תפריט עמוד

קמינו דה סנטיאגו: המדריך לצליין

קמינו דה סנטיאגו: המדריך לצליין

כבר יותר מאלף שנים עושים צליינים את הדרך הארוכה לסנטיאגו דה קומפוסטלה, "קמינו דה סנטיאגו". הם צועדים ברגל מאות קילומטרים, לנים במנזרים ועוברים באותם ערים וכפרים שאירחו את עמיתיהם מאז ימי הביניים. צוות "מסע אחר", זהרה רון ושמעון לב, הצטרפו לצועדים כשהם מצוידים ב"מדריך לצליין" מהמאה ה־12, וניסו לבדוק מדוע מדברת הדרך הזאת לליבם של אלפי אנשים גם עכשיו

צליינים עושים דרכם ברגל, תרמילים על שכמם, אל המקום שבו התגלה סנטיאגו הקדוש במטר של כוכבים. יחידים וקבוצות, צעירים ומבוגרים, חלקם בכובעי צליינים רחבי שוליים, לאחדים מטה הליכה, וכולם עונדים צדפה גדולה. הם הולכים מאות קילומטרים, לנים במנזרים שנותנים להם מחסה ללילה אחד, ומוקדם בבוקר ממשיכים בדרך הארוכה, עד לקתדרלה של סנטיאגו. שם הם ייגאלו מחטאיהם. גם במאה ה-21. 

קמינו דה סנטיאגו בצילומים

כבר יותר מאלף שנים הולכים צליינים בדרך הזו, עם תרמיל וצדפה. לצליינים המודרנים יש אמנם תרמיל גב מחומר אטום למים, נעלי הליכה מתאימות לשטח ההררי וכרטיס אשראי בפאוץ', אבל גם "תעודת צליין", בדומה לזו שנשאו בכליהם עמיתיהם מאז ימי הביניים, וגם היא מוחתמת באותן חותמות עתיקות של הכנסיות והמנזרים לאורך הדרך.
הרבה אנשים מתו בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה (SANTIAGO DE COMPOSTELA). מחזור שירי צליינים מימי הביניים מתאר את קשיי המסע, את המחלות, את סכיניהם של שודדי הדרכים ואת מלתעותיהם של הזאבים בהרים וביערות. רבים מהמתים טמונים בבתי הקברות בערים ובעיירות שקמו לאורך הנתיב, אחרים נקברו בקבר אחים או תחת צלב בודד בשולי הדרך. אבל סכנות הדרך לא הרתיעו את ההולכים. להיפך, משנה לשנה גדל זרם הצליינים, עד כי בשנות השיא – המאות ה־13  וה־14 – עלו לרגל כחצי מיליון אנשים ונשים מדי שנה. וזאת, בתקופה שאוכלוסיית אירופה כולה מנתה לא יותר מ־60 מיליון נפש.
מה היה בדרך הזו, שמשך רבים כל כך לעזוב את בתיהם, בתקופה שבה רוב האנשים מעולם לא עזבו את הכפר בו נולדו? למה יצאו רבים כל כך למסע התלאות, וסיכנו את חייהם בדרך לאיזור נידח יחסית בצפון ספרד, מקום קברו של יעקב הקדוש, הוא סנטיאגו, סן ז'אק, סן דייגו, סנט ג'יימס? ולמה ממשיכים אנשים לעשות זאת גם היום?

הסיפור ההסטורי – לידתו של מיתוס
גורמים רבים חברו כדי להפוך את הדרך הזו לקדושה. חלקם רוחניים, חלקם פחות. כדי להבין איך התגלגל יעקב – דייג צנוע מטבריה, אחד מ־12 השליחים ואחיו של ישו לפי מסורות אחדות – למעמד של קדוש ספרדי נחשב, יש להרחיק אל ספרד של המאות השמינית והתשיעית, ספרד של הרקונקיסטה (RECONQUISTA). במונח הזה, "הכיבוש מחדש", מציינת ספרד הנוצרית יותר מ־700 שנים של מלחמה במוסלמים (מוּרים), שהשתלטו על חלקים גדולים של ספרד, בעיקר בדרום, מתוך כוונה להחזירם לידי הנוצרים. זו נחשבה למלחמת קודש, ועל כן התעורר צורך דחוף בקדוש מקומי שיעניק חסות הולמת למבצע.
על רקע זה, הופיעה גרסה חדשה לסיפורו של יעקב השליח והותאמה לצורכי השעה. לפי גרסה קודמת, הוצא יעקב הקדוש להורג בידי הורדוס אגריפס בשנת 44 לספירה; לפי הגרסה החדשה, הספיק יעקב הקדוש לנסוע לספרד לפני מותו, במטרה לנצר את תושביה הקדומים. הניסיון הזה לא עלה יפה והוא חזר לארץ ישראל, ואז נפל בידי הורדוס אגריפס. אחרי מותו לקחו שניים מתלמידיו את גופתו והשיטו אותה בסירה של אבן לספרד. בדרך אירע להם נס: לא רק שסירת האבן לא שקעה, היא אף צלחה את הים התיכון כולו בשבעה ימים בלבד.
התלמידים קברו את יעקב השליח בשדה שבמחוז גליסיה (GALICIA), ושם שכנו שרידיו במשך 800 שנים, בלי שאיש ידע על כך. בתחילת המאה התשיעית התרחש עוד נס. רועה תמים זכה בהתגלות – מטר של כוכבים הדריך אותו אל המקום שבו נקבר יעקב הקדוש, ומכאן השם קומפוסטלה ("שדה הכוכבים"). בישוף בשם תיאודומיר זיהה בוודאות את השרידים כגופתו של יעקב, ומיתוס חדש בא לעולם.
לפי גרסה אחרת למיתוס, לא היה זה רועה תמים שגילה את הקבר בעקבות מטר הכוכבים, אלא המלך קרל הגדול, קיסר הממלכה הקרולינגית (שכללה חלקים מגרמניה, צרפת וארצות השפלה של היום). לקרל הגדול היו סיבות משלו להזדקק לחסות קדושה. הוא שאף להפוך את ממלכתו לרומא שנייה, ואת עצמו – לשליט בחסד האל. היו לו גם אינטרסים ארציים יותר. למשל, עניין פוליטי בשטחים שמעבר לפירנאים. מבחינתו, התגלה קברו של סנטיאגו בעיתוי מושלם.
לנסיכי הממלכות הצפוניות של ספרד אירעה, כאמור, ההתגלות ברגע הנכון. היה להם צורך ללכד את חלקה הצפוני של ספרד, ובמיוחד את גליסיה, למלחמת הקודש במוסלמים. ואין כשרידים מקודשים לחזק את הלב באווירת ימי הביניים. במיוחד, לאור טענתם של המוסלמים, כי הם מחזיקים בזרועו של הנביא מוחמד במסגד הגדול של קורדובה; אמונה שהפיחה בלוחמיהם רוח לחימה נועזת.
כך עבר סנטיאגו מטמורפוזה נוספת: מדייג עניו וצליין רוחני לסנטיאגו מטאמורוס, "הורג המוּרים". המיתוס העדכני נולד בקרב קלאוויחו (CLAVIJO),  אז הופיע סנטיאגו בין הלוחמים כשהוא רכוב על סוס לבן וחרב שלופה בידו, והכריע את המערכה לטובת הנוצרים. מאז חזר והופיע בקרבות רבים, ובכל פעם התעודדו החיילים וניצחו; בזכותו, כמובן. עזרתו היתה רבה עד כדי כך, שהפך לפטרון של ממש, והנוצרים נהגו להסתער על האויב כשבפיהם קריאת הקרב "סנטיאגו!".
בכל אלה לא היה די לבסס את מעמדו כקדוש מרכזי בעולם הנוצרי כולו. לשם כך היתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם ויביאו את הבשורה לכל אירופה. בשיאו של התהליך, ב־1189, הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי על סנטיאגו דה קומפוסטלה כעיר קדושה, והעניק לה מעמד שווה לזה של ירושלים ורומא. סמלם של העולים לירושלים היה ענף דקל, של ההולכים לרומא – צלב, ושל הצועדים לסנטיאגו – צדפה. עד היום נוהגים צועדים רבים לענוד לצווארם או לתרמילם צדפה גדולה, ובכך מסמנים לסביבתם שהם במסע צליינות. אגב, זהו גם מקור שמו של מאכל הצדפות הצרפתי "קוקי סן ז'אק", שהוא מאכל גליסאי מסורתי.

פטור מגיהנום
במאה ה־12 התבסס הרעיון, לפיו מי שיעלה לרגל לקברו של סנטיאגו בשנה רגילה יקבל מחילת עוונות חלקית, שתקצר לכדי מחצית את משך שהותו בפרוגטוריום (כור המצרף בדרך לגיהנום, לפי המסורת הנוצרית). לעולים לרגל ב"שנה קדושה" (שיומו של הקדוש חל בה ביום א') הובטחו מחילת עוונות גמורה ופטור מלא מכור המצרף.
באירופה של ימי הביניים די היה בהכרזות כאלה לשלח מאות אלפים אל הדרך. היתה זו תקופה של התעוררות דתית גדולה. באוויר עדיין עמדה אווירת סוף האלף, ועימה חרדה גדולה מפני סוף העולם הממשמש ובא. מטיפים בכנסיות איימו על צאן מרעיתם כי אם לא יגאלו את נפשם החוטאת, דינם להיצלות בגיהנום לנצח נצחים בחביות של זפת רותחת. המאמינים יצאו לדרך בהמוניהם, והאדוקים שבהם אף עשו אותה על הברכיים, להגברת הסבל והענווה הנוצרית. היו שהלכו לשם כפרת עוונות, או בשל נדרים שנדרו, והיו גם פושעים שבית המשפט גזר עליהם עונש עלייה לרגל לסנטיאגו, והם צעדו אליה כבולים בשלשלאות.
לא רק הצלת נשמותיהם עמדה לנגד עיני ההולכים. היו אנשים שיצאו למסע מסיבות דומות לאלה של אנשים הנוסעים היום: סקרנות להכיר מקומות ואנשים, צורך בשבירת השגרה, רצון להרחיב אופקים. בתקופה שבה רק מעט אנשים יכלו להרחיק אל מעבר לכפר הולדתם או לעיר המחוז, היתה גאולת הנפש תירוץ מצוין ליציאה למסע.
תנועת הצליינות התפתחה, ועימה קמינו דה סנטיאגו. לאורך 800 הקילומטרים שבין הפירנאים לסנטיאגו נבנו מנזרים במרחק 20 קילומטרים זה מזה, בערך טווח הליכה של יום אחד, ובכל מנזר רפוחיו (REFUGIO), מעון ללינת עולי הרגל חינם אין כסף. סביב המנזרים התפתחו שווקים קטנים, שגדלו במשך הזמן, ובהם מכרו איכרים צידה לדרך. סביב השווקים הוקמו פונדקים ומסעדות דרכים, וכך הפכו כפרים רבים לעיירות, ועיירות לערים. המרחקים הצטמצמו, ונקודות המנוחה והלינה התרבו לאורך הדרך. מרבית הצליינים הלכו ברגל, אבל האמידים יותר, שעשו את הדרך על גבי סוסים או בכרכרות, נזקקו גם לשירותיהם של רכבים ונפחים, וכולם נזקקו לבתי חולים ולעיתים גם למקומות קבורה.
רבים מהמנזרים ממשיכים לקיים את מוסד הרפוחיו עד עצם היום הזה. כמעט בכל עיר, כפר או עיירה פועל רפוחיו, המנוהל בדרך כלל על ידי המנזר או הכנסייה המקומית, ומציע לצועדים לסנטיאגו מקום לינה חינם. מרבית מקומות הלינה הללו צנועים מאוד: חדרים פשוטים שבהם עומדות בצפיפות מיטות קומתיים צרות, כמה ספסלים ושולחן עץ ארוך לארוחה שמכינים הצליינים בעצמם. התנאים הבסיסיים תורמים לחוויה של גלישה במנהרת הזמן לימי הביניים.
כזהו, למשל, הרפוחיו במנזר ברונססוואייס (RONCESVALLES) ליד מעבר הגבול הצרפתי־ספרדי בפירנאים, אחד המעונות העתיקים ביותר לאורך הדרך. זהו בניין אבן קודר ומרשים, מוקף יער, ולמרגלותיו פונדק, כמה מבנים ושדות מעובדים למלוא האופק. התנאים נזיריים למדי. השירותים אינם אלא חור באדמה, ומקלחות אמנם יש, אבל לא מים חמים. שלג רבץ על פסגות ההרים כשעשינו את דרכנו בתחילת האביב, אבל תנור הברזל הגדול שבחדר לא היה מוסק. אפילו שמיכות לא היו בנמצא, ונאלצנו להסתפק בשקי השינה שהבאנו.
באופן מפתיע, אין במעונות הפרדה בין נשים לגברים, וכולם לנים בחדר אחד; אולי שריד לימים  שבהם רוב עולי הרגל היו גברים, והנשים המעטות שהצטרפו למסע באו עם בעליהן. נוסעות ללא בעל (גם אם היו אלמנות או שבעליהן יצאו למסע צלב) נחשבו לפרוצות, ונוכחותן במקום לא היתה רצויה. צלייניות בנות זמננו מתקבלות בעין יפה יותר, אבל גם עכשיו לא בונים להן שירותים ומקלחות נפרדים. לתשומת ליבן של עולות רגל המגששות את דרכן אל דרגש השינה: כל המיטות דומות בחושך, לפני כולן ניצבים תרמיל גב, נעלי הליכה ומגבת רחצה לחה, וקל מאוד להתבלבל.

הצליינים המודרנים
לא כל מעונות הלינה סגפניים. יש מעונות נוחים ומודרניים למדי, ובאחדים מהם, כמו בזה של וייה פראנקה דל ביירסו (VILLAFRANCA DEL BIERZO) או מנחארין (MANJARIN), המנוהלים בידי מתנדבים פרטיים ולא בידי כמרים, שוררת אווירה שמזכירה גסט־האוס ביטניקי משנות השישים הרבה יותר מאשר מנזר. אגב, רבות מתחנות הלינה הללו נמצאות בשלבים שונים של שיפוצים והרחבות, שכן 1999 אינה רק שנה אחת לפני תום האלף, אלא גם "שנה קדושה", המבטיחה מחילת עוונות מלאה, ויש ציפייה לגל גדול של צועדים.
הרפוחיוס, בקתות הלינה, אינם פתוחים לתיירים סתם אלא אך ורק לצליינים העושים את המסלול כולו ברגל, על גבי סוס או באופניים, המקבילים לכרכרות של ימי הביניים. עולי הרגל צריכים להוכיח שהם כאלה באמצעות מכתב המלצה מהכנסייה במקום מגוריהם ו"תעודת הצליין" המסורתית, המונפקת בנקודת היציאה ומוחתמת בכל רפוחיו בחותמת מיוחדת. כשמגיעים הצליינים לנקודת הסיום – קתדרלת סנטיאגו בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה – הם מציגים את התעודה המוחתמת בפני הכומר, ומקבלים תעודה המעידה על כך שהשלימו את הצעידה.
אוכלוסיית הצועדים מגוונת למדי. רובם אירופאים (אם כי יש גם אמריקנים ויפאנים), בעיקר ספרדים, גרמנים, צרפתים, איטלקים, בלגים ואנגלים – ארצות בעלות מסורת רבת שנים של עלייה לרגל לסנטיאגו. יש בהם צעירים ומבוגרים ואפילו קשישים, גברים ונשים (אם כי האחרונות במיעוט), צועדים מנוסים בעלי כושר גופני מעולה וגם כאלה שזו להם הפעם הראשונה (ולרוב גם האחרונה) שהם מתנסים במסלול כזה.
עולי הרגל המודרנים אינם חייבים להיות דתיים. יש צועדים כל השנה, אבל לקראת יומו של סנטיאגו הקדוש – 25 ביולי – מגיעה הצליינות לשיאה בחגיגה גדולה של אלפי צועדים, ואז גדל שיעור הדתיים ביניהם. עם זאת, מרבית ההולכים בדרך לסנטיאגו הם חילונים העושים זאת מטעמים רבים, שבינם לבין רגש דתי המרחק רב. בשיחות סביב שולחן ארוחת הערב ברפוחיו, אחרי מקלחת וארוחת ערב, משותפת לפעמים, ניסינו לברר מה מביא אנשים חילונים, בני זמננו, לעזוב את בתיהם ואת עבודתם ולצאת למסע מפרך ברגל, שמתפצל לעיתים לכמה עונות צעידה. צועד אחד התוודה שהוא נתון בעיצומו של משבר גיל הארבעים, וזקוק לפרק זמן של בדידות וניתוק מחייו הרגילים, כדי להרהר על כיוונים חדשים. אחר, בן 23, הרגיש שהוא זקוק לצעידה ממושכת בטבע, לריענון הנפש. צועדת אחת בשנות העשרים לחייה סיפרה שהיא מנסה להשתחרר מהצורך הכפייתי בארגון חייה בלוחות זמנים והרגלים נוקשים. ההליכה בטבע, בין כפרים, ערים ועיירות, כשאינה יודעת בבוקר היכן תישן בערב, היא עבורה אתגר גדול.
האווירה האינטימית שנוצרת בין זרים גמורים ההולכים יחד ולחוד, גם היא ממאפייני הדרך, ועליה מספרים גם כתבים עתיקים של נוסעים מימי הביניים. לצליינים המודרנים יש גם אתרים וקבוצות דיון באינטרנט, שבהם מחליפים עצות, ממליצים על אתרים מעניינים ומעונות לינה ומחפשים פרטנרים לצעידה משותפת.

נתיבים שונים אל היעד 
יותר מדרך אחת מובילה לסנטיאגו דה קומפוסטלה. "הדרך הצפונית", החוצה את ארץ הבסקים, קנטבריה (CANTABRIA), אסטוריה (ASTURIAS) וגליסיה; "דרך הכסף" (THE SILVER ROUTE), ששימשה בעיקר את תושבי אנדלוסיה והדרום, עוברת באסטרמדורה וקסטיליה־ליאון, וֶרִין ואוֹרֶנְסֶה; ישנו "המסלול הפורטוגזי" שבא מדרום, עובר בפונטה דה לימה שפורטוגל ובפונטֶוֶודְרָה שבספרד; וישנו מסלול ימי בחלקו, ששימש בעיקר עולי רגל מאנגליה, מאירלנד, מסקנדינביה ומהארצות הבלטיות. אלה הפליגו בים והצטרפו להולכים בגליסיה.
אנחנו בחרנו בנתיב המרכזי, היום כמו בימי הביניים, הנקרא "הדרך הצרפתית". הנתיב חוצה את הפירנאים וממשיך דרך מחוזות נווארה, לה ריוחה (LA RIOJA), קסטיליה־ליאון וגליסיה. המסלול המלא, ממעברי הגבול צרפת־ספרד בפירנאים – ST JEAN LA PIED או SOMPORT – עד סנטיאגו דה קומפוסטלה נמשך ארבעה עד שישה שבועות, בהתאם לקצב ההליכה ולמזג האוויר.
אל הדרך הזו מתנקזות כמה דרכים המגיעות מפאריז, דרום צרפת ובלגיה, מתאחדות בעיר פואנטה דה לה ריינה (PUENTE DE LA REINA). מכאן הן ממשיכות בנתיב המרכזי החוצה עיירות וכפרים לרוב, ועובר גם דרך ערים מרכזיות – פמפלונה, בורגוס וליאון – עד סנטיאגו דה קומפוסטלה.
דרך זו זכתה לפופולריות רבה אחרי מסעו של הנזיר הצרפתי בן המאה ה־12, אמרי פיקו (PICAUD), שכתב את ה"קודקס קאליקסטינוס", ספר ההדרכה למטיילים הראשון שידעה אירופה. פיקו תיאר את הדרך בפירוט, על נופיה, כפריה והטיפוסים השונים שפגש לאורכה, ואף הציע טיפים לנוסעים: איפה כדאי לישון, מה כדאי לאכול, איפה יש חנייה נוחה לסוסים, באילו אזורים יש להיזהר משודדי דרכים, מבני המקום או מאדמות ביצה טובעניות.
מצוידים במהדורה מודרנית של הספר העתיק, יצאנו בעקבות המלצותיו של הנזיר. הביצות יובשו זה מכבר, מעל הנהרות המתוארים ב"קודקס" נבנו גשרים, ולא נזקקנו לשירותיהם של בעלי הסירות שמפניהם הזהיר פיקו את הנוסעים, שכן הללו נהגו להפקיע מחירים ולעיתים אף שדדו את הצליינים האומללים. ובכל זאת, השתדלנו בכל מאודנו לדבוק בהוראות. כך, למשל, נזהרנו מאוד מאנשי חבל הבסקים, אותם תיאר פיקו כ"אומה ברברית, שאנשיה מכוערים, שפתם מכוערת, מנהגי האכילה שלהם דומים לאלה של כלבים, והם מושחתים, אכזריים, ואין לתת בהם אמון".
בחלוף כמה ימים במחוז נווארה, נאלצנו לחלוק על מסקנותיו של הנזיר המלומד: המחוז נאה ביותר, אנשיו אינם מכוערים כלל, וגם שפתם אינה כעורה. איש לא ניסה לשדוד אותנו, להיפך – אנשים האירו לנו פנים והיו נחמדים, פעמים רבות יותר מאשר בארץ הולדתו של פיקו. לא הבחנו גם בתופעות חריגות אחרות שפיקו תיאר. למשל, מנהגם של איכרי המחוז לבעול את פרדותיהם ואף לחגור אותן במנעולים ובחגורות צניעות, כדי למנוע משכניהם לבצע בהן את זממם. בנושאים אחרים "דייק" הנזיר יותר. למשל, המלצתו החמה לבקר בעיירה היפהפייה אסטייה (ESTELLA), אשר בה "הלחם הוא טוב והיין מצוין", או המחמאות שהוא העטיר על העיר ליאון, "המלכותית והחצרונית, אשר חפצי עושר בה לרוב".

נס התרנגולת הצלויה
ישנה תחושה מיוחדת במינה במסע לאורך דרך עתיקה, שמיליונים עשו כבר לפנינו. למרות השינויים הרבים שעברה ספרד – משרשרת ממלכות זעירות בימי הביניים למדינה מודרנית החברה באיחוד האירופי ותורמת את חלקה לאמנות, לעיצוב ולאופנה – עדיין נשמר בה לא מעט מאופיה של הדרך הישנה לסנטיאגו.
רובה עובר בחלקים הכפריים של ספרד. הדרך מתפתלת בין גבעות ושדות שבהם עמלים כפריים, הנראים מרחוק כמו דמויות בציורים אירופיים עתיקים. משפחות שלמות עומדות כפופות־גב בשדה רחב ידיים ועוקרות שתילים בידיהן. נשים מוציאות למרעה פרות קשורות בחבל. באופק מסתמנות צלליות של מנזרים, ופעמונים נשמעים למרחוק.
העיירות הקטנות בנויות מסמטאות צרות של ימי הביניים סביב כנסיות. אלה מקסימות ביופיין, גדושות פסלים, ציורי קיר, ציורי שמן, מזבחות מעוטרים, נרות דולקים ופרחים רעננים. חלקן מוקדשות לכבודם של קדושים מקומיים ולזכר מאורעות הקשורים בדרך הצליינות.
כך, למשל, הכנסייה המוזרה בעיירה סנטו דומינגו דה לה קלסאדה (SANTO DOMINGO DE LA CALZADA), שפרסומה בא לה בשל לול התרנגולות המוזהב שבתוכה. בלול הזה שוכנים אחר כבוד תרנגול ותרנגולת לבנים, חיים ומקרקרים, מוארים באור יקרות, לזכר הנס שעשה סנטו דומינגו.
וזה סיפור הנס: אחת מבנות הכפר התאהבה בצליין גרמני צעיר שעשה את דרכו לסנטיאגו, ומשסירב לה, החליטה להתנקם בו. היא גנבה גביע כסף מהכנסייה ושמה אותו בכליו. משנערך חיפוש והתגלה הגביע בתרמילו, לא עזרו טענותיו לחפוּתו והוא נתלה. כשהגיעו הוריו מהעיר קלן בגרמניה לאסוף את גופתו, שמעו לפתע את קולו המתרונן, המודיע להם כי דומינגו הקדוש הציל את חייו. הם רצו לביתו של התליין לבשר לו את דבר הנס, ומצאו אותו סועד ארוחת צהריים. התליין הודיע להם שהדבר לא ייתכן. "בנכם מת כמו התרנגולת הצלויה שמונחת עכשיו בצלחת שלי", הצהיר, ולנגד עיניהם המשתאות קרמה התרנגולת הצלויה עור, העלתה נוצות וקמה לתחייה. לזכר הנס ההוא מקיימים הכפריים בסביבה "תורנות תרנגולים", ומדי חודש מספקים תרנגולים חדשים לכנסייה.
הצליינים עוצרים גם בערים הגדולות – פמפלונה, בורגוס, ליאון. כאן נהגו לעצור גם עולי הרגל, להתפלל בקתדרלות הענקיות עם חלונות הזכוכית הצבעונית, לחזות ביצירות המופת הארכיטקטוניות של התקופה, כנסיות רומנסקיות וקתדרלות גותיות, שצריחיהן מתנשאים לשמים, ולהתפעל משפע יצירות האמנות המופלאות המקשטות אותן. ככל שמתקרבים לסנטיאגו, הערים עשירות יותר, הכיכרות מרשימות יותר, צריחי הכנסיות גבוהים יותר וגם הכבישים מהירים יותר. לאורך האוטוסטרדות נראים צליינים עם תרמיל (ולעיתים גם עם מקל וצדפה), שכן על הנתיב העתיק נסלל כביש מהיר, והצליינים נאלצים לעשות חלקים מהדרך בצעידה לאורך האוטוסטרדה.
אפילו נווטים גרועים יתקשו לתעות בדרך לסנטיאגו. גם הכביש המהיר וגם קטעי הדרך הכפריים מסומנים בחיצים צהובים ובשלטי CAMINO SANTIAGO (נתיב סנטיאגו). הדרכים הצדדיות מסומנות בידי המתנדבים של "אגודת ידידי סנטיאגו", במימונו הנדיב של האיחוד האירופי שפרס את חסותו על הנתיב מסיבות דומות למדי לאלה של קרל הגדול ושל מלכי הצפון בשעתם. שכן, גם באירופה המודרנית מעוניינים בשילובה של ספרד, אחרי שנות הבידוד של המשטר הפאשיסטי, וגם היום יודעים שאין כמו תנועת אנשים וסחורות על הדרך להביא לקירוב לבבות.

הקלטים של ספרד
רבים מהצועדים מדברים על המימד הרוחני של הדרך. המגמה הזו גברה באחרונה, אחרי שהסופר פאולו קואלו, מחבר "האלכימאי", פרסם את ספרו האחרון – "יומנו של מכשף". בסיפור זה עולה הגיבור לרגל לסנטיאגו כחלק מתהליך חניכתו למסדר מכשפים. "הרוחניים" מחלקים את המסע לשלושה חלקים. החלק הראשון, מהפירנאים ועד העיר בורגוס, מתאפיין בנוף הררי המתחלף בהדרגה בנוף גבעות, ואמור לפתוח את הנפש ולהכינה לקראת הבאות. החלק השני, מבורגוס עד וייה פראנקה דל ביירסו, התחנה האחרונה לפני גליסיה, הוא ערבה יבשה למדי, המסמלת את ההתרוקנות, את הבדידות ואת מות היישות החומרית. החלק השלישי, מהכניסה לגליסיה ועד סנטיאגו דה קומפוסטלה, הוא איזור הררי וירוק, המסמל היטענות בכוחות מחודשים, לידה מחדש.
כך או כך, גליסיה מזכירה את אירלנד יותר מאשר את ספרד: פרות רועות בנופים ירוקים, הרים מחותלים בערפל, הרבה גשם. אפילו המוסיקה המקומית דומה מאוד למוסיקה האירית העממית, והכלי הדומיננטי בה הוא – עד כמה שזה יישמע מפתיע – חמת חלילים. זהו החלק הקלטי של ספרד, לשם הגיעו מהגרים מאירלנד. תושבי האיזור גאים מאוד במורשתם הקלטית. בחנויות המזכרות בסנטיאגו אפשר לרכוש חולצות טי ועליהן ציורים וכתובות ברוח הקלטית. בחנויות התקליטים יש מבחר גדול של מוסיקה אירית וסקוטית, ואפילו קבוצת הכדורגל המפורסמת של האיזור, סלטו ויגו (שבה משחק הישראלי חיים רביבו) היא, למעשה, CELTO VIGO.
לקלטיות הזו שורשים עמוקים במסורת של האיזור. אחת הסיבות לכך שקברו של סנטיאגו זוהה דווקא בגליסיה היתה שאיפתה של הכנסייה הקתולית לעקור מליבם של תושבי האיזור את האמונה בקדוש המקומי פריסיליו. אמנם, הוא לא הוכר על ידי הכנסייה, אך היה פופולרי מאוד בגליסיה. במאה הרביעית לספירה פיתח פריסיליו בגליסיה זרם דתי, שהציע מזיגה נוחה של אמונות קלטיות עם הנצרות. הנזירים והנזירות הפריסיליאניים חיו יחד, המאמינים התהלכו יחפים כדי להישאר בקשר עם כוחות האדמה, היו צמחונים ושימרו פולחנים קלטיים של עבודה לכוחות הטבע.
בכל רחבי גליסיה נמצאים דולמנים ושרידים של מקומות פולחן קלטיים. האתרים הללו חבויים ביערות ובשדות וקשה לאתר אותם, כאילו חוששת ספרד הקתולית מהופעה מחודשת של פריסיליו ועדתו. הכנסייה נלחמה בפריסיליאניזם בכל דרך אפשרית, ולבסוף הוציאה את פריסיליו להורג בשנת 385.
מותו לא חיסל, כמובן, את התנועה אלא דווקא הגביר את הפופולריות שלה. שכן עתה היה גם לה קדוש מעונה – ועוד כזה שהוצא להורג על ידי הכנסייה ולא על ידי הרומאים. התנועה המשיכה לפרוח עוד 500 שנה, עד ש"התגלו" שרידיו של הקדוש סנטיאגו. תחילה התעקשו הגליסאים כי השרידים הם דווקא של פריסיליו, ורק לאחר מבצע החדרה מאסיבי של סנטיאגו כתחליף לפריסיליו, הצליחה הכנסייה הקתולית לקנות את ליבם של המקומיים. כל זאת, לא לפני שחלפה תקופת דמדומים, שבה עבדו  את שני הקדושים במקביל.
אימוץ סמלים של דת קודמת תוך כדי מתן פירוש חדש הוא דבר מוכר בתולדות הדתות בכלל והנצרות בפרט. כך, למשל, הצדפה, שהיא בעצם סמל פגאני עתיק לתחייה, ששולב במסורת הנוצרית. גם אחד משמותיה של הדרך, "שביל החלב" (VIA LACTEA) משמר הדים פגאניים. לפי הגרסה הנוצרית, זהו איזכור למטר הכוכבים שהראה את מקום קברו של סנטיאגו. אך מתחת לגרסה הרשמית שוכן מיתוס קלטי קדום, על "שדה הכוכבים שבסוף העולם". זהו המערב השמיימי, לשם הולכות נשמות המתים, המקום שבו נפגש גלגל המזלות עם שביל החלב.
כ־75 קילומטרים מסנטיאגו שוכנת עיירה בשם פיניסטרה (FINISTERRE). הפירוש המילולי של שמה הוא "סוף העולם", ולשם נהגו הצליינים ללכת אחרי שהשלימו את העלייה לרגל, כדי לחזות במו עיניהם בנקודה שבה מסתיים העולם. עד מסעו של קולומבוס לעולם החדש האמינו רוב האירופאים שזו אכן הנקודה שאין אחריה דבר, מלבד תהום גדולה וריקה. כשעומדים על שפת הצוק שגליו האדירים של האוקיינוס האטלנטי מתנפצים עליו ברעש, אפשר להבין את הרגשתם של אנשי ימי הביניים.
סנטיאגו ניצח. מעטים זוכרים כיום את פריסיליו, אבל מדרגות האבן המוליכות אל שרידיו המקודשים של סנטיאגו נשחקו ברגליהם של אלה שעשו את הדרך הזו לפנינו. מדי יום, ב־12 בצהריים, נערכת בקתדרלת סנטיאגו שבסנטיאגו דה קומפוסטלה מיסה חגיגית המציינת את הניצחון הזה. במיסה משתתפים תושבי העיר ותיירים רבים, אבל מקום של כבוד שמור לצליינים שכבשו את הדרך במו רגליהם. הכומר מזמין נציג אחד או יותר לדוכן, לנהל יחד איתו את המיסה.
אחרי המיסה ניגשים הצליינים לאחד השיאים של העלייה לרגל – המפגש הבלתי אמצעי עם השרידים המקודשים. שם הם כורעים ברך, ולפעמים מתפללים. לפי המסורת הצליינית, ניתן לבקש משאלה או ברכה מסנטיאגו, השומר חיבה מיוחדת לצלייניו. מבקרים בכנסייה, לא רק צליינים, עולים במדרגות מיוחדות אל הפסל של סנטיאגו מעל למזבח. רבים מחבקים את צלם הקדוש, לפעמים מנשקים, לפעמים מביעים משאלה.
"כל הדרך חשבתי מה אבקש מסנטיאגו", אמר לנו אחד הצליינים, "וכשעמדתי מול הפסל כל כך התרגשתי, שלא ידעתי מה לבקש. אמרתי לו רק: הינני, סנטיאגו. אני – צליין". "אני לא הרגשתי כלום", אמר אחר, "רק אכזבה. עמדתי מול הפסל, ולא הצלחתי להתרגש. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה: מה, בשביל זה עשיתי את כל הדרך? רק אחר כך הבנתי שלא הנקודה הזאת היא העיקר; הדבר החשוב הוא הדרך עצמה".

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 14

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קטלוניה: מסע תרבותי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מספרד

האיים הקנריים – נופש רגוע או מאבק עיקש להכרה?
האיים הקנריים – נופש רגוע או מאבק עיקש להכרה?

המוני תיירים מגיעים לנפוש ולטייל בנופים המרהיבים ובטבע הפראי של האיים הקנריים, אבל הם אינם יודעים כי מאחורי החזות היפהפייה מסתתר סיפור היסטורי מורכב וכאוב, הכולל השמדה של האוכלוסייה הילידית המקורית. כיום, המאבק העיקש של צאצאי הילידים להכרה ...

מסלולי הטיול היפים בספרד
מסלולי הטיול היפים בספרד

מדרך הכפרים הלבנים בדרום ספרד ועד מסלול טיול לאורך קוסטה בראווה בצפון המדינה – קבלו הצעות לכמה טיולי רכב בדרכים יפהפיות, שכל אחת מהן מאפשרת ליהנות מהנופים, הכפרים והערים, התרבות וההיסטוריה והטעמים המגוונים של המדינה המרתקת

ולנסיה: שווקים, קדושים ואמני רחוב
ולנסיה: שווקים, קדושים ואמני רחוב

ביקור בעיר הספרדית הנעימה ולנסיה, על חוף הים התיכון, חושף שלל תענוגות אורבניים - כיכרות יפות, שווקים נהדרים, אמנות רחוב, חנויות שוות, אווירה נינוחה ואוכל מצוין. אפשר לטייל ברגל או באופניים, לבקר בארמונות, בכנסיות ובמוזיאונים ואפילו ללמוד לבשל ...