תפריט עמוד

סופים: בדרכו של אברהם

גם ביהדות היה פעם זרם של יהודים־סופים, שהתקיים כמה מאות שנים ובראשו עמד לא אחר מאשר בנו של הרמב"ם, וצאצאיו אחריו. קבוצה של יהודים בני זמננו התאגדה להשיב עטרה ליושנה, יחד עם שייח'ים מוסלמים־סופים. מהומות הדמים בין ערבים ויהודים קטעו את הפעילות המשותפת

סופים: בדרכו של אברהם
ברבים שהזדעזעו עמוקות ממהומות הדמים שפרצו בין יהודים וערבים בראש השנה היתה גם קבוצה אחת יוצאת דופן. בין היתר קשורים אליה שני רבנים, אחד אורתודוקסי שגר בהתנחלות ואחד קונסרבטיבי שגר בתל אביב, כמה שייח'ים מוסלמים־סופים, חוקרים מהאקדמיה ואחרים.
הקבוצה מכונה "טַרִיקַה איברהימייה" (דרך אברהם), והיא משמשת מעין קבוצת לימוד של טקסטים סוּפיים. כראוי לקבוצה שנאמנה לרוח המיסטיקה הסופית, יודעים חבריה כי אין די בלימוד דרך השכל, ויש לפעול גם דרך הלב. על כן הם מבצעים טקסי "זִכְּר" משותפים, רוקדים, קופצים ומדלגים מתוך רצון להמיס את המחיצות שבינם לבין בורא עולם.
הקבוצה סגורה אמנם, אך מדי פעם פותחים חבריה את הפעילות גם לציבור הרחב. עד לפני זמן לא רב, לא הסתירו חברי הקבוצה הערבים את זהותם ואת שייכותם. עם תחילת המהומות, הגיעו פניות למערכת להשמיט את שמות השייח'ים, כדי לא לסכנם. כל טקסי הזִכּר המתוכננים בוטלו. "במקום ריקוד סוּפי, מתחולל כאן עכשיו ריקוד מוות", אמר במרירות הרב רוברטו ארביב, רבה של התנועה המסורתית בתל אביב וחבר בקבוצה, שמקפיד לציין שהוא מדבר על החוויה שלו כמשתתף ולא כדובר של הקבוצה.
חבר אחר, אליהו מקלין, ערך שביתת רעב מול הכותל במחאה נגד אלימות כל הצדדים ובניסיון "לשפר את האנרגיות הקשות בירושלים" דרך תפילה ולימוד טקסטים סופיים. "עבודה של שנים נמחקה", הוא אומר בצער. "אין לי מושג מה יהיה עכשיו".

[banner]

רוקדים לאלוהים
כמה חודשים קודם לכן פתחה קבוצת "דרך אברהם" את פעילותה באופן חד פעמי לציבור הרחב. זה היה סוף שבוע יהודי־סופי בשיתוף עם האגודה להבנה בינדתית, שבמהלכו שמעו הרצאות, התחלקו לקבוצות לימוד ועיון בטקסטים ואף ערכו טקס זכּר רב משתתפים. אחד השייח'ים הסופים חבט בתוף בקצב גובר, וכל המשתתפים עמדו במעגל, החזיקו ידיים ונשפו את שם האל "אללה הוּ, אללה הוּ" כאילו היה מנטרה.
היה קל לראות מי מהנוכחים בחדר משתתף בטקס בפעם הראשונה, ומי כבר

הרב מנחם פרומן, רבה של ההתנחלות תקוע ואחד המשתתפים הבולטים בדיאלוג היהודי-סופי. היה אורח כבוד של "דרך אברהם"

מתורגל. הבקיאים והמנוסים שרו בדבקות גדולה ובקול רם, מנגנים ומתנועעים בשכחה עצמית גמורה. הטירונים המהמו "אללה הו" חנוק, ופזלו אל שכניהם מימין ומשמאל, לראות אם גם להם נתקע ה"אללה" בגרון. אחרי הכל, גם בימים כתיקונם לא הרבה ישראלים יהודים מרגישים בנוח להגות את השם המפורש בערבית.
לרוב המשתתפים, כמה עשרות ישראלים יהודים – צעירים, מבוגרים, נשים, גברים, חילונים, חובשי כיפות סרוגות ואפילו כמה חרדים – היתה זו הפעם הראשונה לקחת חלק בטקס הזִכְּר (מהשורש העברי והערבי ז.כ.ר, שבערבית משמעותו גם להלל את אלוהים) הסופי, שנועד להזכיר לאדם את הקשר שלו לאלוהים (ראו "מסע אחר" 96). טקס הזכר אינו דומה למחולותיהם המסוגננים של הדרווישים הסופים מקוניה שבתורכיה. זה יותר קיפוץ־ריקוד משוחרר במרכז מעגל, כשהיתר עומדים מסביב, משמיעים "אללה הו" ומנטרות אחרות ומוחאים כפיים בקצב.
במרכז המעגל ריקדו עכשיו שניים: השייח' הסופי עלי אבו סלאח והרב מנחם פרומן, רבה של ההתנחלות תקוע, שהיה אורח כבוד במפגש. הרב ריקד בדבקות, ברגליים קלות ובפאות מתנודדות, בהבעה שבטח היתה דומה לזו של דוד המלך, כשכרכר באקסטזה לפני ארון הברית. כשהתלהט הרב, הוא השיל נעליו מעל רגליו בבעיטה מהירה ורקד בגרביים ובתנועות גוף שהזכירו מאוד ריקוד חסידי. ניכר היה ברב פרומן שאין זו הפעם הראשונה שהוא מרקד בטקס זכר סופי.

לא רועים בשדות זרים
איך מסתדרים רבנים יהודים עם טקס כזה, המקושר בצורה כה עמוקה לאללה ולפרקטיקה האיסלאמית? "קודם כל, זו לא פרקטיקה איסלאמית", מתקן הרב רוברטו ארביב. "הזכר אינו חלק מתפילות

בימיו של הרמב"ם, ריקודם של הרב פרומן והרב ארביב יחד עם השייח'ים המוסלמים לא היה מעורר שאלות כאלה. בניגוד למצב היום, היו תקופות ששררו בין היהדות והאיסלאם יחסים טובים ומסורת של השפעה הדדית

החובה, אלא משהו שדומה יותר למדיטציה. חוץ מזה, האיסלאם לא נחשב לעבודה זרה. במסגד אין צלם ואין דמות. אפילו הרמב"ם התפלל במסגד כשביקר בירושלים".
ואכן, בימיו של הרמב"ם (1138־1204), ריקודם של הרב פרומן והרב ארביב יחד עם השייח'ים המוסלמים לא היה מעורר שאלות כאלה. בניגוד למצב היום, היו תקופות ששררו בין היהדות והאיסלאם לא רק יחסים טובים, אלא אפילו מסורת של השפעה הדדית.
ידוע כי האיסלאם אימץ הרבה מהעולם היהודי: סיפורים, פרקי אבות, חומש ומדרש. בדרך הפך אברהם לאיברהים, יעקב ליעקוּב ויוסף ליוּסוּף. פחות ידועים הדברים שלקחה היהדות מהאיסלאם, ובראשם המסורת היהודית־סופית, שפרחה בין המאה ה־13 למאה ה־15 בליבן של קהילות מרכזיות במזרח התיכון: קהיר, אלכסנדריה, בגדאד, דמשק, ארם צובא, עכו וירושלים.
יותר מ־200 שנה התקיימו קהילות וחבורות של יהודים שראו עצמם מחויבים להלכה היהודית, אך התפללו בבתי כנסת נפרדים שבהם הושפעו מההווי ומצורת הפולחן המוסלמית־סופית. כמקובל במסגד, הם כרעו, השתחוו והתפללו בשורות, ערכו טקסי זכר ואף נטו להתבודדות ופרישות, שלרוב אינן מקובלות ביהדות.
מוקד המשיכה אל הסופיות היה הגעגוע לרגש הדתי שלתחושתם התעמעם קמעה ביהדות, אך נשאר עז ופועם אצל הסופים. "הרמב"ם פתר לנו את הבעיה איך להיות גם רציונליסט וגם דתי", אמר אחד המשתתפים בסוף השבוע של "דרך אברהם", יהודי שומר מצוות אורתודוקסי, "אבל אז הוא הכניס אותנו לבוץ גדול יותר. לרציונליסט קשה יותר להתחבר לחוויה הדתית שלו ולבטא אותה. אין לנו דרך אלא לחפש את זה במקום שבו זה השתמר: אצל המוסלמים".
לשיטתם של היהודים־הסופים, קדומים כמודרניים, הם לא רעו בשדות זרים. הם מאמינים כי המסורת הסופית משמרת מנהגי ישראל קדומים שהלכו לאיבוד בגלל הגלות וההתמסדות, וכי החבורה הסופית אינה אלא גלגול של חבורות "בני הנביאים" המקראיות או החברותא של התנאים. מסורת מוסלמית מספרת שבהלווייתו של ג'לאל א־דין רומי הלכו גם יהודים רבים אחרי ארונו. היו ששאלו אותם: "מה לכם כאן?", והם ענו: "הרי היה גם נביאנו".

רוחניות יהודית חדשה
רק לפני כ־50 שנה, עם גילוי כתבי הגניזה הקהירית, נחשף המחקר לקיומה של התנועה היהודית־סופית, המכונה "חוג חסידי מצרים". אבל אין להסיק מכך שהיתה זו תנועת שוליים מחתרתית. מי שעמד בראש הזרם היהודי־סופי היה לא אחר מאשר בנו של הרמב"ם, הראב"ם (רבי אברהם בן הרמב"ם), שראה עצמו כממשיכו של אביו, רבי משה בן מימון, ובניו ונכדיו המשיכו בתפקיד הנגידים אחריו.
אחרי מותו של הרמב"ם ב־1204 נבחר בנו אברהם לשמש ראש הקהילה של יהדות מצרים. לא היתה זו רק זכות אבות, רבי אברהם היה אחת

פסטיבל "בראשית", 2000. סדנאות "ריקודים מקודשים", שבהם משולבים מוטיבים גם ממסורת הריקוד הסופי, נעשות פופולריות יותר ויותר. לרוב המשתתפים זו לא יותר מטכניקה לאיזון בין גוף ונפש, כמעט כמו טאי צ'י
צילום: ידיד לוי

הדמויות הבולטות של דורו: בגיל 19 היה ראש הקהילה היהודית, בעל מעמד הלכתי בינלאומי, הוא היה איש עסקים מצליח שייבא אורז מהודו באוניות, בעל ידע רפואי נרחב והוא שימש אף כרופא הסולטן. בניו המשיכו את השושלת והעמידו חמישה דורות רצופים של נגידים. בסביבות המאה ה־15 הגיעה הסינתזה היהודית־סופית לשיאה, ואז התחילה להתנוון לאיטה ולהיעלם.
לשקיעה זו היו סיבות רבות: ירידה בידיעת השפה הערבית, התפשטות הקבלה, לחץ שמרני וגוויעתה של שושלת צאצאי הרמב"ם. עם זאת, התנועה הותירה את חותמה על ההגות היהודית לאורך השנים, בעיקר בקרב מיסטיקנים קבליים כמו רבי אברהם אבולעפיה, ויש המקשרים אפילו את מסורת ההתבודדות בטבע של חסידי רבי נחמן מברסלב עם השפעות סופיות.
"הפתיע אותי לקרוא את דברי הביקורת של רבי אברהם כלפי אנשי האורתודוקסיה בתקופתו, שהפכו את בית הכנסת למקום מפגש חברתי במקום מרכז של חוויה רוחנית", אומר הרב רוברטו ארביב. "הזרם היהודי־סופי ניסה ליצור רפורמה בתוך העולם היהודי, לא רפורמה במצוות. זה היה ניסיון ליצור חוויה רוחנית דתית חדשה בתוך היהדות, בדומה לחסידי הבעל שם טוב במזרח אירופה, ועם זה אני מזדהה מאוד. אני רב של קהילה, יש לי בית מדרש, ושם אני מנסה ליצור רוחניות יהודית חדשה".

קו התפר היהודי־סופי־מוסלמי
קבוצת "דרך אברהם" אינה היחידה שמקיימת דיאלוג יהודי עם הסופיות. המשתתפים הרבים שהגיעו למפגש שארגנה הקבוצה העידו עד כמה הנושא פופולרי. בארץ קיימות כמה קבוצות מסוגים שונים בתל אביב, בגליל, בירושלים ובמקומות אחרים. יש קבוצות שרק מתעמקות בטקסטים, אחרות עוסקות בריקודים סופיים כשיטת מדיטציה, יש כאלה שמבצעות טקסי זכר ויש גם מי שלוקח קצת מכל דבר.
יעקוּב אבן יוסוף מירושלים חבר בקבוצת לימוד סופית כזאת. הוא נולד למשפחה יהודית קונסרבטיבית בארצות הברית בתור יהושע הקלמן. את שמו המוסלמי קיבל בתום חניכה שעבר אצל שייח' סופי. "השם שקיבלתי התאים לי. הרגשתי את עצמי קצת כמו יעקב אבינו שנאבק עם המלאך", הוא

הרב רוברטו ארביב. "טקס הזִכְּר הסופי אינו חלק מהפרקטיקה המוסלמית. חוץ מזה, האסלאם לא נחשב לעבודה זרה. במסגד אין צלם ואין דמות. אפילו הרמב"ם התפלל במסגד כשביקר בירושלים"

אומר ומוסיף, "תמיד תפסתי את הסופיות במונחים יהודיים". גם בתקופות שבהן קיים פרקטיקה מוסלמית־סופית – צם ברמדאן והתפלל כמוסלמי כל ימות השבוע – התפלל תפילת שבת בעברית.
אחרי הרבה שנים והתנסויות מצא יעקוב את השילוב הנכון עבורו בין יהדות וסופיות, צירוף של פילוסופיה סופית, הרב שלמה קרליבך, הרב זלמן שכטר וקצת רבי נחמן מברסלב. גם היום הוא רואה את עצמו כיהודי מסורתי ושומר שבת, בדרכו. "יש מגוון גישות בסופיות", הוא מסביר. "יש מסדרים שמבליטים אקסטזה, אחרים מדגישים לימוד. באסכולה הסופית שאני משתייך אליה, שאופיינית יותר לתורכיה, מדגישים פחות את הזכּר ויותר את ה'סוּחְבֵּת', מלשון חברות – שיחה רוחנית בין חברים לדרך.
"באסכולה הסופית הזאת מצאתי המשך לגישה שאת עקרונותיה קיבלתי ממורי ורבי זלמן שכטר, ששם דגש בעיקר על העקרונות והערכים הפנימיים. בסופיות מצאתי דרך לשלב את הטוב שבגישה הדתית עם הטוב שבגישה החילונית".  
לפני כשלוש שנים פתח אבן יוסוף חנות ספרים מיוחדת במינה בירושלים בשם "עולם קטן", שמוקדשת בעיקר לספרים בנושאי מיסטיקה ורוחניות. מדי שבוע מתקיימים במקום מפגשים, הרצאות ומופעי מוזיקה ואמנות חזותית. פעם הופעה של מוזיקאי, פעם הרצאה על שירת הקודש של ביאליק או ערב עיון על שירי האהבה של רומי.
החנות, על היצע הספרים הגדול שבתחומה, ניחוח הקטורת והמוזיקה הסופית המתנגנת ברקע, משמשת מרכז קטן לישראלים שוחרי סופיות, שמגיעים אליה ממקומות שונים בארץ. בנוסף מקיים אבן יוסוף קבוצת לימוד סופית פרטית בביתו.
דמות בולטת אחרת בקהילה היהודית־סופית המקומית הקטנה היא אליהו מקלין, חוזר בתשובה יליד קליפורניה. אביו צאצא למשפחה של מיסיונרים פרוטסטנטים, אמו היהודייה חברה בקהילה של גורו סיקהי והוא עצמו גדל בהוואי. מקלין נע כבר שנים רבות על קו התפר היהודי־סופי־מוסלמי. הוא למד בישיבה בעיר העתיקה, חי תקופה במרכז מוסלמי־סופי במצרים והתפלל כל יום במסגד, ערך תקופת התבודדות בסיני, הצטרף לחסידי הרב שלמה קרליבך, רעה עיזים בגליל, היה פעיל חב"ד באוניברסיטת קליפורניה, חי כמה חודשים בכפר הערבי תמרה שבגליל כפעיל של תנועת "ניצני שלום", ועם זאת הוא יהודי שומר מצוות, בעל זקן ופאות, ציציות וכיפה בוכרית רקומה גדולה.
מקלין משמש איש קשר לשייח'ים סופים שונים, מרבה לארגן טקסי זכר במקומות שונים בארץ ומתבדח שהוא "סוכן ההופעות" של השייח' אבו סלאח, הפעיל בקבוצת "דרך אברהם", שאליו הוא מקורב במיוחד. מקלין הביא אליו אוטובוסים של מבקרים, בעיקר ישראלים ויהודים מארצות הברית, ערך טקסי זכר בהשתתפות השייח' ואפילו ארגן עימו מפגש בפסטיבל "בראשית" לפני שנתיים.
"בסופו של דבר, העניין שלנו בסופיות", אומר הרב רוברטו ארביב, "הוא חלק מהתעניינות כללית ברוחניות יהודית. בתור רב שחי פה בארץ, אני רוצה לשאוב גם ממסורות רוחניות מקומיות. זה המקום שבו הקב"ה שם אותנו, לא באירופה ולא באמריקה. מוזר לי שכל כך הרבה ישראלים מתחברים בקלות למיסטיקות מהמזרח הרחוק – בודהיזם, הינדואיזם – ולא מסתכלים על הרוחניות המקומית שלנו כאן".

לטייל עם אופניים בנגב

האם המאמר הזה עזר לך?

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *