוצעו פרעות נוראות במומרים. אנו קוראים להם "אנוסים", אבל רבים מהם המירו את דתם לשם קידום מעמדם, ולעיתים אף מסיבות אידיאולוגיות־דתיות.
גם תחילתו של סיפור נורא זה נראתה מבטיחה. במשך כשישים שנה חדרו המומרים האמידים ובניהם אל הדרגים הגבוהים ביותר של החברה הספרדית, שהיו חסומים בפניהם ביהדותם, ותפסו משרות רמות ועמדות כוח. אין פלא, ש"הנוצרים הוותיקים" שנאו אותם יותר מאשר את היהודים, וקראו להם מראנוס – "חזירים". (יש גם הסברים אחרים לכינוי זה, למשל שזה קיצור של ביטוי שבמקורו היה "מוּמָרנוס").
בשנת 1449 התקוממו אזרחי טולדו נגד עול המיסים של המלך, ובהזדמנות זאת הוציאו להורג כמה וכמה נוצרים חדשים, שהיו גובי המיסים שלו. אז נחקקו חוקי "טהרת הדם", שכמותם נמצא רק בשלטון הנאצי שאחרי חוקי נירנברג. לפי חוקים אלה, נאסר על אנשים לתפוס משרות במנזרים, בתפקידים מינהלתיים ובאוניברסיטאות, גם אם יש בדמם רק שיעור קטן של "דם יהודי".
הצהרות אפיפיוריות ומלכותיות נגד רדיפת המראנוס לא עצרו את האש. במשך ארבעים שנה חזרו הפרעות ונשנו. ב־1467 היתה בטולדו מלחמת אזרחים לכל דבר, שהסתיימה בשריפתה של שכונת המומרים. לא ראשי הכנסייה ולא אנשי המלכות ידעו איך לטפל בבעיה; אבל היה ברור להם כי חייבים לעצור זאת. רבים מהיהודים והמומרים קיוו כי מלכות חזקה ותקיפה תגן עליהם, כמו בדורות עברו, ותדכא את הפורעים בהם.

יהודי הוד מלכותה
לא כל המבקרים במבצר האלקסר שבעיר סֶגוֹבְיָה יודעים כי לפני יותר מ־500 שנה נכלאה בו הנסיכה איסבל, זו שכונתה לימים "המלכה הקתולית", אשר חתמה על צו הגירוש של יהודי ספרד. אחיה, המלך אנריקה הרביעי, שכונה "אל אימפוטנטה" וכשמו כן היה, חשש מהמרץ השופע ומהשאיפות הבלתי מרוסנות שלה, ולכן שלח אותה לאלקסר. מצפון לעיר, במנזר סנטה קרוז הקודר, התגורר האב הדומיניקני תומסו דה טורקמדה, שהיה לה כומר וידוי בימי נעוריה. לימים, הוא היה ראש האינקוויזיציה. מדרום למבצר השתרעה שכונת היהודים, החוּדריה.
רוב דייריה כבר המירו את דתם, ואף בית הכנסת הנהדר, העטור קשתות דמויות פרסה, הפך זה מכבר לכנסייה בשם קורפוס כריסטי; אבל עדיין גרו בשכונה יהודים, ובראשם משפחת סניור. ראש המשפחה, אברהם סניור, שימש כראש כל יהודי קסטיליה – "רב דה לה קורטה" – וכחוכר ראשי לכל מיסי הממלכה, הגובה מיסים למען המלך ומקבל אחוזים לעצמו. ישנה טענה, אולי אגדה,  לפיה משפחות רבות השפעה ממוצא יהודי רקמו תוכניות סביב הנסיכה המשכילה והנמרצת: אם יעלה בידם לשדכה אל יורש העצר של אראגון, פרננדו הערמומי, ואם יעלה בידי הצמד למלוך על קסטיליה, כי אז ישים שלטונם התקיף קץ לפרעות האיומות באנוסים.
בספרו של  אליהו קפשאלי, שחי בכרתים בראשית המאה ה־16, "סדר אליהו זוטא", נכתב: "דון אברהם הנזכר הוא שעשה הקרבה מהמלך עם המלכה… כי על שניהם (עליו ועל חתנו) היה דבר המלכה נחוץ, כי הם גידלוה וריבוה… ויהיו לאומניה עד יום מותה". לפי דברים אלה, שיש הטוענים שאינם אלא שמועה  או אגדה, היהודים והנוצרים החדשים הם שעמדו מאחורי השידוך וההמלכה של "המלכים הקתוליים".
כשהתחזקה מלכותם של איסבל ופרננדו, הם הגיעו למסקנה כי רק הרחקת היהודים מספרד תנתק את המומרים ממקורם ותשכך את חמתם של הנוצרים "הוותיקים" על "החדשים". יחסית לגירוש היהודים מפורטוגל ולגירוש המוסלמים מספרד, היחס ליהודים המגורשים מספרד היה אכזרי פחות.

אימת האינקוויזיציה
בשנת 1215 הסמיכה ועידת הכנסייה בלטרן את הבישופים לנהל חקירה – אינקוויזיציה – נגד חשודים בכפירה בתחומי מחוזם. בשנת 1477, כעבור יותר מ־250 שנה, פנתה המלכה איסבל אל  האפיפיור בבקשה למסור לידיה את הסמכות למנות את חוקרי הכפירה וכן את הוועדה המפקחת על פעולתם. שנה לאחר מכן נענה האפיפיור לבקשה. כך נוצר המוסד ששמו היה לזוועה ואימה לדורות – האינקוויזיציה הספרדית.
כאן המקום לתקן כמה טעויות נפוצות. ראשית, לאינקוויזיציה לא היה כל קשר ועניין אל יהודים, אלא אם כן סייעו לכפירתו של נוצרי. היא פעלה נגד כפירתם של נוצרים. שנית, האינקוויזיציה שימשה כמעין רשות שופטת, ואת הנידונים למוות היתה מעבירה לידי הזרוע החילונית כדי שתבצע את גזר הדין.
 על אף שהלשכה הקדושה – האינקוויזיציה – לא בחלה בעינויים קשים (מן החתימות על מסמכי ההודאה באשמה ניתן לראות כי רבים חתמו באצבעות שבורות ולאחר עינויים נוראים), היא  ניסתה לשמור על חזות של מוסד מסודר. לא מיד העלו את החשודים על המוקד. תחילה איפשרו לאנשים להודות במעשה שיוחס להם, ואם לא – עברו חוקרי הלשכה לעינויים.
הנאשם היה זכאי לחנינה והשבה אל חיק הכנסייה, אם מסר וידוי "מלא וכן", כולל הלשנה על אחרים, גם אם לאחר קנסות כבדים ואותות קלון לרוב. אולם אם היה עוונו גדול מנשוא, או גרוע מזאת, אם חזר לסורו או כיזב בווידויו, אז לא היתה לו חנינה. העוקץ המשפטי היה בכך, שלנאשם אסור היה לדעת את זהות המעיד נגדו, אבל הובטח לו שהעדות תימחק אם יוכיח כי העד (שהוא אינו יודע את זהותו) עוין אותו. היה עליו איפוא לפשפש במוחו ולנסות לאתר אויבים אמיתיים ומדומים. התוצאה, המשתרעת לעיתים על עשרות עמודים, היא לא פעם מפחידה ואירונית כאחת. למשל, בשנת 1486 הצהיר סורק הצמר חואן פריילה, כי אשתו עוינת אותו מאז תפס אותה בוגדת בו עם גיסו. בית הדין הנכבד מצא כי אמת הדבר, ומחק את עדותה המרשיעה נגד בעלה. אך המאמצים לא עזרו לפריילה, העדויות האחרות נגדו הספיקו להעלות את המסכן על המוקד.
המלכים בחרו בזהירות את העומד בראש האינקוויזיציה. אולם כבר מראשית המאה ה־16 צברו בתי הדין של הלשכה הקדושה עוצמה רבה עד כדי כך שראש הכנסייה בספרד נאלץ לקחת לידיו את ראשות המוסד האימתני, ואחריו לא היה עוד איש מסוגל להשתלט על הגולם שקם לחנוק את ספרד במשך יותר מ־300 שנים.
באמצע המאה ה־17, כאשר ביקש המלך פליפה הרביעי להשיב את היהודים לספרד, על מנת לשקם את כלכלתה הקורסת, סיכלה האינקוויזיציה את תוכניותיו. הארץ הפורחת, שהיתה מרכז תרבות עולמי, הפכה לפרובינציה נידחת ומפגרת, מנותקת מהתרבות האירופית. לפעולתה של האינקוויזיציה היה חלק מכריע בכך.

מנזר האנוסים
לא כל היהודים שבחרו להישאר בספרד ראו בהמרה לנצרות בריחה מיהדותם. תמיד היו בנצרות זרמים ומסדרים ששאפו, לפעמים בתום לב, להשיב את הנצרות אל טוהרתה על ידי קירובה אל מקורה היהודי. מולם היו מומרים ממוצא יהודי, שניסו למזג קיום מצוות יהודיות עם אמונה בישו.
אחד הנסיונות המעניינים למיזוג כזה נעשה לפני כ־600 שנה, בכפר הקטן והנידח גוואדלופה שבהרי אסטרמדורה, "במקום שבו השד איבד את הפונצ'ו שלו", כמאמר הביטוי. לא במקרה קשור הנסיון הזה בשמו של הירונימוס, אותו רומי סגפן שלמד עברית בבית־לחם מפי היהודי בר חנינא ותירגם את התנ"ך ללטינית. מסדר הנזירים סן חרונימו היה מן החשובים בספרד. בין היתר, השתייך אליו המלומד הרננדו דה טאלאברה, בן אנוסים שהיה לכומר הווידוי של המלכה איסבל, ועם כיבוש גרנדה היה לארכיבישוף של העיר.
אנוסים רבים הסתופפו במנזרים ההירונימיטיים, ובחקירות האינקוויזיציה הואשמו רבים מהם בקיום מצוות היהדות בין כותלי המנזר, דבר שאינו יכול להתבצע בלי ידיעתו והסכמתו של אב המנזר. ואכן, היו אבות מנזר שראו בכך דבר נאות ואף רצוי.
