תפריט עמוד

סולווסי: ארוכה הדרך למנוחה הנכונה

סולווסי: ארוכה הדרך למנוחה הנכונה

בני טוראג'ה בסולאווסי אינם מבחינים בין חיי העולם הזה לחיי העולם הבא. המתים מגינים על החיים ומקיימים עימם מערכת יחסים סבוכה. פולחן המת של בני הטוראג'ה ממקד בשנים האחרונות תשומת לב רבה ואף זכה לשימור טוב יחסית למנהגים קדומים אחרים שרווחו באיי אינדונזיה. על פולחן המתים בסולאווסי ומשמעותו בחיי היומיום.

"אנחנו חזיונות התעתועים של העולם
רוחות הרפאים של הארץ
אנחנו כמו הרוחות המנשבות בין קורות הבית
נשמתנו שרקה מבעד לעצמותינו שנחשפו מבגדיהן
אנחנו הפולשים אל מחסות הסלע
אנחנו השרים לחיים אחרינו בטרם נשבנו בין קורות הבית
אנחנו הרפאים בין עצים וסלעים
אנחנו שיצאנו מבין העצמות
אנחנו הנחים בהנאה על קרני הטאדונג בונגה (תאו המים המנומר שעיניו כחולות)
אנחנו משיטים את העננים אל האורז ואל בתי האונייה
בנשימותינו בין קורות הבית"

כך שרים בני הטוראג'ה (TORAGA), הקבוצה האתנית המתגוררת בזרוע הדרום־מערבית של סולאווסי (SULAWESI), באיזור המכונה טאנה־טוראג'ה – "ארץ האנשים ההרריים". שיר זה מופנה אל מה שאנו נכנה רוחות המתים, אך בני הטוראג'ה, שעד לפני שבעים שנה לא הבינו את משמעות המלה המערבית "דת", מכנים אותם אחרת.
בתפיסת העולם הטוראג'ית אין מבחינים בין העולם הבא לעולם הזה. בהעדר מושג כמו דת, המונח "אלוק טודולו" (ALUK TODOLO)  מבטא את הדרך בה משתלבים חיי היומיום בביטויים הפולחניים. המונח הזה מתייחס למערכת שלמה של חוקים ומנהגים, שבמסגרתה מתמודדים עם היומיום: כלומר איך לבנות בתים (TONGKONAN), לשתול אורז, לנהל את חיי הכפר, להתלבש ועוד. בעולמם של הטוראג'ים, המרכיבים החיים והמתים של היקום נמצאים באינטראקציה בלתי פוסקת. לכן יש לעסוק בכל רגע מתאים בהקרבת קורבנות, בשיחה, בשירה וביצירת תקשורת עם רוחות המתים. התמורה מיידית: רוחות האנשים שכבר נמצאות בעולם הבא מגינות על האנשים שעדיין חיים עם בשרם על עצמותיהם. הן עוזרות בתהליכי הבשלת האורז, מבטיחות את פריון התאואים והחזירים, את שלמות הרכוש ואת שלמות הנפש.
המודל של התחככות בלתי פוסקת בין חיים למתים עדיין מתקיים בטאנה טוראג'ה, למרות שקרוב ל־90 אחוזים מכ־400 אלף הטוראג'ים הם בעצם נוצרים כבר חמישים שנה. למעשה, ה"אלוק" הוא שאיפשר לנצרות להצליח בקרב הטוראג'ים, ובו־בזמן הגן על עצמו מפניה.
כמו תפיסות חיים אחרות במזרח, ה"אלוק" אינו מכיר באמת אולטימטיבית אחת, ותפיסתו הקוסמולוגית – בניגוד למונותיאיזם – אינה טוטליטרית. האמונה באל אחד גורסת כי יש אמת אחת, המקופלת בסיפור בריאת העולם המערבי, בהשתלשלות מעשי הבריאה ובהתמקמות האדם ביקום. בעיני כוהני הדתות המונותיאיסטיות  – היהדות, הנצרות והאיסלאם – מי שאינו מאמין באמת הקוסמולוגית של הדת שלה הם מטיפים הוא בבחינת חוטא; מה שהתיר לא פעם את דמו. במזרח, לעומת זאת, אין סיפור בריאה אחד ומחייב, והתפיסה היא ש"האמת שלי אינה בהכרח האמת שלך". מכאן הסובלנות והאקלקטיות של הפילוסופיות המזרחיות בכלל ושל האמונות האינדונסיות בפרט.

מחויבות מוחלטת
המונותיאיזם המערבי מפריד באופן מוחלט את החיים מהמוות. הוא שם דגש על מעשי האדם בחייו, תוך הפעלת שיטת שכר ועונש המתגלמים במושגים כמו גן עדן, אחרית הימים, תחיית המתים, יום הדין, משפט אלוהי ועוד. אין לה, לחשיבה המערבית, יכולת להתמודד עם רוחות רפאים המשוטטות בשדות, מגדלות את החיטה ומתפיחות את עטיני הבהמות. ואילו המחויבות של בני הטוראג'ה למתים אינה נופלת מהצורך לאכול, לשתות או לבנות בית. לכן למיסיון (ההולנדי), שלא התייחס כלל לרוחות המתים הנמצאות בצידה השני של צלחת האוכל ובפינה הסמוכה בבית, לא היתה שום דרך לחסל את ה"אלוק".
כמו רוב עמי אינדונסיה, הטוראג'ה מהווים היום חברה במעבר; ואין עוד בנמצא טוראג'ה שמנהגיו אותנטיים כמו אלה שפגשו המיסיונרים לפני שני דורות. מושגי האותנטיות ממילא משתנים עם השתנות האופנות אצל המשתמשים בהם, כלומר אנו, בני התרבויות המערביות. באופן זה, "טוראג'י אותנטי" לפני שבעים שנה היה אוכל אדם, לפני שלושים שנה הוא טרם הכיר את הטוקסידו ובעוד עשר שנים "נאפשר" לו לנעול נייק־אייר…
במהלך השנים היגרו כ־50,000 טוראג'ים מטאנה טוראג'ה למחוזות אחרים, ויש כאלה שנטשו את כפריהם בראשי ההרים ובנו כפרים בעמקים. רבים מהם אינם מקפידים על כללי ה"אלוק טודולו", ואין זה מתמיה: החשיפה למערב, לחץ התיירות והמסגרות הפוליטיות והכלכליות האינדונסיות הותירו את חותמם. עם זאת, עקרונות ה"אלוק" ופנתיאון היישויות הקוסמיות הקובעות אותם לא נעלמו, ובאופן יחסי הם עדיין נשמרים בחברה זו.
עשרות אלים מופיעים בפנתיאון זה. האל הבכיר, הטוב והיוצר הקדמון הוא פונג מטואה (PONG MATUA). כדי להיות נוכח בכל מקום, הוא נעזר בדוואטה
(DEWATA) – שליחיו עושי דברו. שליחים אלה הם: פואנג רנגאי ראנטה
(PUANG RANGGAI RANTE) האחראי על הארץ ועל חיי האנשים בעולם הזה, פונג גואם טיקם בונג (PUANG GUAM TIKEM BONG) שאחראי על השמים, העננים, הרעם, הברק והגשם, ופואנג טולאק פואנג (PUANG TULAK PUANG) שהוא אדון רעשי האדמה, הימים, האגמים והנהרות. אבל הדוואטה החשובים ביותר הם טומם באלי פואנג (TOMEM BALI PUANG), רוחותיהם של האבות האחראים על חיי היומיום, על טקסי הלוויות והמוות ועל האיסורים והחרמות. הם דואגים למעבר התקין של המת אל הטנדוק בומבו (TANDOK BOMBO), שהוא גם הפויה (PUYA) – מושג המזכיר מאוד את ההאדס – העולם הבא – היווני, אם כי אינו אפל וטראגי כמוהו.
אם לא עורכים עבור המת את כל הטקסים הנכונים, אין נשמתו יכולה להצטרף לחבורה הנכבדה של הטומם באלי פואנג, ונמנעת ממנה היכולת למלא את ייעודה כמגינה, מסייעת ומרפאה. כבודן של רוחות אלה נפגע, וזעמן עלול להיות נורא בפגיעתו. הבעיה היא שבין מותו של אדם לבין עריכת הטקסים, עשויים לעבור חודשים ואף שנים (לעיתים עד עשר שנים). כדי שזעם הרוחות לא יתעורר בתקופה זו, לא קוברים את המת, אלא חונטים את גופתו בחומרים שונים, עוטפים אותה בבדים ובתכריכים ומניחים אותו בחדר האחרון בבית.
בשלב זה האדם אינו נחשב למת, אלא מתייחסים אליו כאל "איש חולה"; זאת עד להשלמת התהליך המורכב של הטקס, שיהפוך אותו לחלק מעולם הרוחות. אחרי הכל, מטרת הטקס היא לתת לרוחו של המת את הכבוד ולאפשר לה להשתלב ללא מאמץ בארץ הרוחות. אז היא תוכל להגיח משם, עם רוחות אחרות, אל ארץ החיים כדי להשתלב בתפקיד הקוסמי שהוקצה לה.

חשיבותו של העושר
בפרק הזמן הארוך העובר בין המוות לבין טקס הנשמות – הרמבו סולו
(RAMBU SOLO) – עוסקים בני הטוראג'ה במרץ רב בהכנות. הטקס משתנה בהתאם לגיל המת ולמעמד אליו הוא מתייחס: המעמד הנמוך, הבינוני או הגבוה.
הרמבו סולו הפשוט ביותר הוא לילדים שמתו בטרם ביצבצה שן ראשונה בפיהם. טקס כזה – דיסילי (DISILLI) – מחייב הקרבת חזיר אחד, והילד חסר המזל נקבר בגזע עץ. טקס מורכב יותר – דיפסאנג (DIPASANG) – נערך עם מותו של ילד בן למעמד גבוה, או של בוגר מן המעמד הנמוך. הטקס נמשך לילה אחד והקורבנות, שנשמותיהם צריכות לרצות את עולם הרפאים, הם תאו וארבעה חזירים. אנשי המעמד הבינוני זוכים לדיפטאלונג (DIPATALLUNG), טקס שנמשך שלושה ימים. במהלכו מוקרבים ארבעה תאואים והרבה חזירים.
לטקסים מגיעים אורחים וקרובים מכל כפרי האיזור. האכילה, השתייה והריקודים שהם חלק מהטקס מתרחשים בלילה – המבאדונג (MABADONG) – ונערכים בהנחיית הטומינה (TOMINAA), האנשים שתפקידם לנהל את טקסי המוות לפי האלוק טודולו. הטומינה ממלאים את תפקידם ללא שכר, אם כי הם מקבלים מתנות ממשפחת המת ומקרוביו. יחד עם הקרובים הם שרים על נפלאותיו של המת ומעלותיו, ומציידים את רוחו בעצות מועילות.
בני המעמד הבינוני שעשו כסף רב בחייהם זוכים למנה כפולה של תאואים שחוטים ומספר רב של חזירים טבוחים. זבח המתים הזה נמשך חמישה לילות ונקרא דיפלימאנג (DIPALIMANG). העשיר זוכה ליותר תשומת לב: עשרה תאואים נטבחים, מספר חזירים אינסופי, וההילולה נמשכת שבעה לילות. אנשים רבים מגיעים לטקס כזה המכונה דיפאפיטונג (DIPAPITUNG). במהלכו מגישות הנערות הבתולות מנחות, והנשים הבוגרות חובשות כובעי נוצות מיוחדים ורוקדות את המקאטיה (MAKATIA)  – ריקוד מיוחד לאירוע זה.
במהלך הטקס עורכים גם קרבות תרנגולים ותאואים. אלה אמנם אסורים על פי חוק בגלל אכזריותם, אך אין מי שכופה את האיסור. הקרב, אגב, אינו מיועד ליצור קטרזיס חברתי, כמו קרבות כלבים הנהוגים במערב, אלא מסמל את המאבק ההיררכי של חיות הטוטם של הטוראג'ה: התרנגול המייצג את הדרקון, והתאו מייצג את הקוסמוס.
ככל שעושרו של המת רב יותר, מוכפלת עוצמת הטקס. טקס הדירפאי (DIRAPAI) נחגג כאשר אין גבול לעושרו של המת. במהלך טקס זה טובחים 24 תאואים ועדרי חזירים שלמים, רוקדים, שרים, מדקלמים, מנהלים קרבות בעלי חיים, מעלים הצגות ועוד. טקס זה עשוי להימשך חודשים ארוכים, ולעיתים גם שנים.
במהלך הטקס נוכח המת בבית המשפחה. בני הטוראג'ה מאמינים כי נוכחותו חיונית לשלמות המשפחה. "בעוד זמן קצר", הם טוענים, "יעזוב בן משפחתנו את הבית לתמיד. חוק הבית, הטונגקונאן (TONGKONAN) –  מחייב נוכחות מלאה של כל בני הבית בימי הטקס, משום שהמת הוא בחזקת חולה, הרי שנוכחותו חיונית למימוש האלוק".

למה לחכות?
מה גורם לטוראג'ים להמתין חודשים ולפעמים שנים עד שהם קוברים את המת? להשתהות זו כמה סיבות. אם כל זמן שלא נקבר נחשב המת לחולה, הרי יש סיכוי שיבריא, ולפיכך עדיף לחכות ולראות. סיבה נוספת, פרוזאית יותר, היא שארץ הטוראג'ה קשה לתנועה, וקרוביו של המת מפוזרים בה ובחלקים אחרים של אינדונסיה. חובה להודיע לכל הקרובים על מותו של אדם לפני שמתבצעת הקבורה, ויש לאפשר להם להגיע לטקס. אם לא יגיעו, הם עלולים להיפגע מרוחו הזועמת של המת, שנעלב בשל היעדרותם. ועוד סיבה לדחיית הטקס: כדי לקיים את הראמבו סולו לפי כל הכללים, יש לערוך הכנות מדוקדקות הנמשכות זמן רב.
הטקס נערך בראנטה (RANTE), משטח מיוחד המשמש לצורך זה. פעם עמדו בראנטה מעגלי אבן, שאבני ההיקף שלהם ייצגו, כל אחת, מת מהמשפחה. לעיתים היו אבני ההיקף מגולפות בדמות אדם. כדי לאכסן את האורחים, בונים סביב הראנטה כפר מסורתי. הבתים הבנויים במתכונת מגורי הטוראג'ה נראים כסירות גדולות, ומולם מתנוססים אסמים. לרגלי הבתים והאסמים מוכשרים משטחי ישיבה ואירוח, ולשם מופנות השיירות של נותני המתנות והמנחות, הקרובים, החברים וכל מי שמגיע כדי ליטול חלק בטקס.
כל קבוצת קרובים או חברים המגיעה לטקס מציגה לראווה את מנחותיה: פירות, תאואים מנוקדים וכחולי עיניים, חזירים, עופות, קדירות עמוסות מאכלים, ועוד. האנשים לבושי השחורים נקראים להתייצב לתהלוכת אבל סמלית סביב עמוד הנשמה שנבנה בראנטה או סביב מעגל האבן הפולחני. התהלוכה מונחית על ידי בני המשפחה או על ידי הטומינה. לאחר ישיבה קצרה בסוכת אבלים והחלפת מתנות קטנות בין האורחים לבני המשפחה, מוכנסות חיות הקורבן לראנטה ומועברות לשחיטה ולבישול. רק אז פונים האורחים אל המקומות שהוקצו להם בכפר החדש ועשויים להישאר שם שבועות ארוכים. לעיתים נשארים לא רק בשל הטקס. ככל שהמת עשיר יותר, מתעוררות בעיות קשות הנוגעות לירושה. לפיכך נשארים בעלי העניין באיזור, עד שיוכרע גורלם.
זרים מתקבלים בסבר פנים יפות בטקסי המתים, אך יש להקפיד על כמה כללים: הלבוש צריך להיות צנוע; אסור לבוא בידיים ריקות: המתנות היאות הן סיגריות למארח וחזיר או שניים לקבוצה, אסור להציע כסף; על משטחי הישיבה של האורחים מתיישבים רק לאחר שתיים או שלוש הזמנות; אין לחצות את מסלולן של תהלוכות אבלים, ואסור לקרב מצלמות לפניהם של האנשים; אסור לסרב למזון ומשקה; אין לרוץ בשטח הראנטה או להיכנס לשטח ללא הזמנה של משפחת האבלים, ואסור לגעת בחפצים הפולחניים ובמערות הטאוטאו.

מנוחה אחרונה
משהושלמו כל הטקסים, קרבות התאואים, מלחמות התרנגולים, הריקודים והשירים, הזבח והכירות האינסופיות, הגיע הרגע בו מוסכם על ידי באי הטקס כי "החולה" אינו מעוניין להבריא. נשמתו, מוסרים אז הטומינה לבני המשפחה, נכונה להצטרף לאחיותיה בעולם הרוחות, הפויה, והגוף העייף מהמחלה, ראוי לו שינוח בקבר.
אז יוצאים בני המשפחה עם המת החנוט אל הבנואה טאנגמראמבו
(BANUA TANGMERAMBU) – "בית שאין בו עשן". הוא נחצב בדרך כלל בסלע עוד בימי חייו של הדייר. ברוב המקרים הוא נחצב בסלעי בזלת המעוטרים בתחריטים, ראשי פרים ודגמי בתים מסורתיים. אם הסלע גדול מספיק, הופך ה"בית שאין בו עשן" לאחוזה משפחתית, וארונות המתים מונחים במעין כוורת גדולה שתאיה חצובים בסלע.
שיטת קבורה נוספת בקרב בני הטוראג'ה היא תליית ארונות מתים מעץ על מדפי סלע זקופים, המכונים ארונג (ERONG). אלא שזה כמה דורות פחתה הפופולריות של שיטה זו. הארונות התלויים באופן זה הם מלפני 200 עד 800 שנה.
 לרוח הרפאים – הבומבו (BOMBO) – של העשירים שבמתים מוענק בית חדש, הטאוטאו – "איש קטן או "דמוי איש" – פסל בדמות אדם מעץ או מבמבוק וחומר. הבובה עשויה להיות בגודל אדם או מיניאטורית. היא מולבשת בבגדים ובכובע ומוצבת בחברת טאוטאו נוספים של בני המשפחה המתים, על מרפסות חצובות בסלע, במערות או בכוכים.
לפני שמציבים את הטאוטאו ליד הבובות האחרות, עומד מעליו טומה באלון
(TOME BALUN), האחראי להלבישו, להפיח בו רוח חיים ולהביא לידיעתו שקרוביו החיים הביאו לו מזון ושתייה – בדרך כלל  חזירים ויין. הטומה באלון מקשט את הטאוטאו, רוקד ומשוחח איתו, ורק אחר כך מוכן הפסל לתפקידו: לשמור על הקברים בהם טמונות העצמות שנטשה רוח המת, ועל קרוביו החיים. הטאוטאו צופה ממרומי הסלע גם על המתרחש בשדות, בבתים המעלים עשן, ותפקידו לבדוק מה קורה אצל הקרובים והחברים שנשארו מאחור. כך יכולה הנפש להגיע בשקט ובשלווה אל העולם הבא, הוא עולם הרפאים – הפויה.

השערים נסגרים
הפויה נמצא מעבר לאופק הדרומי. זו הסיבה שחזיתות בתי הטוראג'ה מופנות צפונה, וה"איש החולה" מושם בחדר האחרון, הוא החדר הדרומי. מי שמגיע לפויה בעצם מגיע לעולם נוסף, שאינו שונה מהעולם אותו עזב. בפויה חיה כל רוח באותם תנאים שבהם חיה בעולם הקודם. והדבר מסביר את מאמציהם הבלתי נלאים של בני טוראג'ה לזכות במעמד חברתי וכלכלי משופר.
אדון הפויה הוא פונגלאלודונגה, מהות רוחנית בכירה המזכירה את המלאך גבריאל, בכך שהיא מבררת אצל הרוח החדשה מה אירע שם מאחור, והאם הטקסים שבעקבותיהם הגיעה לעולם החדש נערכו כראוי. אם עולה בבירור שאין זה כך, נאלצת הרוח החדשה להמתין מחוץ לשערי הפויה הנעולים. רוחות כאלה מרגישות פגועות, בצדק, והן שופכות את חמתן על החיים שיצרו עבורן מצב ביש זה. קשה במיוחד תגובתן של הרוחות שלא זכו לטקס כלל, מאחר שמתו רחוק מהבית.
כדי למנוע מרוח מת להפוך לסכנה לקרוביו, ממהרים הטוראג'ה לאסוף את מתיהם ממרחקים. מאחר שלפני טקס הקבורה נחשב המת לחולה, יש ובני הטוראג'ה מחזירים אותו לכפרו כשהם נושאים אותו לא כגווייה, אלא כפי שנושאים אדם שבריאותו לקויה. במקרה שאין יודעים היכן מת האדם, ממהרים בני המשפחה לקיים טקסים כדי לנסות ולהעביר את רוע הגזירה ואף בונים עבור הנעדר ארון מתים, בתקווה שהדבר יפייס את רוחו.
הפויה אינה סוף פסוק. היא רק הרגע שבו מפסיקים החיים לדעת מה עלה בגורל המתים. רק מי שנסגרו עליו שערי הפויה יודע מה הלאה, ועל אף שברור לחיים שגם בפויה לא שוהים לנצח, עד היום, ככל הידוע לנו לא חזר איש מעולם הרפאים כדי לספר על כך.

אל פסגת האוורסט

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות מאינדונזיה

אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ
אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ

יותר מ-13 אלף איים מרכיבים את אינדונזיה, מדינה בעלת עושר עצום מבחינה אנושית, דתית, תרבותית ונופית. הרי געש פעילים, יערות גשם, מסורות ייחודיות ובעלי חיים אנדמיים הם רק חלק ממה שתפגשו בטיול לאינדונזיה. הנה כמה אתרים מעניינים במיוחד

שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה
שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה

שמורת טאנג'ונג פוטינג באי האינדונזי קלימנטן היא אחד המקומות היחידים בעולם שבו אפשר לראות קופי אורנג אוטן בסביבתם הטבעית. מלבד הקופים האדמוניים, זוהי הזדמנות נדירה לפגוש עוד שלל בעלי חיים אנדמיים, חלקם בסכנת הכחדה. טיול טבע מהחלומות

באלי: בקצב הגאמלן – תיאטרון ומחול
באלי: בקצב הגאמלן – תיאטרון ומחול

באלי – אי טרופי קטן וציורי בשרשרת איי אינדונזיה, מפורסם בזכות חופי הזהב שבו, שפע מלונות הפאר הזולים והמסעדות המצויינות. במרחק מה מתעשיית התיירות הפורחת לאורך החופים, מגלה חנה סץ את "באלי האמיתית" – כפרים מבודדים בעלי תרבות ...