אחת הפעולות הראשונות של האינקוויזיציה  בספרד היתה לבער את מגמות הכפירה הללו. בשנת 1486 נשלח בית דין מיוחד אל המנזר בגוואדלופה, והעלה על המוקד 50 נזירים בחצר המנזר. המסדר החרונימיטי טוהר ביד ברזל, ראשיו התפטרו, ונאסר עליו לקבל אל שורותיו צאצאי יהודים עד דור רביעי. המנזר הענק, המתפקד היום כמלון (פראדור) ומוזיאון של הצייר זוּרְבָּרָאן, היה מרכז של אנוסים במאה ה־15. שם, בסוף העולם, הם הקימו בית ספר לרפואה ולבלשנות. במזרקה אשר בכיכר נטבל לנצרות ראש יהודי ספרד, הרב אברהם סניור בן ה־80. הטובל את "הרב דה לה קורטה" היה לא אחר מאשר הארכיבישוף של טולדו, ראש הכנסייה בספרד, הקרדינל פדרו גונסלס דה מנדוסה; אף הוא בן יותר מ־80, שהיה, כך נטען, נין למומרים. אחיו של אברהם סניור, שלמה סניור, יצא לגלות, ויש המייחסים אליו את הקרויים זלמן שניאור.
אבל הדבר החשוב ביותר שעשו ראשי המומרים בגוואדלופה למען ההיסטוריה היה בכך שלקחו חלק במימון המשלחת של רב־חובל איטלקי אחד – אף הוא, יש הטוענים, ממוצא יהודי – ושמו כריסטובל קולון, הידוע יותר בשם כריסטופר קולומבוס.
אך גם לאחר הרדיפות והגירוש, לא פחתה השנאה למראנוס, הנוצרים החדשים. ומכיוון שההמרה נטלה את הצידוק הדתי, ולא לכל מומר ניתן להדביק אשמת התייהדות בסתר, נדחקה השנאה אל הפינה האפילה ביותר: היא הפכה לגזענות. מי שיש בדמו כתם של יהדות או ערביוּת היה מוכתם. ככזה, נאסר עליו לשאת במשרה נכבדה ומשתלמת, לקבל תואר אצולה, להגר למושבות ספרד, ללמוד באוניברסיטה, ומובן ששום נוצרי ותיק לא ייאות להתחתן במי שאין בו "טוהר דם", שהרי הכתם עובר בתורשה. רק בימי בית בורבון, החל מראשית המאה ה־18, התמתן היחס אל הנוצרים החדשים. רובם השתלבו בחברה הספרדית, שלא פישפשה עוד בעברם.
את צאצאי האנוסים אפשר למצוא בספרד של היום בעיירות הרריות. למשל, בבחאר היפהפייה שבהרי גרדוס, מכורתם של כל המתקראים בז'ראנו ובכר. צאצאי האנוסים יודעים מעט מאוד על מורשתם היהודית, אבל בחלוף השנים התחילו רבים מהם לטפח נוסטלגיה אל המוצא היהודי. מעטים זוכרים את העגה הייחודית, שקראה לכנסייה "בית תִיפלה" (בית זונות), לכמרים "חמורים", ובמקום לומר "חורו א דיוס" ("נשבע אני באלוהים") אמרו "חורו א דייס" ("נשבע אני בעשר", כלומר – עשרת הדיברות).
רמז נוסף ניתן למצוא בשם הרווח בין יהודי ספרד ויהודי הבלקן לבת הבכורה במשפחה, אסתר, על שמה של אסתר המלכה "שאינה מגדת עמה ומולדתה". כך הפכה אסתר המלכה ל"לה ריינה סנטה אסתר", המלכה הקדושה של האנוסים שהפנימו מושגים נוצריים, וגם כינוי לשכינה היהודית. רבים מהאנוסים הקפידו לצום בתענית אסתר (לעיתים שלושה ימים), והיו שנידונו על כך בפני האינקוויזיציה.
אם אנו קוראים למוכתמים הללו אנוסים, הרי זו רק מחצית האמת. שכן לא רק שנאנסו להיות נוצרים, למעשה הם נאנסו להישאר יהודים. החברה הספרדית הקיאה אותם, הפכה אותם למנודים ופסולי חיתון. עד דור עשירי נגזר עליהם להיות נוצרים חדשים, לחיות בפרוזדור, כשהכניסה לטרקלין חסומה, מצד אחד, והבריחה החוצה – מצד שני – כרוכה בעונש מוות. הדבר היחיד שנותר להם הוא לשבת לשולחן וליצור יצירות גאוניות. כך נוצר חלק  מתור הזהב הספרדי, ביטוי המציין את היצירה הספרותית יוצאת הדופן בספרד במאות ה־16 וה־17, בידי אנשים מוכתמים בכתם בל יימחה.

”תודה לד"ר אברהם גרוס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון על הערותיו המועילות.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קטלוניה: מסע תרבותי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות